סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן סוף משחק – פולחן הפרידה של בקט
 

 
 
נולה צ'לטון חוזרת אל אחד משיאיה הקודמים ומביימת הישג חדש עם ותיקי החאן הירושלמי


אדם הניצב על סף חדלונו

שמחה גדולה היא עבורי כל הזדמנות למפגש עם מחזותיו הגדולים של סמואל בקט, חתן פרס נובל, בן אירלנד שקבע מושבו בצרפת, ואף היה בין השאר פעיל שם במחתרת האנטי נאצית עד שנתפסה והצליח לברוח לפני שנלכד. שלושת הגדולים והארוכים במחזותיו, “מחכים לגודו" (1949), "סוף משחק" (1956), "סרטו האחרון של קראפ" (1958) ו”הו הימים הטובים” (1961) יוצרים טטרלוגיה של הפשטה טוטאלית שהמקבילה הריאליסטית שלה בתולדות הדרמה היא זו של ארבעת מחזותיו הגדולים של צ'כוב. המפגש הרעיוני ביניהם הוא של התבוננות מרתקת, רווית הומור שחור ועמוסת חידות ותמיהות, באדם הניצב על סף חדלונו ומנסה למצוא פשר לחייו.
 
אצל צ'כוב אני תמיד נפעם מ"הדוד ואניה" ואצל בקט זהו "סוף משחק". אין לזה הסבר מדעי או הגיוני המפענח את נסיבות קיבוע התחושה הזאת אצלי. אבל במקרה של "סוף משחק" יש לפחות נסיבה אחת ברורה שהיא זו שעמידה אותו בראש הרשימה וכוונתי  להצגה המיתולוגית שנולה צ'לטון ביימה בתיאטרון חיפה ב-1971 עם אהרון מסקין, גדליה בסר, איצקו רחמימוב ורחל דובסון.
 
תיאטרון חיפה שב והעלה את המחזה לפני שש שנים בבימויו של דודי מעיין, עם יוסוף אבו ורדה, סלים דאו, אמנון מסקין ורחל דובסון. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לכתוב ביקורת על הצגה של "סוף משחק". עתה, כשהוא שב ועולה, ושוב בבימויה של נולה צ'לטון, והפעם בחאן הירושלמי, אני מרשה לעצמי לחזור, בשינויים קלים, על מה שכתבתי אז על המחזה.

סוף-משחק---ענקית-2.gif
"סוף משחק", ניר רון, אריה צ'רנר, מקור: אתר החאן

מחזה סוף הדרך

"סוף משחק" מפגיש אותנו עם ארבע נפשות הכלואות בתוך חדר, מרתף או מקלט, שיש בו שני חלונות המשקיפים לשני כיוונים הפוכים, ומחוץ לבמה יש מטבח. הדמות המרכזית בקבוצה הוא עיוור ונכה היושב כל העת בכורסה, הניצבת במרכז, וממנה הוא מנצח על השלב האחרון של משחק החיים שלו ושל שותפיו ל"כלא" האנושי והפיזי שבו הם נתונים. זהו שלב הילוכי הסרק המוכר ממשחק השחמט, כאשר התוצאה למעשה כבר נקבעה, אך השחקנים ממשיכים לעשות עוד כמה מהלכים לפני הכניעה או הניצחון, בהתאם לעמדה ונקודת ההשקפה שלהם.

שמו של האיש "האם" מרמז לפחות לשני כיוונים מעניינים בניסיון לפענח את דמותו. הכיוון האחד הוא בפירוש המקובל למושג "האם" (Ham) – שחקן שמשחק בהגזמה, גדול מהחיים. אבל HAM הוא גם מחצית שמו של המלט השקספירי, כפי שמזכיר לנו המונולוג הראשון של האם נוסח בקט, ובעוד כמה מקומות. ואם תתעקשו, אז כן, "האם" זה גם שוק החזיר המעושן.

בן זוגו של האם, אולי בנו אולי רק משרתו, הוא קלוב. clove באנגלית הוא צורת העבר של הפועל cleave שמשמעותו להיצמד חזק והדוק או בנאמנות וללא פשרות. זה גם שם של צורת קשירה של מוטות. המשמעות הזאת לדמותו של קלוב במחזה ברורה לחלוטין והיא מודגשת ביותר באמצעות הרצון והניסיון לנתק סוף-סוף את הקשר, את הקשירה. בניגוד להאם העיוור שאינו יכול לקום מכסאו קלוב ניצב כל העת על רגליו, מתנועע, ומשמש בין השאר כעיניים של האם.

שני המשתתפים האחרים במשחק, המצוי בשלבי הסיום לקראת הסוף הבלתי נמנע, והם ככלי השחמט האחרונים ליפול לפני המהלך האחרון, הם הוריו של האם, השוכנים גדומי רגליים בתוך פחי אשפה, ונופחים בהם את נשמתם. שמו של האב נאג, ובאנגלית משמעותו סוס זקן ועלוב, וגם נודניק שמתלונן כל הזמן. שמה של אמו נל – ובאנגלית זה כינוי מקובל לאיש או אישה דאגנית או ביישנית.

ואם הקשר המשפחתי בין האם לשני הזקנים ברור לחלוטין, עדיין מתקיימת לכל אורך המחזה התהייה על טיב הקשר בין האם לקלוב. האם הם אב ובנו כפי שנרמז במחזה כמה פעמים ששרדו עם הוריהם את השואה האטומית, והם אמורים להיות אחרוני המין האנושי? ואולי הם ליר והשוטה, או גלוסטר העיוור ובנו אדגר, או פרוספרו ואריאל או קליבן של  "הסערה" של שקספיר כפי שהמחזה מרמז באמצעות כמעט-ציטוטים הבאים מפיו של האם? 

סוף-משחק---ענקית.gif
"סוף משחק", יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, מקור: אתר החאן

סדרת התעללויות הדדיות

בקט עצמו אמר (וכדבריו זה ממש לא מחייב אותנו) שהאם וקלוב הם "דידי וגוגו מ'מחכים לגודו' בסוף חייהם", ובלגלוג עצמי העלה אפשרות שהם הוא עצמו ואשתו סוזן. אבל יותר מההומור העצמי, ייתכן ומהדהדת במחזה דווקא תגובתו על אבדן אמו ואחיו בשנים שבין “מחכים לגודו” ל”סוףמשחק”. בקט, כמובן, סירב לפרש.

את עלילת המחזה קשה לתאר בצורה ליניארית, גם אם יש לו התחלה וסוף. על פניו מדובר בסדרת התעללויות הדדיות בין האם וקלוב, ובין האם לאביו. ההתעללויות לובשות צורה טקסית-פולחנית כמעט, לרמז כי מדובר במעשים שחוזרים על עצמם. התכלית של המהלכים האלה היא להגיע אל החידלון. לא מחכים כאן לגאולה אלא אם כן יש כזאת בסוף המוחלט.

מבחינות רבות לפנינו מחזה המנהל דיאלוג או רב-שיח עם התיאטרון ההיסטורי, היווני, השקספירי, ועם תיאטרון האבסורד של אמצע המאה העשרים. את "גודו" שלו מאזכר בקט בעיקר באמצעות הדיאלוג והפעולות החוזרות על עצמן ובעצם התלות ההדדית בין האם וקלוב. ואפילו באמצעות ילד, שקלוב רואה באופק, שאולי מביא עמו בשורה ואופטימיות, ואשר על כן האם רוצה לחסלו.

בנוסף מהדהד בו גם מחזה האבסורד "הכיסאות" מאת יונסקו שקדם ל"סוףמשחק" בארבע שנים, בין השאר באמצעות התבוננות החוצה אל האוקיינוס. כשם שב"כיסאות" מתברר לזוג הזקנים שהמגדלור שלהם כבר שקע כליל באוקיינוס, כך הפעם קלוב מגלה ומבשר להאם ש"האור שקע... אין שחפים... והשמש? אפס... אפור, אפור... שחור בהיר מקוטב לקוטב". ואם נרצה יש בכך יותר מרמז ונסיבה לייאוש המחלחל ב"סוףמשחק", כאילו אנחנו מודעים לכך שאיבדנו שליטה, ובפרק הזמן שנותר, במהלכים הספורים שעוד ייתכנו, תתגשם הערכתו של קלוב בתחילת המחזה ש"כנראה שזה הולך להיגמר".
 
צ'לטון והרביעייה המנצחת
 
כל מה שלא ייאמר על המחזה ועל ערכו ניצב בסופו של דבר על כפות המאזניים של הצגתו. את זה אין צורך להסביר לנולה צ'לטון שבחרה לשוב אל המחזה האהוב עליה, הפעם עם התרגום הפיוטי והחי מאוד של יעל רנן, ועם ארבעת שחקני חוד החנית של להקת החאן הירושלמי המשתתפים בהצגה גם הגיעה להישג חדש.
 
כמו בעבר, צ'לטון מביאה עמה התבוננות והבנה של המחזה שהיא מביימת, תוך הטעמת המאפיינים התיאטרליים שיש בו, ובעיקר עם תפיסת העולם האנושית-חברתית האופיינית לה. כדבריה שלה בתכנייה: "הדמויות ממשיכות לחיות, אנחנו מחזיקים מעמד, ממשיכים ללחום, להיאבק. {הדמויות] זקוקות אחת לשנייה... המחזה כולו רווי אהבה עצומה לאדם חסר האונים, מעין הרגשת שותפות הנוצרת בין עיוורים".
 
את הקרבה האנושית הזאת צ'לטון ידעה למצוא אצל השחקנים ולבנות את העיצוב הנוכחי של הדמויות במחזה מבעד לקשר העמוק של הארבעה כעמיתים שותפים לדרך אמנותית, וכחברים אישיים, ומבעד למאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם.
 
אריה צ'רנר הוא האם דמוי סלע בזלתי, שהסדקים מתחילים לפורר את עוצמתו. יש לו נוכחות מרתקת בשיתוק ובעיוורון, והוא מיטיב לבטא את אובדן התחושה של הזמן והתבונה, כשם שהוא נוגע ללב במגוון היחסים הנעים בין התעמרות לחמלה שהוא מפגין כלפי הוריו וכלפי קלוב.
 
ניר רון מביא לתפקיד של קלוב את השרמנטיות הקלילה שלו שבתפקיד הזה משרתת את ההתנהלות של מי שרוצה להתנתק, אולי לברוח ולהינצל, אבל איננו יכול לבגוד ולהפר את עצם קיומו ומסירותו להאם. הרגע הגדול שלו הוא בסיום, במעיל ומגבעת שחורים ומזוודה, מוכן ליציאה ותקוע ללא תנועה בפעם הראשונה.
 
יהויכין פרידלנדר ועירית פשטן הם צמד ההורים שהושלכו אל פחי האשפה. כל אחד מהם, בדרכו, מעצב נפלא את המייחד את הדמויות, אך בעיקר הם יוצרים יחד צמד עצוב למופת מבעד להומור השחור של בקט. 
 
את ההישגים של הבימוי והמשחק משלימה התפאורה שעיצבה מרים גורצקי שמשתמשת בנתוני בימת החאן – קירות האבן והעמודים הגדולים – כדי ליצור את מרתף החיים השוקע והאפל, שרק קרני אור בודדות מבעד לחלונות הצרים עדיין מחיות אותו. את אלה ייצגה תאורה רגישה מאוד שעיצב רוני כהן. נועה רום עיצבה תלבושות מיוחדות באפיונים תואמים לדמויות, כולל הפאות שייצרה אסנת שגיא.
 
למחזה קוראים "סוף משחק" אבל להצגה הזאת צריך לקרוא "צריכה לרוץ". ראו, הומלצתם.


למועדי מופעים >

27/07/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. כל כך כף לקרוא את הביקורות שלך צבי
אינשם , מרכז (03/08/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע