"במרכז תמיד יותר קל"

בזמן שהמפעל הקיבוצי כמעט ופשט רגל, רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית מטביעים דפוס חדש למונח "קיבוץ" ולאפשרויות הגלומות בו. בכפר המחול הנמצא בקיבוץ געתון שבגליל המערבי, מקסימום פושטים רגל ומניפים יד כדי ליצור כוריאוגרפיה לעבודת מחול חדשה.

להקת המחול הקיבוצית שנוסדה על ידי יהודית ארנון לפני 38 שנה, עברה כברת דרך מאז ימיה הראשונים. לצד פעילות הלהקה והפיכתה ללהקה מובילה ומוערכת , הקימה ארנון את הסדנה למחול ואת האולפן למחול. היא גם טיפחה כישרונות צעירים, ואחד מהם היה רמי באר, שהצטרף ללהקה כרקדן ב- 1980 ובסמוך החל גם ליצור עבודות עבור הלהקה. בחלוף השנים, ב- 1996 ארנון העבירה את השרביט האמנותי לבאר, שמרחיב מאז את היריעה. "החזון הוא שתחת כל הפעילות של הלהקה, קיימת פירמידה שלמה של פעילות", אומר באר, "אנחנו עובדים על כל האספקטים של תנועה מהצד המקצועי ביותר ועל ההשתלבות של הקהילה על כל גווניה".

וכך, נוסף לפעילות הלהקה, פועלים בכפר במחול בגעתון גם הלהקה השנייה (הצעירה), סדנה ללימודי מחול ( שבעתיד תתפתח למסלול אקדמי יחד עם מכללת הגליל המערבי בעכו ותעניק תואר אקדמי), כיתת מצטיינים, בית ספר לילדים וקורסי קיץ. המקום גם מארח להקות מחול, מגמות מחול בית-ספריות ומסלולים של טיפול בתנועה לאנשים בעלי צרכים ייחודיים כמו הידרו תראפיה, פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר וטאי צ`י.

בכפר, השוכן בתוך נוף פסטורלי של כרי דשא ובתים קטנים, מתמסרים הרקדנים לריקוד. אין ספק שהכפר מציע להם חוויה שונה מזו שמציעה תל אביב, הגדושה בפעילות של להקות מחול ותרבות בכלל. יחד עם זאת, שתי הלהקות מופיעות קרוב ל- 200 הופעות בארץ ובחו"ל במהלך השנה. בקיץ צפוי להתקיים בכפר גם פסטיבל מחול ראשון.

"בראייה שלי, יהודית ארנון זרעה את הזרעים במקום הזה לפני למעלה מ- 50 שנה", אומר באר, "עבורי, שנולדתי וגדלתי במקום הזה, הכי טבעי להמשיך ולפתח אותו. אני חושב שהסביבה שטובלת בירוק והשקט מאפשרות להתרכז בריקוד באופן מוחלט ומאפשרים פעילות רחבה של יצירה ועשייה. מתבקש באופן טבעי לפתח ולהקים כפר מחול בהיקף נרחב".

התחדשות היא מילת המפתח מסתבר. לא רק המשבר של התנועה הקיבוצית מינף את הפעילות, תרמה לכך גם מלחמת לבנון השנייה שבקיץ 2006 פגעה בכלכלת האזור כולו. בזמן הזה נאלצה הלהקה להעביר את פעילותה למרכז, אך עם החזרה לגעתון ניתנה תנופה נוספת. תרומות לשיקום הצפון ופעילותה של רעיה שטראוס, ידידת הלהקה ותורמת מרכזית, מסייעים לצמיחה.

"יש חשיבות רבה לפיתוח מרכז כזה בפריפריה", אומר באר, "ולא איפה שממוקמת העשייה התרבותית של ישראל, בתל אביב, אלא פיתוח הגליל והפיכתו למרכז". כדי לעשות זאת נעזר באר בקבוצה של אנשי מקצוע, המסייעים לו במימוש החזון. סיון כהן, לשעבר סולנית הלהקה, תושבת קיבוץ גשר הזיו, היא כיום מנהלת צוות הלהקה, המתאימה את סל המוצרים לקהל המקצועי ולקהל הרחב. נתן טל, מנכ"ל הלהקה ושרהל`ה רם–שליין, מנהלת פרויקט כפר המחול, שניהם אנשי קיבוץ שפיים שבמרכז הארץ, מקדמים את הכפר במכלול של היבטים.

"בזמן מלחמת לבנון עברנו משבר קשה", משתפת רם–שליין, יועצת ארגונית בהכשרתה, "געתון הייתה במוקד ההפגזות. פגז פגע בבית של רקדן ופגז נוסף בסטודיו. אלו אנשים צעירים שבמשך שלושה חודשים חוו טלטלה. הרגשנו שהכל עומד להתפרק. זה לא רק מלון, אלא עוגן שנבנה עם תשתית לעומק. אפשר היה בקלות לנטוש. במרכז תמיד יותר קל".

אך המקום והפעילות יוצרים עניין. קהל, יוצרים ותלמידים מגיעים אליו וכוריאוגרפים מהארץ ומהעולם מבקשים לשתף פעולה. "זה ניסיון נועז לעשות מהפריפריה מרכז", אומר טל, ששימש בעבר כמזכיר התנועה הקיבוצית, "אנשים מגיעים לכאן כדי לקבל משהו ולא כדי להביא משהו לנזקקים, וזה ייחודי לפריפריה. והכל ברמה גבוהה. גם הלהקה עובדת אחרת. כשנכנס קהל לסטודיו לצפות בלהקה בחזרות, הרקדן צריך להכניס את הבטן, אתה הופך למודל. לא רחוק ומבודד, אלא מרכז מחול".

האנגר שהפך לאולם מופעים

במהלך ביקורי בכפר צפיתי ברקדנים בכמה תחנות. אחת מהן היא חדר האוכל הציבורי שבמסגרת ההפרטה שעבר הקיבוץ זה מכבר, הפך לסטודיואים המרכזיים של הלהקה. למרבה הפלא תכנן את חדר האוכל הקיבוצי האדריכל מנחם באר, אביו של רמי, על פי מיטב המסורת של הארכיטקטורה הקיבוצית – ציונית, מבנה עגול בעל מדרגות רחבות השוכן בטבורו של הקיבוץ ומשקיף על הנוף. את אחד מקירותיו מעטרים לוחות תבליט שעשה אמן חבר הקיבוץ.

באחד משני הסטודיואים הכוריאוגרף ניקולאי דה לוסינגן מעביר  שיעור טכניקה קלאסית לרקדני הלהקה. לוסינגן, מגיע מהאקדמיה למחול ברוטרדם, זו השנה ה- 14, גם בזמן של מלחמות, לארבעה שבועות בחורף ולשישה עד שמונה שבועות בקיץ. הוא בריטי שמתגורר באמסטרדם, נחת בישראל בלילה ובבוקר כבר החל במלאכה. "אין כפרי מחול באירופה", הוא אומר ומספר על פועלו של באר: "הרקדנים בלהקה מתחלפים, אך הרמה והמחויבות של חברי הלהקה נשמרות לאורך השנים. רמי בוחר רקדנים שמתאימים לחזון שלו. יש לו יכולת להשתמש ביכולת של האנשים וגם במגבלות שלהם. הוא רואה את האנשים, גם אם יש להם חולשה, וזה מדהים".

במסגרת חזון ההתחדשות הכללית אחד מההאנגרים הגדולים, שנראה כמו לול ענק, או אולי חלל בו ייבשו את הטבק (ענף שפעל בקיבוץ), הוסב לאולם המופעים של הלהקה. לדברי רם–שליין המקום נבנה בכל פעם מעט,  בהתאם למה שחייבים כדי לקיים אולם - רצפה, כסאות ומזגנים. בשעת צהריים נאספים כאן חברי הלהקה לחזרה מול קבוצת תלמידי מגמת מחול שהגיעו ליומיים גדושים הכוללים צפייה בחזרות הלהקה, שיעורים ואף ביצוע קטע מתוך יצירה בהנחיית אחת הרקדניות.

במהלך הביקור, שנערך לפני שבועות אחדים, הצטרפתי לתלמידי מגמת מחול אוסטרובסקי רעננה, בניהולו של חיים און, רקדן בת שבע לשעבר, שבתו, דניאל, רוקדת כבר ארבע שנים בלהקה של באר. התלמידים  צפו בחזרה על העבודה 60hz, מהרפרטואר העכשווי של הלהקה, באולם. לפתע נשמעו קולות של מטוסי קרב של חיל האוויר חולפים מעל להאנגר בגובה נמוך. עופרה שרון הימן, המלבישה, מלמלה לעצמה: "לא מוצאים חן בעיני המטוסים האלה...", מי תיאר לעצמו שתוך כמה שבועות תצבור האמירה הזו נפח אקטואלי.