סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פעמי הזמן והמקום
 

 
 
המחזה של סובול מתקשר למחזותיהם של שמיר ושחם בכמה עניינים – כאילו ללמדנו שהחברה הציונית הייתה כל כך אנושית מתחת לאידיאולוגיה, מעבר לחלוציות ולהקרבה, אולי אפילו כדי להסביר בדרך הפוכה את מה שחוללו כאן אנשים שבירים, עתירי חולשות, כשנטלו על עצמם להיות האבות המייסדים המיתולוגיים או ממשיכיהם"
טוב וראוי ששלוש הצגות מחווה למדינה בת ה-60 וליצירה הבימתית בה הועלו בבתי ספר למשחק במקום בתיאטראות המסובסדים


תום דרמטי
 
מה הם המרכיבים שהופכים את חוויית הצפייה האינדיבידואלית בהצגת תיאטרון לחווייה קולקטיבית, ולהפך, ומה הם ערכיה של הצגה שיש בה מזה ומזה? אלה הן שאלות שאני הוגה בהן מאז צפיתי בשבע שעבר בשלוש הצגות מכוננות מהעבר של התיאטרון הישראלי. שתיים משנתה הראשונה של המדינה הועלו בשעתו בתיאטרון הקאמרי הצעיר וקיבעו את דמותו ה"צברית" – למרות שמרבית אנשיו לא היו כאלה – ואחת שהועלתה כעבור 28 שנים בתיאטרון חיפה, בימי תהילתו החברתית-פוליטית.
 
על פניו היה ניתן לצפות כי התיאטרון הקאמרי יערוך את המחווה של העלאת "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר, ואולי גם את "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם – שני להיטי הבמה הצעירה של אותם ימים שטיפלו בלי רחמים בשאלות נוקבות של שכול, הקרבת הפרט על מזבח הכלל, טוהר הנשק, רמת הפיקוד ועוד נושאים שהמלחמה הבלתי נפסקת על עצמאותנו מקיימת, כאז כן עתה. את שני המחזות האלה מעלה בת הספר למשחק בית צבי בשתי הצגות ראויות למיתוס הבימתי, שנותנות כבוד לעבר, מסירות את האבק מעל המחזות, ומגישות ביצועים צעירים שמבליטים היטב את מעלותיהם ואת התום הדרמטי שלהם.
 
מבחינות רבות "הוא הלך בשדות" בבימויה המצוין של איה שבא היא הצגה נוסטלגית במיוחד, וזאת בזכות הרעיון להציג אותה בתוך תפאורה המשחזרת את זו שעיצב בשעתו אריה נבון להצגתו של יוסף מילוא, אם כי  לא זו של ההצגה המקורית מ-1948, אלא זו של החידוש שהעלה הקאמרי ב-1956 ואשר יצא לסיבוב הופעות בצרפת. את הרעיון של גרי בילו, מנהל בית צבי, מימש דווקא התאורן הוותיק יחיאל אורגל, שהיה שותף לחידוש השלישי של המחזה, בתיאטרון חיפה, ושמר בביתו את השקופיות היקרות של רישומיו המקסימים של נבון, שהוקרנו על הקיר האחורי. בהצגתה של שבא, המודעת לערכים הנוסטלגיים והאמנותיים של החידוש שלה, הקיר האחורי הזה הוא מסך שמאחוריו ניצבת קבוצת זמרים המשבצת בטבעיות המשרתת את העלילה פזמונים מהימים הרחוקים ההם ומעניקה לה רובד בימתי יפהפה.
 
בהצגה החגיגית שנכחתי בה נכחו באולם אלמנתו של משה שמיר, בתו של יוסף מילוא, בנו של אריה נבון וחנה מרון, שששיחקה לפני 60 שנה את תפקיד מיקה, הצעירה ששרדה את השואה, הובאה עם צעירים דומים ל"קליטה" בקיבוץ, והמחזה מספר את קורות הרומן הכאוב שלה עם אורי, בן הקיבוץ, שההצגה הפכה אותו לסמל הצבר הארץ-ישראלי, שרבים כמוהו נפלו במלחמת העצמאות. הנוסטלגיה האישית שלי, כמי שראה את כל הגרסאות, ישבה ליד זו של חנה מרון. למותר לציין שהחוויה האישית נמהלה בחווייה הקולקטיבית, וזו מצדה הפכה לאישית מאוד. לא מעט בזכות קבוצת הצעירים של בית צבי שהחיו את המיתוס, את התום, ההומור, וכמובן את הדמעות. 
 
בעיקר היו אלה בוגר בית צבי הטרי, נמרוד ויידה, לוהט ואנרגטי כאורי, דבי יבלונקה הזוהרת בתפקיד מיקה, והשחקן הוותיק מיקי כפיר, גבה קומה, לבן שיער, מרשים ומרגש כקיבוצניק הותיק שמגיע אל הקיבוץ אחרי שנים רבת מספור, ונזכר במה שקרה אז, בשנות ההעפלה והלחימה בדרך אל המדינה.
 
אחריות המפקדים
 
למחרת שבתי אל בית צבי לראות את גרסתו של אילן שטרום למחזהו של  שחם "הם יגיעו מחר", המספר על קבוצת חיילים שנתקעת בדרך לירושלים במבנה שהגישה אליו רופדה קודם לכן במוקשים. החן המיוחד של ההצגה נובע בעיקרו מתחושת השחזור הכפולה – של המחזה ושל סגנון משחק ריאליסטי, וגם של התפאורה בעיצובו של זאב לוי – שהדגישה במפתיע את האקטואליה הישראלית הנושבת ממנו אחרי 60 שנה.
 
יש במחזה יותר ממה שמובטח בתיאור תמצית העלילה כמאבק בין שני מפקדים צעירים בצבא הצעיר. המאבק קיים, אך לאו דווקא על מעמד וכבוד, אלא על מהות הפיקוד, אחריות המפקדים, אגב תיאור של התעללות בשבויים, שליחת חיילים אל שדה המוקשים וגילוי האמת על קיומם לחיילים האמורים להגיע את המקום. והרבה יותר מזה – כמין נבואה על מה שהסעיר את הרוחות במלחמת לבנון השנייה לא מכבר: מיקומו של הפיקוד בשטח, או במרחב המוגן שממנו הם מנהלים את המלחמה בשלט-רחוק.
 
שטרום ביים הצגה אנרגטית מאוד, קומפקטית, עם צוות שחקנים צעירים ומבטיחים, כמ אייל קנטוב ואלי פרי כשני המפקדים היריבים, לירון לוי כקצין המודיעין הגדודי ונעה גודל כנוגה, הקשרית הנקרעת בין שני המפקדים – האחד הוא אחיה והאחר הוא אהובה.
 
האנושיות שמתחת לאידיאולוגיה
 
ימים ספורים לפני כן צפיתי בבכורת "ליל העשרים" מאת יהושע סובול, ובנוכחותו, בבית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ`. המחזה הזה, אולי במפתיע, זכה בשעתו להצלחה מדהימה ואף צולם לטלוויזיה, ובשנה הבאה מיועד לעלות בהבימה. הוא מטפל בתקופה מוקדמת יותר ובהרבה משני המחזת האחרים – וליתר דיוק בהשראת אירוע דרמטי שהתרחש ב-1920 ערב עלייתה של קבוצת ביתניה – 45 צעירים בני העלייה השלישית - להתיישבות באום ג`וני מעל לכינרת. באותה קבוצה היו בין השאר מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, דוד (דלק) הורוביץ, שלימים היה נגיד בנק ישראל הראשון, גם הצייר אריה אלוואיל (שהיה המורה שלי לציור בבית הספר הכרמל בתל-אביב).
 
חברי הקבוצה התגוררו במחנה אוהלים וניהלו חייהם על פי עקרונת שיתוף מלאים, גלויים מפורשים. הם הרבו בקריאת ספרים, בוויכוחים עליהם ובעיקר קיימו בירורים רעיוניים ושיחות נפש, על עצמם ועל עתידם האישי והקבוצתי. באותו "ליל שימורים" היסטורי שסובול מתאר אותו בדיאלוג חי מאוד ותוך עיצוב רגיש של שבע הדמויות המאכלסות את המחזה שלו, נחשפו מאבקים אישיים ושבירת מוסכמות, ובין השאר החליט אז מאיר יערי לעזוב את הקבוצה יחד עם חברתו-אשתו, אנדה. במחזה של סובול אמנם זה עדיין לא קורה, אבל הדרך לכך נסללת.
 
את ההצגה הזאת ביים יפה ובהומור דק דוד כהן לוי, על במה בעיצוב מצוין של פאבל קרלין, ועם משחק רענן מאוד של שבעת התלמידים הצעירים, ובעיקר דניאל בוצר בתפקיד משה (בהשראת הורוביץ) הקורא תגר על הנהגתו של אפרים (בהשראת יערי), בגילומו של עידן בוסיאן, ובמיוחד רובי פיינברג בתפקיד נפתלי, הצעיר המבולבל, הרגיש והנחשף בכוח. מיה שנידרמן הייתה מצוינת בתפקיד שיפרה, שנשיותה מרעידה את הלבבות ומסעירה את הרוחות.
 
במפתיע, ואולי לא כל כך, המחזה של סובול מתקשר למחזותיהם של שמיר ושחם בכמה עניינים – כאילו ללמדנו שהחברה הציונית הייתה כל כך אנושית מתחת לאידיאולוגיה, מעבר לחלוציות ולהקרבה, אולי אפילו כדי להסביר בדרך הפוכה את מה שחוללו כאן אנשים שבירים, עתירי חולשות, כשנטלו על עצמם להיות האבות המייסדים המיתולוגיים  או ממשיכיהם.
 
שלוש ההצגות בשני בתי הספר למשחק מצליחות, כל אחת בדרכה המיוחדת, להזכיר לנו גם פרט חשוב נוסף במכלול הנוסטלגי של המאבק על הקמת המדינה ועיצוב החברה הישראלית. כוונתי למה שנעשה כאן באותם ימים בתחום התרבות והאמנות, ובמיוחד בתחום התיאטרון. החוויה האישית והקולקטיבית שלי, לפחות, בשלוש ההצגות האלה מביטה בהערכה חמה אל המחווה הזאת, שטוב שהגיעה מבתי הספר האלה.


19/05/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע