תיאטרון - מצדיעים לעבר, ממשיכים קדימה

יוסי מר-חיים נסחף עם הגרוב של רנדי ברקר, וחש אמפטיה גדולה לדור המייסדים.

היום השני בפסטיבל הים האדום

הילד גבי, בן ה-12 שזכה בפרסים רבים בשטח הקלאסי אבל מעדיף להופיע במועדוני ג`אז היה שיחת הלילה בג`אם. האם זה טוב להפיל עליו, כאשר אישיותו טרם גובשה, אחריות כזו? הוא, מכל מקום, מרגיש מלך על הבמה ולא נבוך כאשר ליווה את מרשל גילקס - הטרומבוניסט של קסטניידה, בקטעי בלוז וסטנדרטס.

דור המייסדים מצדיע לשנת ה-60

היום השני עמד בסימן המחוות: המחווה שפוצצה את האולם הקן שבו הופיעו ותיקי הג`אז הישראלי נקראה דור המייסדים המצדיע לשנת ה-60. מבחינתי, אנחנו אמורים להצדיע לכל אותם נגנים אשר לא נהנו מבית ספר לג`אז, תווים, דיסקים, מורים - אלא עשו הכול לבד, באלתור. אל גוטפריד הצטרפה עדנה גורן, ואחריה הבסיסט אלי מגן (הוותיק הכי צעיר), הסקסופוניסט ג`ס קורן, המתופף קמינסקי וכל השאר.

גם מקום עמידה לא נשאר למופע שיצר הזדהות שאינה שופטת אותו לפי מידת החדות, הניקיון בביצוע והוירטואוזיות אלא לפי האמפטיה הנוצרת במקום. אחד המתרגשים ביותר היה זוהר, בעל המועדון המיתולוגי "ברברים" שפתח מסורת ג`אמים לפני יותר מ- 40 שנה בימי ראשון. קבוצה ותיקה לא פחות, אבל עם רקע מאוד מפואר פתחה את היום הראשון: אורגון, ההרכב הראשון שהעז למזג נגינת סיטאר עם צ`לו ואבוב עם טאבלה הצליח לשמר את רוח הנעורים שלו. שלושה מן המייסדים שלו - מקקנדלס הנשפן, טאונר הפסנתרן גיטריסט וגלן מור שניגן בס ובס חשמלי. בקטעים שנלקחו מאלבומיהם הראשונים ( כמו" גבעות רחוקות") התחלתי פשוט לחייך. רוח פסטורלית של מוסיקת טבע חיונית היום כמו ב-1969.

הקטעים שנכתבו השנה עמדו בסימן נגינתו המופלאה של טאונר המתחדש תמיד ואיתו המקיש מרק ווקר שניגן בין השאר, על שרשראות, מאראקאס ופעמוני רוח. פחות התלהבתי מהנשפן - הגיל עושה את שלו ביחס לאבוב, והבסיסט. קטע אחד היה מביך. ההרכב החליט לנגן קטע חופשי בו סאונד מוביל לסאונד ושום דבר לא הביא לכלום. הסיבה, אני מאמין, היעדר קשר מתמיד בין חברי ההרכב הנפגשים בדרך כלל רק בחזרות למופעים. לקראת הסוף ההרכב התחיל לפרוח, ובהדרן רק רציתי שלא יפסיקו. עם כל הפגמים זהו הרכב מכונן שלא איבד את קסמו.

המחווה השלישית באה מצד נגני הפיוז`ן הראשונים שהגיעו לפסטיבל הראשון ומאז נחתו מדי מספר שנים - הצמד הסוחף והמוכר לכל חובב פאנק - הסקסופוניסט ביל אבנס והחצוצרן רנדי ברקר. זו הייתה הופעת היום. כרגיל באולם המערבי הטסטוסטרון עלה פלאים כשרנדי ברקר שר על נהג מונית בניו יורק. זה לא רק ברקר. הבסיסט, אותו ריצ`רד בונה ממייק שטרן ניגן גרוב מארץ הגרובים, ובסולו שלו ציטט את Woodoo chile של ג`ימי הנדריקס. המתופף רודני הולמס נתן לכולנו שיעור בהחזקת קצב וקטעי הסולו של ביל אבנס רק הולכים ומשתפרים. מסקנה: כשממשיכים להתפתח כמו אבנס וברקר, הצמד הכי שמח באילת הגיל לא מפריע. (ברקר מנגן פיוז`ן מ-1970). בסך הכול קיבלנו את ה Sex machine האולטימטיבי.

שני הרכבים ישראלים ממש טובים

באמצע כל זה שני הרכבים ישראלים ממש טובים, עם הפנים לעתיד: מלחין מצוין בשם שאולי עינב, סקסופוניסט השוהה בארה"ב ורועי רז, גיטריסט בעל הרכב שנקרא "קדמה וימה". הראשון כותב מאוד מודרני, השני כותב מאוד אתני. הראשון נעזר בבסיסט נפלא ולא כל כך מוכר: אור ברקת (שמשתתף בהרבה הרכבים ישראלים). השני נעזר בנאור כרמי: בסיסט מוכר ומצוין. הראשון מסתבך לפעמים בקטעי סולו ולא מקפיד על הסטרוקטורה של המופע, כל קטע עומד לעצמו. השני מעסיק אומנם כינור חשמלי על הבמה והשירים יושבים זה בצד זה בצורה נבונה - אך הסאונד הכללי בנאלי מידי.

התוצאה נוטה לשגרתיות: זוהי אתניקה בולגרית-ספרדית-כליזמרית ששמענו יותר מדי. אם ילמדו שתי הקבוצות הסימפטיות זו מזו נצא כולנו מורווחים. ואני, בגלל אורגון הפסדתי את ההרכב של טרי לין קרינגטון. אבל אל דאגה: דווח מלא על הכוח הנשי - ביום ראשון.