סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן תרה – צונאמי משפחתי
 

 
 
צוות שחקנים מצוין במחזה נוסף בגל עיבודי הרומנים השוטף את התיאטרון


מצגת שקופיות
 
לא קראתי את הרומן הפופולרי של צרויה שלו "תרה", ואני חייב לסמוך על עדויות של אנשים כמו יגאל שוורץ, עורך הספר (שיצא לאור בהוצאת קשת לפני שלוש שנים) כדי להבין מנין קמה ועלתה בי התחושה של כישלון העיבוד למחזה המוצג עתה בתיאטרון הקאמרי. עדותו של שוורץ מופיעה בתכנייה להצגה וממנה אני לומד כי מעמדו של הרומן נקבע בזכות השפה של שלו שהקפיצה מעלה את העלילה המוכרת של חורבן משפחות והניסיון להקים חדשות תחתיהן נבחנת ברומן מבעד עיניה של אלה, האישה שיום אחד קמה וכנגד כל יודעיה פירקה את הקן המשפחתי שלה. שפה זו, לפי עדותו של שוורץ,  "מרחיבה את גבולותיה של הדרמה הגלויה ומעמיקה את התובנות וההארות העולות ממנה" שהן "מפתיעות, מדהימות בנועזותן ובדקותן, על הארכיאולוגיה של הנפש.” השפה הזאת, התובנות האלה נעלמו כלא היו בעיבוד למחזה שעשו פנינה גרי ודורית גרי.
 
מה שנותר זה שלד די פשוט של עלילה שבה מתקיימת משוואה מיוחדת לרומן בין הצונאמי ההיסטורי שביקע את ממלכת תרה הקדומה בים האגאי באמצע המאה השנייה לפני הספירה,   ונותר ממנה אי קטן,  לבין גל הצונאמי של תחילת המאה ה-21 ששטף את משפחתה של אלה, הוריה, בעלה אמנון ובנם, וגם הגל שביקע את משפחתו של עודד, הגבר החדש בחייה של אלה. ואם לא די במשוואה הזאת, אלה היא ארכיאולוגית המנסה להוכיח את הקשר בין סיפור תרה לסיפור יציאת מצרים. אלה החומרים ששלו יצרה עמם ברומן "הקשרים וירטואוזיים", אם אני מבין נכון את יגאל שוורץ, בדרך הטיפול שלה ב"שאלות הגדולות שהרומן עוסק בהם”.
 
העיבוד אמנם נוגע בשאלות אלה, בדבר האחריות של האדם להכרעותיו, ויכולתו "לקבל אחריות על גורלו", אבל נמנע מלטפל בהן לעומקן. ובלעדי החיטוט הזה, בלי החפירה באתר הארכיאולוגי של הנפש, ובלי השפה המיוחדת של שלו, העיבוד למחזה הוא בסופו של דבר רק מצגת שקופיות. ומה שטוב לקטעי הוידיאו המוקרנים לכל אורך ההצגה על גבי גוש אבן גדול התלוי מאחור, אינו נכון ביחס למחזה. התוצאה היא סיפור פשטני על אישה די מעצבנת (את אביה הנוקשה, את בעלה המתוסכל ואפילו את אהוב לבה החדש) שתופסת ראש, מאבדת אותו, ומשחקת בו בדרך אל סימן השאלה הבא. הדבר היחיד שהיא בטוחה בו זה שאסון תרה הוא הבסיס המדעי למיתוס יציאת מצרים.
 
השחקנים מוסיפים מטען אנושי
 
את העיבוד הזה ביימה כמיטב יכולתה ותבונתה דדי ברון שהתמקדה בעיצוב הדמויות, כאמצעי לחבר את שברי העלילה. אני משער שזה היה קל לה יותר בזכות שותפיה השחקנים, שידעו למלא ולעצב את דמויותיהם במטען אנושי. במרכז ניצבת אלה של לימור גולדשטיין בחזותה הבוגרת מאוד, כצוק איתן המנסה לשרוד בתוך הגל הגדול שהיא משגרת על סביבותיה. הרגעים הגדולים שלה הם כשהיא הודפת מעליה את פרץ האלימות של בעלה, ובעיקר כשהיא נשברת נוכח סירובו לקבל אותה בחזרה.
 
שלושת הגברים בחייה של אלה הם אביה הקפדן ושוחר המוזיקה הקלאסית. נסים זוהר  מתמודד בהצלחה עם הדימוי המופרך הזה שנועד לייצג את דבקותו בקדושת המשפחה. אוהד שחר מעצב בגוונים חדים את עלבונו ואהבתו הנבגדת של אמנון, הבעל-המורה שאלה מחליטה לפתע לעזוב אותו. גיל פרנק יוצר יש מאין בתפקיד עודד, השכן הפסיכיאטר שהופך להיות התקווה הגדולה של אלה, לפחות כל עוד היא איננה מערערת גם אותה. פרנק מביא לתפקיד רגישות נוגעת ללב, ובתמונת הסיום הוא מרגש כשהוא מציב את החידה הקיומית שאלה תצטרך לחפור בנפשה כדי למצוא את התשובה עליה.
 
אל אלה מצטרפת בקלילות, אולי מוגזמת מעט, רבקה מיכאלי בתפקיד אמה של אלה, המייצגת את תפיסת הנשיות הישנה, לפיה אשת חיל היא זו שעושה הכל כרצון בעלה. הבעיה בדמות הזאת היא לא במשחק המשובב שהיא מגישה אלא בעצם הצורך לכפות הפוגות קומיות מודגשות בין שברי הדרמה הכבדה. זאת, אגב, להבדיל מרגעי ההומור הדק שיש במפגשים הראשונים בין אלה לעודד.
 
אורנה סמורגונסקי עיצבה את התלבושות, בדרך כלל טובות של הגברים ושל רבקה מיכאלי, אך משום מה הותירה את לימור גולדשטיין בשמלה אחת ויחידה העוברת אתה לכל אורכו של המחזה. סמורגונסקי גם עיצבה את התפאורה, שחלקה התחתון הסתמי נועד כנראה לא להפריע למרכיב העיקרי והמרשים באמת של התפאורה – אותה אבן ענקית התלויה מאחור, שאת קפאונה ומוצקותה ממיסים קטעי וידיאו בבימויו של יואב כהן המוקרנים עליה וכוללים  אורנמנטים ארכיאולוגיים והסברים המדעיים של אלה שצולמו בגן הלאומי אפולוניה, אפקטים מיוחדים של אלכסיי קוצ`ינסקי, ובעיקר קסמי התאורה שעיצבה קרן גרנק שמעניקים חיים מסקרנים לאבן שלעתים היא כמוחו של אדם שהזיכרונות משייטים בו, ולרגעים כאדמה חרבה שחיים חדשים אולי יפרחו בה. את הצד המוצלח של ההצגה משלימה המוזיקה המקורית והעיבודים של אלון עדר.
 
לסיכום לא נותר לי אלא לתהות אם זה יהיה גורלו של התיאטרון – גם העולמי – להמיר מחזאות מקורית בעיבודים בימתיים ליצירות ספרות. המקרים הבודדים שבהם זה עובד הם בעיקרם אלה שהתרחקו מהמקור ועמדו על רגליהם שלהם כמחזות. ב"תרה" של הקאמרי, וחרף הביצוע הבימתי, זה נראה מאולץ, משעמם ומיותר.

למועדי מופעים >

02/12/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע