סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מאיר אריאל חי בקיסריה
 

 
 
9 שנים לאחר מותו הצטרף מאיר אריאל לרשימת האמנים שמצליחים לגדוש את אמפי קיסריה


המנציחים וההרפתקנים

שני גיבורים היו למפגש השנתי התשיעי לזכרו של מאיר אריאל, שנתכנס בלילה שבין חמישי לשישי באמפי הרומי בקיסריה. האחד כצפוי, היה היוצר והזמר עצמו. נעדר אך נוכח, ממלא ביצירתו ובשיריו, בקטעי וידאו שזורים השראה, חיוניות והומור, את הבמה ואת האמפי הגדוש. האחר, במפתיע וכמעט בעל כורחו, נהדר וגם נוכח, היה קהל של 4,000 איש כמעט, שמילא עד אפס מקום את מושבי האבן הנוקשים והלא נוחים, וסבל אותם בגבורה ארבע שעות כמעט - כשלוש שעות מופע ועוד יותר מ-40 דקות בהמתנה לתחילתו.
 
הנה, תשע שנים לאחר מותו, הצטרף מאיר אריאל לרשימה הקצרה והמובחרת של אמנים חיים יחידי סגולה שלא רק מצליחים לגדוש את קיסריה, אלא גם גורמים לקהל ישראלי אורך רוח ורוב קשב, אפילו מעבר לזמן ולסף שהקציב לעצמו. ואכן, הקהל האוהב של מאיר אריאל ראוי לכל שבח. לא פשוט לשבת בתקווה לקבל את הדבר המוכר שיאפשר להצטרף בשירה בציבור ולתת בכפיים, ולהתאכזב לא אחת נוכח "אי שיתוף הפעולה" מצד אמנים לא מעט, שמעדיפים, ולא להכעיס, לשיר בקצב ובפרשנות שלהם. סבלנות הברזל והאהבה הגדולה שלהם ניצחו.
 
ערב ההצדעה השנתי למאיר אריאל אינו פסטיבל תשואות ראשונות גם לא כוכב נולד. המשתתפים בו לא אמורים להתחרות או לנסות להרשים אותנו, אלא לבוא ענווים וצנועים, לחלוק כבוד בתקווה שקצת ממנו ידבק גם בהם. משום כך קשה לבוא בטענות למי שמעדיף את גרסת המקור, אם כפי שנתפרסמה בפיו של מאיר עצמו, אם בביצועם של הזמרים בעלי זכות הבכורה. הם בשמרנותם, מנציחים את היצירה של מאיר אריאל כנכס צאן ברזל. אולם, כפי שקורה, דווקא אותם אמנים-יוצרים, חדשנים והרפתקנים, שמנסים להוכיח שלכל אחד יש מאיר אריאל משלו ומנסים לקחת את שיריו אליהם, הם המסקרנים, המאתגרים וגם המרגשים יותר. הם שאחראים לכך שיצירתו תישאר חיה, מתחדשת ומתעדכנת, ובעיקר רלוונטית.
 
פבלו רוזנברג לא זז סנטימטר, כמה לא מפתיע, מ"ערב כחול עמוק" בגישתו הרומנטית, הדרום אמריקאית, של מלחינו שלמה ידוב; גם רונה קינן שרה את "תום השרב הגדול" בגרסתו המוכרת והצפויה אם כי צלולה ונקייה, שנעתרה להמיית הקהל המצטרף; ארז לב-ארי איכזב כשלא ניתב את "שיר כאב (עובר ושב)" למחוזות לא מוכרים, ואילו הביצוע שלו ל"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" היה על גבול המשעמם, כשמאיה רוטמן שותפתו לדואט לא מצליחה להושיע, וצלילי העוּד שנמהלו בנגינה התמיהו. גם מיקי קם לא חידשה רבות ב"שיר תת-מודע זמני" אבל לפחות יצקה תוכן למושגים "זמרת" ו"שירה", בביצוע לירי, מקסים ומצמרר, כשההקדמה לו, בהקדשת השיר לחייל החטוף גלעד שליט, כאילו דיברה מפיו של חתן ההצדעה הנפקד.
 
אי אפשר להגיד שאריק ברמן לא ניסה עם "סאוחתו אעפעס" (מ"רישומי פחם"), בעזרתה של אהובה עוזרי היקרה. אבל הוא עדיין חיקוי קטן על המקור (והמאור) הגדול; וכך גם שחר ואודי אריאל, הבנים של מאיר, נאמנים לרוחו וחוסים עדיין בצילו, בגרסאות דיבוריות של "ארול", "פלוגה בקו" ו"פרקים מיומנו של חוזר בתשובה". ירונה כספי עשתה ניסיון יפה, כשהלחינה באומץ את "נוצות והתקלויות", אולם לא הרשימה בפרפורמנס שלה, שלא לדבר על כך שלחן חדש זקוק לזמן השמעה.
 
שלושת הכוכבים הגדולים של הערב, שזכו לעבוד עם מאיר בחייו ומשום כך גם "נשמרו" לסוף המופע (ולסוף אשמורת שנייה של הלילה), שלום חנוך, דויד ברוזה ואריאל זילבר, סיפקו את הסחורה, עם להיטים מוכרים, שירה ציבור (לא אצל שלום, הוא לא ייכנע בקלות כזאת) ותשואות. שלום עשה זאת (עם משה לוי) עם "נשל הנחש" ו"זרעי קיץ" והוסיף שיר חדש "הזמן עובר" שהוא חיבר (טוב, לו מותר) כהתכתבות שלו עם מאיר על סמך יצירות שלו; ברוזה עשה זאת עם "בצהרי היום" ו"מתחת לשמים", הזדמנויות בלתי-מוחמצות לקהל לשיר, למחוא כפיים ולהתנדנד מצד אל צד; ואריאל זילבר נעל (עם יהודה עדר ואיתן גדרון פליטי "תמוז" האגדית) עם "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים". 
  
נטרול השירה בציבור
 
מעניינים יותר היו השאר. מוקי שר את "מודה אני" שכמו נכתב רק למענו ולסגנון הגשתו; גם מאיר בנאי עשה אותו דבר בביצוע מצוין ל"לא יכול להוריד ממך את העיניים" (כשתרצה אריאל, אשת היוזמה וההשראה, לא יכלה להתאפק וחוללה סביבו; כי בכל זאת, זה השיר שלה). בנאי הגדיל עשות ב"קוצים א`", שנשמע כאילו נלקח מאלבומו האחרון, קאנטרי רוק ישראלי, לחוץ ודחוס, עם נשמה יהודית, כמו שצריך, גם אם בוראו לא התכוון לכך. כשקובי אוז בשטח, הקהל במתח, ואכן מנהיג "טיפקס" ניסה, בהצלחה לא מועטה אם כי בדרך פתלתלה, למשוך את "מדרש יונתי" ואת "תקווה" אליו. הראשון ברגאיי מאופק והשני בטוויסט ים-תיכוני ליצני אופייני. גם בחלקו של מוש בן ארי נפל צמד שירים וגם הוא שש לאמצם אל השאנטי שלו: ב"אגדת דשא" הייתה משימתו לא פשוטה בנטרול השירה בציבור, אולם מוצלחת בהטענתו בקפיציות פאנקית מרומזת, וב"שדות גולדברג" המשיך למחוזות רגאיי עצל ומעניין.
 
נינט טייב, שנה שנייה בהצדעה, התעמתה עם "איך לפעמים אני", שבוודאי נכתב עליה והותאם ליכולותיה הקוליות, שהמריאו הפעם לרוק-בלוז מרשים. בהמשך שרה סולו את "ריסים", אחד השירים המוקדמים שהלחין שלום חנוך (לאריק איינשטיין ב-67), והיא עשתה זאת במתיקות מדויקת, שופעת חן קטלני. ביצועים חריגים היו לשילה פרבר, עם "ירושלים של ברזל" המחאתי, אפוף הכוונה וההוד, מלווה את עצמה בגיטרה מתכתית, חותכת וצולפת, זוכה לקשב ולשקט נורא בקהל; ולאסף אבידן, הכוכב העולה של הרוק הישראלי, שהתכבד בשני שירים, שהצליחו להבליט את ייחודיות הביצוע וההגשה שלו: "מים מתוקים" שאותו שר בעברית, מלווה עצמו בגיטרה ובמפוחית ובנגינת הצ`לו של הדס קליינמן, כשהקהל פוער פה ושומט לסת לנוכח קולו הגבוה והדק (מן הדק), ו"טוק טוק טוק", גרסת אריאל ל"נוקש על שערי רקיע" של בוב דילן (ביחד עם מאיה רוטמן, ששרה את הבתים בעברית), שבו הוא נשמע יותר ג`ניס ג`ופלין מבוב דילן. אכן תופעה.
 
אבידן אולי גנב את ההצגה, אבל לא משני הפרשנים המובילים ברוק הישראלי הנוכחי. מצד אחד שלומי שבן האחד והיחיד, מלווה את עצמו בפסנתר, וכרגיל בביצוע מלאה השראה וכוונה ל"דומם עם זוג נאהבים" ול"דאווין של שיר מחאה" שתפור עליו ככפפה. שבן ללא ספק הוא הפרשן המרשים ביותר של אריאל; מצד שני, מארינה מקסימיליאן בלומין הצעירונת, שבגילה המוקדם זכתה גם היא לפרשן שני שירים של המנוח: ב"אולבבו", מאחורי הפסנתר, הרשימה יותר, עם שליטה מופלאה בשיר, בקול ובקהל, ואת "טרמינל" הפכה לכר תצוגה ליכולת ההגשה שלה. עם פרשנים שכאלה היצירה של מאיר אריאל תזכה לחיים ארוכים.
 
כן השתתפו אלון אבוטבול, במונולוג "הספד לאמא", שריתק את הקהל; להקת "שליחי הבלוז", מלאי האנרגיות והכוונות הטובות (מלבד ליווי שרו גם את "בשדה ירוק"), שזה היום הגדול השנתי שלהם, במיוחד כשאדם מדר, לשעבר איש "קריזמה", להקתו האגדית של מאיר אריאל, מנגן בכינור, בחצוצרה ובנוכחות; ותרצה אריאל שמרוב התרגשות, הכרת תודה ואושר על הצלחת ההנצחה, כמעט ולא הצליחה להוציא משפט שלם וסדור מפיה.
 
להתראות בשנה הבאה, שנת העשור למותו של מאיר, בפארק הירקון בתל אביב.
 
מאיר אריאל. 9 שנים בלעדיו. אמפי קיסריה. 25 ביולי 2008.


למועדי מופעים >

27/07/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. האווירה היתה מחשמלת, אושר אושר וגעגוע...
אילן חלפון , אשקלון (29/10/2008)
1. מאיר חי ברשת
שלמה , פרדס-חנה (29/07/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע