סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן בגדי המלך – כולנו ערומים, רק האופנה השתנתה
 

 
 


אם מישהו היה אומר לי ב-1961 שאצטרך לחכות כמעט ארבעים ושלוש שנים עד שאשוב ואראה את המחזה "בגדי המלך" מאת נסים אלוני, הייתי צוחק ואומר בבוז כי לא ייתכן. כי מחזה כזה לא גונזים. כי התיאטרון הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לוותר על החידה הגדולה הזאת שחד לו אלוני.

ואם היו אומרים לי אז שאותה הצגה שתהיה בקיץ 2004 תהיה נסים-אלונית אמיתית, למרות שהוא עצמו כבר לא יהיה שם, הייתי נשבע שזה לא ייתכן.

אבל כמו שנאמר במחזה ובהצגות, אז ועכשיו, "מלך הולך ומלך בא, והבגד נשאר לעולם". וככל שהדבר נוגע ל"בגדי המלך" – שהוא המלך האמיתי וההצגה היא "רק" הבגד – המלך הוא אותו מלך, והבגד החדש ההוא בגד יפה, ורק האופנה השתנתה. והדברים נוגעים לא רק למראית עין של תפאורה ותלבושות, אלא גם לטיבה של הגרסה העכשווית, הקצרה יותר, למרות שכבר לא נמצא בה מקום למשוררים שאכלסו את הגרסה המקורית, הארוכה כמעט פי שתיים.

אלוני הילד האנדרסני

סיפורו של המחזה נשען על אגדת בגדי המלך של הנס כריסטיאן אנדרסן, ומתחיל מנקודת הסיום שלה, שבה ילד קטן צועק את האמת הנוראה "המלך הוא עירום!". אנדרסן לא כתב משל פוליטי או חברתי, אך בלי ספק הוא סלל את הדרך לרעיון שמאחורי כל מלך מסתתר שלטון ומתחבא עם. וכשהמלך ערום והעם שותק, או אז העם ערום והשליט מדבר.

נסים אלוני כתב את מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך" באמצע שנות החמישים, כשהוא נשען על משפט מפתח מהתנ"ך: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". אחר כך נאלם דום המחזאי המבטיח שהתגלה במחזה ההוא, עד ששב מגלות-קצרה בפריז, והנה הוא בעל רעיונות, מושגים, שגיונות ותפיסת תיאטרון חדשה.

התוצאה הבימתית הראשונה שלו אחרי שובו היא "בגדי המלך", שבו הוא יוצא לדרך הבימתית הבוחנת מה בעצם קורה כשמישהו אומר אמת, גדולה, נוראה, חושפנית במשטר ובחברה שבה רק זונות נשארות אנושיות ובעלות שאר רוח גם כשמשלמים להן עבור שירותי הגוף.

לפני ארבעים ושלוש שנים היה קל להתעלם ממה שאלוני כתב ולהיאחז בארכנות, בתעתועי הלשון והשפה, ולהצביע על המחזה כעל חידה גדולה. כאן זה לא קרה ולא יקרה, אצלנו המלך לבוש מדי צבא, מוליך קוממיות, בטוהר הרוח ובחזון הנביאים.

איש לא רצה להאמין שנסים אלוני הוא אותו ילד אנדרסני שרואה את הדברים כהווייתם. אולי גם אלוני עצמו לא האמין בכך. הוא רק כתב מחזה. הוא רק הפיק מהשפה העברית מרגליות, פנינים ויהלומים, שלא כולם הבינו. לא מתוך רוע לב, חלילה, פשוט לא היינו מוכנים.

אבל אלוני הוליד מחזאות חדשה, משל עצמו ומשל אחרים ובלעדיו לא היו לנו בעלי דמיונות בימתיים גם אם שפתם ועולמם אחרים משלו, והישגיהם לא נופלים משלו. אך זה רק טבעי שקם פורץ דרך ובעקבותיו באים הממשיכים, או המורדים, המתווים דרך אחרת.

אלוני הנביא המלעיג

ואם לא די בכך כדי לסמן את חשיבותו העקרונית של "בגדי המלך" הרי שמותר בהחלט להצביע על נסים אלוני כעל נביא. לא נביא זעם, אלא נביא מלעיג על מה שיהפוך להיות לחם חוק בחברה הישראלית (כן, גם העולמית) – הסגידה המוחלטת לעירום המלכותי של התקשורת, לשלטון המפרסמים סבון, ממרחים, שרים ונגידים. חברה שבה באמת ובתמים כל ריקא וכל ממזר מלך. שבה ההון לא רק מתחרז עם שלטון אלא הוא גם הבון-טון או בעברית פשוטה – הציווי העליון.

נביא שהיטיב לתאר לנו לא רק את פלא היועץ משפטי שתופר חליפות לראש ממשלה ובנו, אלא גם את מי שימשיכו את הקו האופנתי הלאה, אלה שהחליפה החדשה תתאים גם להם, אלה שלא יתייצבו בכיכר ויצעקו
בגרון ניחר שהמלך הוא עירום.

נביא שהימר על כל הקופה כשהכתיר למלך החדש את הצעיר המורד, המשורר שראה את העירום והכריז עליו. נכון, לא כולנו משוררים נלהבים כמו אותו צעיר, אבל מה, נראה שכולנו רוצים להיות מלכים. ומי שרוצה להיות מלך כדאי שיאמץ לו גינונים של מלך. ואצלנו, כאמור, ראה אלוני את כל הממזרים. את כולנו.

כי זה בדיוק מה שאלוני מתאר במחזה המבריק שכתב בשנה שעמדה בסימן האמירה המחרידה של האיש שישב בתא הזכוכית בירושלים: "אני רק בורג". כידוע שום בורג עוד לא הסתלסל לתוך מה שלא נועד עבורו.

ואשר על כן, החייטים של אלוני הם כבר ברונים (ולפחות אחד מהם גם בריון), כמו ראש הממשלה זום שהוא גם שר החוץ וראש שירותי הביטחון. ואשר על כן, הקטור הצעיר כבר לא יהיה משורר אלא מלך שיפנה עורף לאהובתו, מארי, שרק היא תביט ותראה ותקרא בשעת ההכתרה שלו: "המלך ערום. אתם ערומים. אנחנו ערומים. כולם ערומים".

הבלטת ההומור הלשוני על חשבון ערפולי עלילה

המחזה כפי שהוא מוצג עתה בהפקה המשותפת של התיאטרון הלאומי בהבימה ותיאטרון החאן הירושלמי מוגש כאמור בגירסה מקוצרת (שעתיים כולל הפסקה, לעומת כארבע שעות של ההצגה שביים אלוני ב-1961).

עורכי הגירסה הנוכחית הם דורי פרנס ובמאי ההצגה, מיכאל גורביץ`, שניפו מהמחזה תמונות, מצבים ודמויות שלא שירתו במישרין את קו הסיפור העיקרי, וסרבלו – לדעתם עתה ולדעת רבים אז – את מהלך העלילה. הם נעזרו גם בגירסה מקוצרת שאלוני עצמו הכין לפני כשבע עשרה שנים.

העריכה שלהם קיצבית מאוד, לעתים דוהרת מהר מדי, לעתים משתהה. שפתו של אלוני ואוצר הדימויים וההומור הלשוני שלו מובלטים על חשבון ערפולי-עלילה, או רעיונות והמצאות שהיה קשה לו להיפרד מהם. כתוצאה מכך אולי אבדו כמה תמונות ודמויות משנה, אבל בה בעת ניתן לכמה מהדמויות והרעיונות מיקום מרכזי או בולט יותר, ועלילת-הציר התחדדה. השוואה מדוקדקת תתאפשר עם יציאתו בימים אלה של הספר (בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד) הכולל את שתי הגירסות.

שואו חזותי מרהיב

ההצגה עצמה היא מעשה מרכבה מרתק של שואו חזותי מרהיב עם תמונות אינטימיות. גורביץ` תזמר את הרצף הבימתי בתובנה מלאה של שכבות המחזה – את החזות הגדולה הוא האיר באלומות מסנוורות, ובפנסים קטנים כמעט פרטיים את החוויות האישיות, קטנות כגדולות, של המלך הגוסס, של ראש הממשלה הנשלט לפתע, של הזונות, ושל מארי הדחויה.

לרשותו עמדה התפאורנית פרידה קלפהולץ-אברהמי שעיצבה לו במה מרתקת בקווים גדולים, עם עמודים גבוהים, מנורה מלכותית, קיר אחורי שופע המצאה בשביל מעצב התאורה, רוני כהן, שעשה על הבמה הגדולה באולם רובינא את מיטב הקסמים שהוא יודע לעשות כל השנים באולם הקטן של החאן.

נטע הקר השלימה את השואו בסדרת תלבושות תחתונות מקסימה, ובכמה תלבושות מלאות, מרינה בלטוב כהרגלה הניעה היטב את השחקנים וערן דינור השלים את העיצוב הבימתי במוזיקה אפקטיבית (אם כי לא הייתי ממליץ עליו כמחבר ג`ינגלים לפרסומות).

ראוותני, שרמנטי, תחמן וערום

אבל, ושלא במפתיע, הישגו העיקרי של גורביץ` כבמאי הוא בתחום המשחק. לא יהיה זה הוגן ולא נכון לעשות השוואה (הנסמכת בעיקר על זיכרון, התלהבות נעורים ונוסטלגיה) בין הצוות הנפלא שעמד לרשות אלוני אז לבין הצוות הנפלא שלוהק על ידי רות טון-מנדלסון להצגה החדשה. אסתפק באמירה הכללית שכמו אז, כך גם עתה, השחקנים עושים את ההצגה.

אבי אוריה מגלם את המלך קספר השמיני בחיוך הרומז יפה כל כך שהוא יודע, ועוד איך, מה היא האמת. אוריה מגיע לשיא משחקו ככל שהוא מתקרב אל קיצו כשליט, שהופשט משלטונו, וכאדם שמחזיר את נשמתו לבוראו בכמעט אנחת רווחה.

הפרטנר העיקרי שלו לרמת המשחק-עם-חיוך, הוא אברהם מור בתפקיד הרופא המלכותי דוקטור פיץ. ומור אף הוא מגיע לשיא מרגש בתמונת המוות.

משה בקר, בתפקיד ראש הממשלה, זום, עושה את אחד מתפקידיו השלמים ביותר. הוא ראוותני, הוא שרמנטי, הוא חזק, הוא תחמן. ולפתע פתאום, הוא ערום – לא, הוא לא ילבש את הבגדים החדשים, אבל הוא יתפשט מכל הקישוטים ויחשוף פחד וכאב, כשאת הצחוק הממזרי בעיניו מחליפה לרגע עננת-דמעה. לרגע. כי מלכים אולי מתחלפים, אבל זום תמיד נולד מחדש.

פיני קדרון מגלם באגרסיביות צדקנית את תפקיד שדר הטלוויזיה בובו פורטונה, שהוא למעשה ה"מספר" של כל הפרשייה. קדרון חמקמק וחלקלק כראוי לתקשורתן המוכר כל כך, המקורב לצלחת הישנה, ומתרחק ממנה לצלילי הסכו"ם המונחים לצידי הצלחת החדשה שלפניו.

החייטים והזונות גונבים את ההצגה

שותפיו של בקר – וגונבי ההצגה – הם דביר בנדק ודב רייזר בתפקיד שני החייטים שיצרו את קו האופנה המלכותי – ובעקבותיו את קו הייצור ההמוני. שניהם הציגו מראה הפוכה זה לזה – רייזר הארוך ודק הגזרה עם הנפש השסועה, עם הספקות, עם שברי המצפון, ובנדק המאצ`ו הענק, הנחרץ, שכדברי קלינטון, רק הזדמן לו להיות גנגסטר, ושלא כדבריו של ביל, הוא דווקא נהנה מההזדמנות הזאת עד בלי די. ובגלוי.

הצמד האחר שגונב את ההצגה הן פלורנס בלוך ולירית בלבן כצמד הזונות מרתה וטרזה. בלוך היא הפטפטנית בין השתיים ופיה מפיק אמיתות. שתיהן מצוינות.

והצמד השלישי הם אודי רוטשילד בתפקיד הקטור באסונה, וטל צדקוני בתפקיד מארי. רוטשילד סובל מעט מחולשת הדמות הכתובה, אך הוא מחפה על כך במשחק שהולך ומתחמם, ומשתפר, עם התפתחותו ממשורר תמים לסוחר ממזר. טל צדקוני מביאה לתפקיד מארי האוהבת להט חזק מאוד, שהופך לזעקת כאב נרגשת.

אלבום מרתק של דמויות משנה

מיכאל כורש המסור כל כך, כמזכירו של זום, לופו ברקוביץ הממזרי כשגריר ברתולדי, איילת זורר הנחשית כבת המלך לוסי, ועידית טפרסון המרהיבה כמאהבת שלה, כוכבת הקולנוע לילי מינרווה, חיים חובה כשר הבריאות, רוברט הניג כדמופוני מהקרקס, ונצר אלוני כבלש יצרו אלבום מרתק של דמויות ברורות, מדויקות מאוד והוסיפו נפח של ממש למהלך העיקרי של העלילה.

אחרון חביב - עזר קלמנוביץ בתפקיד הסוס פגאסוס. אינני יודע מה הסוד, אבל כנראה שנשמתם של סוסים עוברת טוב בתיאטרון. אולי זה קלמנוביץ שהפיח בסוס חיים ואולי זה הבגד (אהה, בגדים, שוב!) שתפרה לו נטע הקר.

סוף דבר, תודה לשני התיאטרונים, הבימה והחאן, שהחזירו לנו את אלוני. כמה התגעגענו. בארון מחכים לנו מחזותיו האחרים. אם מבצע – אז בבקשה, תמשיכו הלאה.

למועדי ההצגות



צבי גורן


02/07/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (5 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
5. המחזה השני של אלוני אחרי `אכזר מכל המלך`
דורון , (05/11/2013)
4. מהומה על לא מאומה
אליק , (12/07/2004)
3. תשובה לתמר וליוני
שרונה , (02/07/2004)
2. תשובה לתמר
יוני , (02/07/2004)
1. איפה שחקני החאן בכל העניין?
תמר , (02/07/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע