סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן דם ואש ותמרות עשן
 

 
 
"נשות טרויה" לאיריפידס ואירוע תיאטרון אחר (כמו פסטיבל עכו רק בגדול) על פי סיפורי אימה של אדגר אלן פו. צבי גורן ברשימה שלישית ואחרונה מלונדון


"נשות טרויה" - הרעשה במקום ריגוש
 
הטרגדיה הגדולה של נשות טרויה שנפלו בשבי אגממנון ומנלאוס לאחר כיבוש העיר והריסתה עד עפר כפי שסיפר הומרוס ב"איליאדה" עברה שינויים קלים כאשר איריפידס העלה אותה ב-415 לפני הספירה כמחזה מחאה על הטבח האתונאי באי מלוס שבו כל הזכרים נשחטו והנשים נאנסו. הייתה זו מחאה ואזהרה מוסרית שהאתונאים לא אהבו. הוא לא זכה אז בפרס הראשון בתחרות התיאטרון השנתית.
 
אבל המחזה שלו שרד את המאות שעברו מאז, ואף זכה לעיבוד מפורסם ונאמן  למדי של ז`אן פול סארטר, ואצלנו גם נתן השראה למחזהו של חנוך לוין "הנשים האבודות מטרויה". המחזה מתרחש בפרק זמן קצר, לפני שהנשים נלקחות להיות שפחות ופילגשים של המנצחים, ועמן גם הלנה השבויה, שהמועצה שתגזור את דינה למוות. במהלך פרק הזמן הזה מתברר כי הבת הצעירה, קסנדרה, נביאה-מטורפת שכבר נאנסה תילקח על ידי אגממנון. להפתעת אמה, הקובה, היא הולכת עמו בשמחה על שום נבואותיה החוזות את מותה ואת מותו גם יחד והצופים יודעים שהנבואה אכן תתגשם. מיד אחר כך מגיעה הבשורה כי גם בנה הצעיר של הקובה, פוליקסנס, נרצח, ואחר כך מגיעה תורה של אנדרומכה, אלמנתו של הקטור לעבור לידי אודיסיאוס, בעוד בנה נקרע מידיה ונרצח לנגד עיניה. מנלאוס מגיע ליטול למשפט את הלנה והיוונים מוליכים את הקובה, שמיועדת כשפחה לאגממנון. הנשים האחרות שנותרו עמה מובלות לספינה שתעביר אותן מחופי טרויה אל ארמונות שוביהן היוונים.
 
בתיאטרון הלאומי המלכותי של בריטניה ביימה את ההצגה קייטי מיטשל, אחת היוצרות הבולטות בתיאטרון האנגלי, שאחד המאפיינים של עבודתה הוא הקפדה – לעתים דקדקנית ויבשה – על הנאמר במחזה, גם אם היא נותנת לו חזות מודרנית משוכללת.  ב"נשות טרויה"  נראה כי היא בחרה ללכת בדרך "ההצגה של הבמאי", ובמקום הצגה נוגעת ללב היא עיצבה הצגה קרה ורעשנית שרק מדגימה ממה היה ראוי להתרגש. מיטשל מזעזעת את קירות האולם והקהל באפקטים של הרעשות, הפגזות והתמוטטות בניינים, ובמקום לחתום בקול דממה דקה היא הקפיצה את הקהל ממושביו באפקט נוסף של טיל הפוגע ומתנפץ והורג. אלא שכולם נותרו חיים וצועדים לאטם אל הספינות בנמל.
 
טרגדיה מעשה ידי אדם
 
ההצגה מועלית, בצו האופנה בת ימינו בתיאטרון האירופי המודרני, בנוסח המתבסס על תרגום חדש, ובמקרה  הזה, אם לשפוט על סמך מאמרו של המתרגם, המחזאי-משורר דון טיילור, הוא הרחיק לכת וכמעט ניטרל לחלוטין את הפיוט ואת המהות של הטקסט המקורי. עד כדי כך שאפילו האקטואליה הברורה – סראייבו, לבנון, בגדד - שהוא מכוון אליה בשני שיריו המופיעים בתכנייה נותרת ללא הד אמיתי בהצגה.
 
הבמה של אולם ליטלטון מעוצבת כהאנגר דו קומתי, עם מעלית, שער ברזל העולה ונפתח בלחיצת כפתור, שולחנות-משרד, חלונות זכוכית ועוד סממנים מודרניים. אלא שנראה כי מיטשל בחרה שלא להגיד מה שטיילור אומר. היא הלבישה את הנשים ואת שוביהן בבגדי נשף, שמלות וחליפות שחורות – חוץ משמלת הזהב של קסנדרה ושמלתה הבהירה והפשוטה של אנדרומכה. למה? ככה. ברור שמותר לשנות, ודאי כאשר המקור שאותו משנים גם הוא מהווה שינוי למקור שלו. המשנה ממשנה פטור. אולי. אינני בטוח שזה המקרה. ואין רע במקרה הזה שמיטשל החליטה לוותר על תמונת הפתיחה שבה שני אלים רבים ביניהם, ובכך נטרלה את היסוד הדתי-פולחני-מסורתי שאיריפידס היה מחויב בו, והאירועים הטרגיים נותרו מעשי ידי אדם ללא תירוצים על-אנושיים.
 
שינוי אחר, ללא הסבר, הוא בהחלטה כי בנה של אנדרומכה יהיה עולל יונק שדי אמו ולא ילד שכבר ראה את אביו בגבורתו ובנפילתו. הצידוק היחיד לכך הוא אולי בקטע שבו מיטשל מריצה בין הנשים, בין השולחנות ועליהם את אנדרומכה המנסה להימלט מהג`נטלמנים שאמורים לקטוף את העולל מידיה. אולי הקטע המרשים והמרגש היחידי  בהצגה כולה. מיטשל נותרה נאמנה למקור היווני רק בתחום העיצוב הקבוצתי של הנשים כמקהלה בין האירועים, אך גם זאת במחיר מוזר של קטעי מחול למוזיקת ריקוד של פרד אסטר וג`ינג`ר רוג`רס, או בהשראתם. ושוב, למה? ככה.
 
משחקן של הנשים כיחידות אינו מלהיב במיוחד. שינייד מתיוס אמנם מרשימה ברטט הפיזי שלה כקסנדרה אך היא היסטרית ומוגזמת בטירוף שלה ופוגמת בכך בעוצמת הנבואה שלה. בתפקיד המרכזי של הקובה: קייט דושן - אצילית אך לא מלכותית, כואבת אך קרה ויבשה בקינתה על נכדה המוטל לפניה. אנסטסיה הילה מרתקת כאנדרומכה ואילו הלנה של סוזי טריילינג היא יותר אישה מבוהלת מאישה שיודעת להסביר – כפי שזה נכתב ונאמר ברור – איך קרה ומה קרה. הגברים במסיבה הזאת היו יותר עוברי אורח, למעט סטיבן קנדי שיצר דמות ברורה בתפקיד מנלאוס.
 
נשף המסיכות של המוות האדום
 
אירוע הפרידה שלי מהתיאטרון האנגלי התרחש באוף-ווסט-אנד, בבניין ויקטוריאני גדול בקרן רחובות תיאטרון-לאבנדר היל שפעם שכנה בו מועצת העיר של רובע באטרסי, סמוך לצומת קלאפהאם. זה היה אירוע שהזכיר לי – בממדים גדולים יותר אך ברוח דומה  – את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר וכמה מהצגותיו הבולטות שבהן הקהל היה שותף מלא לחוויית התיאטרון.
 
את האירוע הזה הפיקה ויזמה להקת Punchdrunk (שתויי-פאנץ`) שהתמחתה בניצול מבנים ואתרים שונים להפקות תיאטרון "אחר" ובשנה שעברה עשתה זאת עם "פאוסט" של גתה. השנה, בשיתוף עם המרכז לאמנויות של באטרסי, היא מעלה עיבוד קונספטואלי מורכב של סיפורי האימים הידועים מאת אדגר אלן פו, בראשם "נשף המסכות של המוות האדום", שהמתרחש בו נתן את ההשראה הברורה לעיצוב הכללי של האירוע הנמשך כשלוש שעות. לכל  אורכן הקהל נדרש לעטות גלימות קטיפה שחורות או אדומות ולחבוש מסכות לבנות– למעט הפסקת מנוחה בידורית בנוסח המיוזיק-הול ששילבה  מופעי ליצנות ופרודיות בשירה ובמחול, וכלל מופע קסמים ועוד, וכמובן בר משקאות.  

מסע מחשמל  בין עשרות חדרים

 
העיצוב החזותי – עד כמה שאורות עמומים, בעיקר של נרות, יכולים לחשוף – היה מרשים במיוחד. הבניין בן שש קומות, בעל עשרות חדרים ומדרגות גלויות ונסתרות ובכל גרם מדרגות פתחים לחדרים שונים. הקהל סבב בבניין חופשי, ללא הדרכה, רבים הלכו לאיבוד, וכשמצאו פתח חדש נקלעו לאחד מסיפורי האימה בעיצומו.
 
האווירה מחשמלת. רוחות מתים מחוללות עם חתנים מיואשים, נאהבים יריבים נלחמים זה בזה על גרם המדרגות המרכזי, נתלים באצבעות על מעקים בגובה של עשרים מטר,  לפתע אישה אחת בקהל נחטפה מידי בעלה, ואני רדפתי אחריה ואחרי חוטפה אל תוך חדר שינה ריק מאדם. בעלה המיואש פגש אותה רק אחרי שעה כשישבה לצדי במופע המסיים וסיפרה לי על החטיפה המוזרה. אני סיפרתי  לה על עוללותיי ועל החתול השחור האמיתי שכמעט התיישבתי עליו והבחנתי בו רק כשנמלט לתוך האח.
 
קשה מאוד לספר על כל נפלאות האירוע, בין השאר משום שאין לו סיפור עלילה שניתן לעקוב אחריו. תחתיו יש מבנה ארכיטקטוני מעוצב לתפארה שמספר את עצמו רק במהלך המסע המפרך והמרגש בתוכו, ואף זאת בלי מוקדם ומאוחר, בלי סדר ובלי היגיון. ומה שעושה את זה מיוחד עוד יותר זו העובדה שמדובר בעבודה של שני במאים – פליקס בארט שאחראי גם על העיצוב, ומקסין דויל, שהיא גם הכוריאוגרפית, ועמם מעצבי סאונד, תאורה, תלבושות וצוותים גדולים של יוצרים ועובדי הפקה בראשותו של קוליו מארש, המפיק הראשי של הלהקה.
 
ההצגות מועלות מדי יום בשני מועדי כניסה לבניין (19:15 ו-19:45) ולמעשה כל הכרטיסים להופעות כבר נחטפו, אבל דקות ספורות של המתנה בחוץ מועילות כי כעבור שעה קלה הסדרנים מכריזים על תוספת כרטיסים "בלתי צפויה" – אך מתוכננת ומתוזמנת כחלק מהאירוע המיועד לעקשנים - ובלילות שבת ובמוצאי שבת אף יש אחרי המופע נשף אמיתי עם כוכבים אורחים ושתייה כדת.
 
האירוע נחשב כאירוע-התיאטרון של 2007, אולי משום שבלונדון כבר לא ממהרים לחבק מחזות זמר, והצגות מעולות של שקספיר או צ`כוב או סטופארד או בנט הן כבר עניין של שיגרה, עם סבסוד או בלעדיו.



15/01/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע