סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: לילך גביש על כתפי המסורת
 

 
 
מה ששרה לוי תנאי עשתה למחול התימני עושה רות אשל למחול האתיופי -  יצירה חדשה מתוך התחקות אחר התנועה המסורתית האותנטית של "ריקודי הכתפיים"


דגה תנועות לשפה
 
מפעל החיים המחקרי-אמנותי של רות אשל לובש צורה ישנה-חדשה ויעלה במסגרת פסטיבל מחולוהט שתי עבודות חדשות: "תזי-תזה" ו"מספדי  למחול". לאשל, אשת מחול ותרבות, סקרנות אין סוף למסורת הריקוד ארוכת השנים שנושאים על כתפיהם רקדני הלהקה האתיופית ולאופני חידושה האפשריים.
 
המסע של אשל אל לב התרבות של הקהילה האתיופית החל עם העליות הגדולות בראשית שנות ה- 90. אשל, שהיא מבקרת המחול של עיתון הארץ כבר 17 שנה (בקרוב תחזור גם לערוך את כתב העת "מחול עכשיו" – ל. ג). ונודעת גם כחוקרת מחול ישראלי מוערכת התבקשה על ידי גילה טולדנו, מנהלת הספרייה למחול, לקיים מחקר על השפה התנועתית של הקהילה שזה עתה הגיעה.
 
 "בהתחלה חשבו שיש הרבה סגנונות מחול, ורק אחרי שהסתובבתי בקרוואנים, גיליתי שמדובר בשני סגנונות בלבד. ליהודי אתיופיה יש את האסקסטא, ריקוד ראש וכתפיים שמורכב מתנועה וירטואוזיות ומהירה של הכתפיים, העורף והצוואר. וליהודי טיגראי (אריתריאה של היום, האזור צפוני באתיופיה, ל.ג.), יש ריקוד מעגלי גדול ויפה, שאינו מתאים למעט רקדנים על במה". היא נשבתה בתנועות ובשנת 1995 הקימה יחד עם קבוצת סטודנטים יוצאי אתיופיה באוניברסיטת חיפה, שם לימדה, את להקת אסקסטא: "אני מחפשת דברים מיוחדים", היא אומרת ומספרת על ראשית הדרך: "עבדתי בתהליך מחקרי, לאורך השנים נשאלת השאלה איך אני הולכת עם החומר הנהדר הזה ו`צדה` אותו, `דגה` אותו לשפה. הקושי באסקסטא הוא שזו תנועה מאוד מהירה של הכתפיים והרקדנים לא מודעים למה שהם עושים, ולכן מאוד קשה `לדוג` משפטים תנועתיים שצצים באופן מקרי. את ה`לבנים` האלה הנחתי זו על זו במהלך 14 שנות עבודה".
 
"בשנים הראשונות חיפשתי את מאגר האימפרוביזציות התנועתיות ולצורך כך השתמשתי בתיפוף. הבעיה בשימוש במוזיקה של זמרי פופ אתיופים היא שהרקדנים מיד נסחפו למסיבה, ואני רציתי שירקדו בשקט כשהם קשובים לעצמם, כשאני נותנת להם דימויים. יצרתי ריקודים מהיניקה מהם. הביטוי שלהם הוא טבעי והתפקיד שלי הוא לעזור להם לגלות את מה שיש בהם, והם לא יודעים שיש בהם. רוב הריקודים נבנו ללא מוזיקה כי זו עבודה ניסיונית של בניית שפה וכל מוזיקה פופולרית יכולה להסיט למוכר, הרגיל והידוע. אני קוראת למה שאנחנו עושים מסורת והתחדשות. יש דברים שאנחנו עושים עם דגש מסורתי ויש דגש מודרני.
 
"יש ריקודים מאוד מעניינים של שבטים אתיופים שבהם התנועה מאוד מוגדרת, ולכן רקדן לא אתיופי יכול לבצעם בקלות. לשם השוואה בלבד, זה כמו במחול הקלאסי, ניתן לשרטט בצורה ברורה איך הגוף זז. בניגוד לכך את האסקסטא קשה `לדוג`, היא יותר דומה למחול העכשווי עם הזרימות של האנרגיות. קשה להעביר מה שגוף אחד עשה לגוף שני. האנרגיות הן בפנים, מפסלות את התנועה שבחוץ וקשה לתפוס את התנועה.
 
"מול עיני עמדה שרה לוי תנאי שעבדה עם תיאטרון ענבל", אומרת אשל, "היא לקחה כמה משפטים תנועתיים של העדה התימנית ועשתה עליהם וריאציות: איך לצאת לתנועה יותר מהירה, יותר צרה, או יותר רחבה, שיהיה חומר לכוריאוגרף, אך יחד עם זאת נשאלת השאלה איך אתה עושה את זה מבלי לקלקל את האותנטי? אני קוראת לזה `איך ללכת לכל מיני כיוונים כיד הדמיון ובכל זאת לשמור על הDNA?` וזה קשה. אנחנו מכירים את זה ממוזיקת העולם ובמחול זה היה האתגר שעמד לנגד עיניי כאיש מחול אמנותי. איך ליצור שפה תנועתית, ולשמר את איכות התנועה הטבעית. זה חלק מהאהבה שלי והסקרנות לעדה. נוסף לערכים המקצועיים, יש תרומה לקהילה. אני מרגישה איתם בנוח, הם אומרים לי שאני לא פארנג`ית (כינוי לאדם לבן), אז זה כבוד".
 
חזרות בדלת פתוחה לשכונה
 
ב- 2005 עזבה אשל את האוניברסיטה והחליטה לעבוד בלב שכונת נווה יוסף החיפאית, שכונה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך עם אוכלוסיה רב תרבותית. היא הקימה את להקת ביתא ("בית" באמהרית), שבה שמונה רקדנים, סטודנטים בגילאי 21-26. "מעבר לשפה התנועתית יש לעבודה עם הלהקה היבטים של תרומה לקהילה. הגעתי למתנ"ס בלב שכונה עם המון ילדים וחשבתי שזה עונה על החזון שלי". לדבריה, החזרות מתקיימות פעמיים בשבוע, שלוש שעות, שאינם מספיקים להתמקצעותה של להקה. "בחזרות אני בכוונה פותחת את הדלת", היא מספרת, "הרבה ילדים מסתובבים במתנ"ס והם באים לצפות במעין קופסת קסמים, אני מעודדת אותם.
 
"בסטודיו יש חלון והכרמל בשיפוע, הילדים שלא יודעים שהם מוזמנים מציצים דרך החלון וכשרואים אותי הם בורחים. אני מזמינה אותם להיכנס לחדר. אני רואה את האור בעיניים. יש נטייה חזקה לצעירים מהעדה להתרחק מהשורשים והם נסחפים להיפ הופ. כשילדים בני 6 עד 10 באים ורואים סטודנטים רוקדים זה מסקרן אותם. אני יודעת שאני נוטעת בהם את הגאווה של השורשים שלהם עצמם. זה נותן לי שמחה וכוח בדרך קשה, אבל אני מאוד מאמינה בערך הדבר שאני עושה אמנותית וקהילתית, אחרת לא הייתי שורדת 14 שנה.
 
"השפה התנועתית היא הנדוניה שאני מביאה ליצירה", מספרת אשל שעד גיל 45 היתה בעצמה רקדנית מחול מודרני עצמאית, "אגרתי הרבה חומרים במהלך שנות עבודתי עם בני העדה. ניסיתי לפתח אותם ולעשות וריאציות כדי שיוכלו לשמש חומר לביטוי אמנותי. אני מאוד נזהרת מג`אז, שיש לו שפה ברורה ומוכרת. אין קשר בין ג`אז לאתיופים. אני עובדת איתם כמו עץ עם שורש שאני מוסיפה לו ענפים ועלים, וזו הנדוניה. ברגע שיותר מדי נתרחק, זה לא טוב. ברגע שנאבד את ה-DNA, אז פספסנו את כל המטרה של הלהקה. זאת לא להקה כמו כל הלהקות האחרות, זו נישה אחרת מכל מה שנעשה.
 
"הקשיים הם של כל להקת מחול חצי מקצועית", מעידה אשל, "יום אחד אני אכתוב על זה ספר. הרקדנים בלהקה הם לא רקדנים מקצועיים", היא אומרת ומספרת שבמהלך 14 שנה עברו בלהקה בין 300-200  צעירים מהעדה האתיופית, "אלה צעירים מאוד מוכשרים באופן טבעי. רובם סטודנטים באוניברסיטת חיפה. מדי כמה שנים, יש תחלופה. בגיל 30 הם שואלים את עצמם מה הלאה. מצד אחד, חבל לי להיפרד מהוותיקים שהשקעתי בהם, אבל יש יתרון בצעירים שבאים עם אור בעיניים. הם מתוגמלים במעט כסף שהם מרוויחים בגין איבוד זמן. הם לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של להיות רקדנים בלהקה.
 
אלתורים קוליים באמהרית
 
במופע החדש של הלהקה שיעלה במסגרת מחולוהט במרכז סוזן דלל יועלו  שתי עבודות שיצרה אשל בשיתוף עם יוצרים מוערכים: "תזי-תזה" נוצרה למוזיקה שכתב חתן פרס ישראל במחול משה אפרתי. לבקשתו, להקת "ביתא" הגיעה להקלטות באולפן בביתו והרקדנים השמיעו לו אלתורים קוליים סביב משפטים והברות באמהרית. אפרתי כתב את המוזיקה ליצירה, אבל בשל מחלה נמנע ממנו ליצור לה את הכוריאוגרפיה. אשל עצמה יצרה את הכוריאוגרפיה, המתארת קבוצת אנשים הוזים שהעבר וההווה מתערבבים בזיכרונותיהם.
 
את המוזיקה והכוריאוגרפיה לעבודה "מספדי  למחול" יצרה הזמרת והכוריאוגרפית אסתי קינן- עפרי. "לפני 15 שנה ראיתי עבודה שעשתה לתיאטרון ענבל בלדינו, וחשבתי שהעבודה טובה במיוחד", מספרת אשל,  "לפני שנה פגשתי אותה במקרה והיא אמרה לי שקיבלה מקייס אתיופי (כוהן דת של יהודי אתיופיה) את המוטיבים המוזיקליים וחיברה לתפילות מילים מספר תהילים, וזה ממש הדליק אותי. היא לימדה את הרקדנים לשיר את השירה. בשביל זמרים שאינם מקצועיים זו הייתה עבודה מאוד קשה והקלטנו את זה, כדי לשמר את זה לאורך זמן".
 
שתי עבודות נוספות שיעלו במסגרת המופע הן "נאפס" ("רוח" באמהרית), ריקודי סולו שנולדו מתוך דימויים הקשורים לתרבות אתיופית למוזיקה שחיבר המלחין עודד זהבי, ו"אופוס ראשים", ואריאציות על משפטי כתפיים למוזיקת שירת אקפלה, שחיברה דגנית אלייקים ומתבסס על הברות באמהרית בביצוע קולי של רקדני הלהקה. מעצבת התלבושות של הלהקה מזה שנים היא נוגה וויס, המשתמשת גזרות פשוטות ובבדים אותנטיים.   
 
"החלום שלי שמתוך הרקדנים ייוולד כוריאוגרף שיוכל לעשות זאת יותר טוב ממני", מסכמת אשל שמתקבלת יפה בקרב האוכלוסייה אותה למדה להכיר מקרוב, "הקהל האתיופי מגיב בצורה מעניינת מאוד", היא אומרת, "למבוגרים זה מוזר ולצעירים זה קוסם. הכיוון שלנו מושך את הלהקה למסורת, אבל היא יוצאת לדרך חדשה. באתיופיה יש מלחמה בין המחול המודרני בן זמננו, לאלו שרוצים רק מחול מסורתי. שם אנחנו נתפסים כתרבות אתיופיה לעתיד. כמעט נדמה לי שאנחנו ידועים שם יותר מפה".
 
 
המופע להקת ביתא – מסורת וחידוש יעלה במוצאי שבת, 16 באוגוסט 2008 ב- 21:30 במרכז סוזן דלל בתל-אביב במסגרת אירועי "מחולוהט". 

למועדי מופעים >

12/08/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע