סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן לתיאטרון החאן יש קלף חזק ומנצח
 

 
 


ההצגה "האשליה" בתיאטרון החאן הירושלמי מצטרפת לסדרת הצגות שהועלו בו בשנתיים האחרונות ועניינן נוגע בעצם מהותה של אמנות הבמה, אם במישרין ואם באמצעות טיפול בנושאים כמו אהבה, זיכרון, דמיון ומציאות.

הבכורה הישראלית ליצירה של המחזאי הצרפתי פייר קורניי היא לכשעצמה סיבה למסיבה מבחינות רבות, ואפילו אם המחזאי בן המאה השבע עשרה היה צריך לעשות את דרכו אלינו דרך הגשר האמריקאי בן זמננו של טוני קושניר - מוטב מאוחר, ומוטב העיבוד מההתעלמות.

המחזה, ששמו המקורי הוא "אשליית המשחק" ((L`Illusion Comique, הוא במקורו כמעט מסה פיוטית מורכבת. "מפלצת מוזרה" הגדיר קורניי עצמו את מחזהו, המשתמש בסגנונות שונים ובעלילות שונות, בסיפורים על אהבות ועל ויחסי אבות-בנים, במעשי קסמים, במצבים קומיים ובטרגדיה אחת, כדי לספר בשבח האשליה שמעניק התיאטרון. אשליה שיש בה מהמשעשע ומהמרתק, מהמשכיל ומהמרגש, שגם הם אינם אלא אשליה - תיאטרון על תיאטרון באמצעים תיאטרליים.

על כך נדפס בתכנייה מאמר עשיר של ד"ר נורית יערי, ששימשה גם כיועצת אמנותית להצגה. אבל במפתיע אין במאמר, וגם לא בתכנייה (למעט רמז דק בדברים שכתב רוני תורן) שום אזכור לאחד היוצרים החשובים ביותר בתחום זה של תיאטרון העוסק באמנותו, הלא הוא ויליאם שייקספיר, ש"חלום ליל קיץ" שלו ועוד יותר מזה "הסערה" מהבהבים חזק מאוד מבעד למחזהו של קורניי.
לא הכרתי את "האשליה" לפני ההצגה, אך לאחריה ביליתי שעות אחדות עם המקור, בעיקר כדי להבין את מהות עיבודו של קושניר, וגם כדי להעריך טוב יותר את התרגום הנפלא של מאיר ויזלטיר.

לא ברור מהכתוב בתכנייה מה עשה קושניר למקור ומה שימש את ויזלטיר בתרגום - האמריקנית של קושניר או הצרפתית של קורניי. על השאלה הראשונה אני יכול להשיב כי קושניר פישט את הדברים מבלי לאבד את מהותם. הוא מיצה את הצוף האמיתי של המקור ויצר מקשה שוטפת טבעית, קצבית יותר. הוא וויתר על רבים מהמונולוגים הארוכים, העיוניים מטבעם, או קיצר אותם. מבחינות רבות אפשר לומר לו תודה על שהציל את המחזה מתהום נשייה. אך עם זאת ברור כי מי שהנושא קרוב ללבו ישתדל מאוד לשים יד על המקור.

ובאשר לתרגום של ויזלטיר, אני יכול לומר רק שניחוחו הריח לי צרפתי יותר מאמריקאי, ולאחר ההצצה במקור התחזקה ההשערה שלי, כי חרף המחמאה שויזלטיר נותן בדבריו הקצרים בתכנייה לעיבוד של קושניר, הוא בהחלט הציץ (ונפגע) במקור הצרפתי. התוצאה, בכל מקרה, היא עברית הנעה במישורי פיוט הנשמעים כל כך טבעיים, מעודכנים מזה וחגיגיים גבוהים מזה.

אפשר לומר כי הקו הזה, של "פיוט טבעי" מאפיין את כל מרכיבי ההצגה הנפלאה שהתקין יוסי יזרעאלי, הנראית כפרק נוסף בסדרה של הצגות שעניינן הישיר או העקיף הוא האשליה המתוקה הזאת ששמה תיאטרון ("מילה של אהבה", "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן"). מה שמחזק את התחושה הזו היא העובדה שכל שותפיו לעיצוב "האשליה" היו עמו גם ב"דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן" מאת לורקה.

המלחין יוסף ברנדשווילי יצר שוב מוזיקה מרתקת, שרוחה הקלאסית שורה במצלוליה העכשוויים יותר. עפרה קונפינו יצרה תלבושות מרהיבות ומרינה בלטוב עיצבה תנועה יפה, עדינה מאוד. תרומתם של שמעצב התאורה רוני כהן, ושל מעצב התפאורה רוני תורן, חשובה במיוחד. שני אלה הפכו את במת החאן, ולמעשה את כל עומקה של מערת החאן למערת הקסמים שבתוכה מתרחשת ההצגה.

התפאורה אינה תפאורה במובן המקובל, גם לא כשהיא הופכת אקטיבית –באמצעות מסכים עולים ויורדים שעליהם מוקרנים כבפנס קסם מראות ונופים שנוצרו באמנות הפלסטית במאות הקודמות. המערה כולה נראית על פניה כמחסן פעלולים וחפצים, וקדמת הבמה, יצרה בי את התחושה שתורן הציב בתוך המערה הגדולה ספינת מפרשים הנעה על פני המים (תחושה שחוזקה לנוכח הגשרונים הקטנים שעליהם פסעו השחקנים בזהירות בדרכם אל המשטח המרכזי, שנראה לי כדוברה צפה). רוני כהן היטיב לשחק בפנסיו ולהאיר (תרתי משמע!) את סודות האשליה העיצובית של תורן.

ליוסי יזרעאלי "לא נותר" אלא לקחת את כל החומרים האלה ולעצב מקשה בימתית שלמה מחומרי האשליות המעוצבות של התפאורה, התאורה, הבגדים, התנועה והמוזיקה. ויזרעאלי עשה את זה בגדול מאוד. הוא יצר הצגה ברמה הגבוהה ביותר, שכל תג ותג בה משרת את התפיסה של קורניי/קושניר ושלו עצמו על מהות התיאטרון.

בימים אלה, כאשר התיאטרון בארץ נאבק על קיומו, ורבים תוהים לאן מועדות פניו, יש משהו נועז מאוד בהעלאת המחזה הזה ובדרך הזאת. אבל כך בדיוק התיאטרון יכול להצדיק את קיומו, בהצגות נועזות וכמעט חצופות מבחינה אמנותית.

נכון שלא מדובר כאן בהצגה בעלת משמעויות פוליטיות או חברתיות, ואולי גם לא במהפכה כפי שאנו מבינים את המושג הזה. אבל גם זאת אחת האשליות שההצגה הזאת משחקת בהן. ויזרעאלי מודע לכך במופגן, כשזה בא לידי ביטוי במכלול השלם של ההצגה, ובפרטים שלה, אלה שכבר נזכרו, ובאלה שעדיין מחכים, בסבלנות, לתורם: השחקנים.

וכאן כבר אין כמעט הפתעות. הצוות של תיאטרון החאן הירושלמי מחזיר אותנו לימים היפים של מה שהיה נקרא "להקה" - קבוצה שההומוגניות שלה נבנית על האינדיבידואליות של מרכיביה, על כישרון מוכח ומגוון, ותוך הקפדה על הגייה ברורה ונקייה (בהדרכתה של אסי אשד). את הנכסים האלה ניצל יוסי יזרעאלי ניצול מרבי לטובת עיצוב הדמויות המגולמות על ידי השחקנים ולטובת עיצוב ההצגה השלמה על פי תפיסתו.

שלושה שחקנים מחזיקים כעמודי תווך את סיפור המסגרת של המחזה, שבו אב מגיע למערה של קוסם כדי שזה יגלה לו מה עלה בגורל בנו שאותו גרש מביתו חמש עשרה שנים לפני כן.

יהויכין פרידלנדר, רהוט ומדויק, אפילו מסוגנן, בתפקיד האב. קליפתו הנוקשה, שאיננה אלא תלבושת תיאטרלית בת חלוף, נשברת אט אט וכמוה כדמעה שתרד מעינו בסופו של מסע הקסמים.

אבינועם מור-חיים, הוותיק שבחבורה, מגלם את תפקיד משרתו של הקוסם. הוא עושה זאת באלם מוחלט רוב הזמן, בתנועת שעון מדויקת, ואפילו בגיחה פנימה לתוך סיפורו של הבן. דמותו היא משל אמנותי לאלה שניצבים מאחורי הקלעים, שהם המציאות של אשליית התיאטרון, ושלא אחת נקראים להציל את ההצגה כאשר שחקן או שחקנית לא הגיעו משום מה (וקורות התיאטרון הרי מלאות אירועים כאלה).

בתפקיד הקוסם משחק ניר רון. זהו תפקיד שכל כולו עיצוב פלסטי פנימי וחיצוני ונוכחותו רבת עוצמה, מאיימת מאוד וכל-יכולה כפי שקוסם-מכשף אמור להיות. וזה בולט לא פחות גם ברגעים הרבים שבהם הוא רק מתבונן במתרחש. דמות הקוסם היא משל לבמאי (ולמחזאי) וכשכל המסכות יורדות, יזרעאלי ורון מאפשרים לנו להציץ פנימה גם אל תוכה (ואולי גם זאת רק אשליה של צופה), אל ההתלהבות הילדותית שהביאה אותה אל עולם המשחק הנצחי של התיאטרון.

חמישה שחקנים נוספים מחזיקים את סיפור קורותיו של הבן המגורש, שהתאהב בצעירה, שלה מחזרים רמי מעלה ממנו, ולמרות זאת - גם היא וגם המשרתת שלה מאוהבות בו. סיפור האהבה המורכב הזה מתואר למעשה באמצעות שלוש תמונות נפרדות, מסגנונות תיאטרון שונים, שמחזהו של קורניי מצרף למקשה אחת. בדומה לכך, נדרשים גם השחקנים ליצור דמויות שלמות, רציפות בפרקי סיפור העלילה.

יוסי עיני מגלם במשחק קולח מאוד, טבעי על גבול הנאיבי, ונקי ממניירות, את תפקיד(י) הבן הפוחח, המתחבל והמתחרמן עד לסופו הטראגי. רותי ברנשטיין בתפקיד(י) אהובתו של הבן מוצאת מאפיינים דקים ויפים בדמות, וליליאן ברטו, במשחק וירטואוזי עדין ורגיש, מחזירה אותנו לימים שבהם במרכז המעשה התיאטרלי ניצבו המשרתים, הארלקינים והקולומבינות, פיגארו וטואנט. ברטו, במשחקה המדויק, היא מבחינות רבות הקוסמת של עלילת האהבה, מקבילה בהיפוך לדמותו של הקוסם.

את שני המחזרים הנדחים מגלמים אריה צ`רנר העסיסי מאוד, שנראה בעליל כי הוא משועשע ממשחקו הגדול, ויואב היימן, בעיצוב מחודד ונקי מאוד של השארמאנט, היהיר, והנוקם.

יש לי תחושת בטן שתיאטרון החאן של מיקי גורביץ` יחד עם יוסי יזרעאלי שומרים באמתחתם לפחות חוליה חדשה אחת, אם לא שתיים, בשרשרת של -"מילה של אהבה", "דון פרלימפלין" ו-"האשליה" (ולמעשה גם ל"חיל פרשים אנו"). ככל שהדבר יפליא, גם "בגידה" של פינטר שמועלית עתה בחאן, נסמכת ולא במעט על נושאי אמת ואשליה – מציאות ואמנות, ומעידה על קו אמנותי מסקרן מאוד של גורביץ`.

אבל נחכה בסבלנות, כי בינתיים יש לחאן קלף חזק ומנצח בדמות הצגת "האשליה".

צבי גורן


10/11/2003   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. הצגה מעולה! חוויה ענקית מהרגע הראשון וממש עד סופה.
מיכל , (28/12/2003)
1.
דיקלה , (14/12/2003)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע