תפקיד קטן עם בשר
 
את הגרסה הראשונה של המחזה "האריסטוקרטים" הביאה המחזאית עדנה מזי"א למיטתה של הלנה ירלובה בבית החולים, כשהתאוששה מפציעתה הקשה בעקבות תאונת הדרכים בה היה מעורב רכב ההסעות של הקאמרי לפני קצת יותר משנה.
 
'עדנה סיפרה לי על הדמות של ורה לפני שנתיים, כשחגגנו 350 הצגות ל'היה או לא היה' מספרת ירלובה", "והיא אמרה שיש שם תפקיד קטן בשבילי, של אחת מוזרה, ושהיא לא יודעת איך זה ירגיש לי לשחק תפקיד קטן. אמרתי לה שמה שחשוב זה שיהיה בשר לדמות, צריך שיהיה מעניין".
 
ההצגה, בבימויו של עמרי ניצן, היא דרמה משפחתית עשויה היטב, המספרת את סיפורה של משפחת בן כנען. יאיר, בגילומו של גיל פרנק, הוא קצין בצה"ל המתמסר לקריירה שלו תוך התעלמות מצרכי ילדיו. לעומתו, אחיו, רודי, בגילומו של יחזקאל לזרוב, הומוסקסואל מוצהר, מאיים על תדמיתה הצחורה של המשפחה. יאיר דורש ממנו לישר קו עם אתוס הגבריות הישראלי ולשאת את ורה (בגילומה של ירלובה), ששרדה את השואה, אך הקונפליקטים מתעצמים לאחר החתונה, ובהמשך המחזה, גם בבגרותם של ילדיו של יאיר.
 
ירלובה, בדמותה של ורה שובה את הלב. לעתים היא מופיעה כילדה שובבה, לעיתים כאישה שברירית הכמהה לאהבה, ובפעמים אחרות כמשרתת קטנה. "אני לא נכנסת לתוך דמות אף פעם" מסבירה ירלובה את האופן שבו היא רואה את המשחק "יש בנו הכל. אני הכל – אני זקנה, אני ילדה, אני אבא, אני אמא, אני הכי נאיבית והכי חכמה, אני הכי כלבה והכי נפלאה. בכל בנאדם יש הכל. ולכן אני לא נכנסת לתוך הדמות, אני פשוט לוקחת את הדברים שאופייניים לדמות, לוקחת זכוכית מגדלת ומגדילה את זה אצלי". 
 

הלנה ירלובה "האריסטוקרטים" (צילום: ז'ראר אלון)

"בכל הדמויות ששיחקתי. זו אני, זו אני, זו אני", היא מרפרפת בחדות בזיכרונה ומבהירה: "כששיחקתי את חנה רובינא, מצאתי את כל הדברים אצלי, ב'נדנדה בשניים' שיחקתי רקדנית שבירה ועדינה, זו אני, הייתי רוצחת במחזה האיטלקי 'אי העיזים' זו גם אני. הבת הגדולה שלי הגיעה ל'אי העיזים' עם ידיד והוא שאל אותה אם גם בחיים אני מפחידה. אני פשוט מוצאת אצלי את הדברים. אנחנו משחקים את המצב, את הסיטואציה. אם אני זו היא, אני יכולה לחיות בטבעיות את מה שהיא חיה. אני לא יכולה לטעות".
 
"כשאני נוגעת בתפקיד, אני תמיד יודעת למה לצפות, ברגע שאני רואה דמויות באיזשהו שלב זה משעמם אותי, זה לא מרגש. זה צריך להיות קיצוני, כדי שאף אחד לא יחשוב 'היא מסכנה, עברה שואה', צריך להיכנס לזה ממקום אחר. המטרה היא שאחרי 10 דקות לא תגידי לעצמך 'איפה מקיאים פה?'. רציתי לצאת מהקלישאה", היא מבהירה מה מוביל אותה ביצירת איכויות במשחקה. 
   
אמא עדנה ואבא עמרי
 
המחזה, המוגדר כדרמה כאמור משפחתית-ישראלית, מציב ביקורת על דור המייסדים, שבזמן שדאג להקמת המדינה, הפקיר את ילדיו בדרך והם "סרחו" – האחת נהיתה שמאלנית קיצונית והאחר - הומוסקסואל שיורד מהארץ.
 
"נכון שאפשר להגיד שזה מחזה פוליטי" אומרת ירלובה ותוהה "אז מה? זה גם מאוד פרטי, מאוד אישי", "לעדנה יש דעות פוליטיות משלה שאני אמנם מתנגדת להן אבל אני אוהבת אותה, מה לעשות. ולמה היא מחזאית טובה? כי זה אירוני בסופו של דבר, ושם אני מתחברת. ברגע שזה עובר מהפוליטי לאישי, אני מתחברת לזה. וזה מה שטוב ונפלא במחזה, כל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה. יש בו את כל הפאלטה –את כל הצבעים הפוליטיים ואת כל הצבעים של הפרטי".
 
בהקשר הפרטי היא מוסיפה: "במהלך החזרות דיברנו הרבה על כמה קיבלתי מההורים שלי ועל מה שזה עושה לכל אחד מאיתנו. מי שבנה את המדינה אז, באיזשהו שלב הפסיד את הילדים  שלו, שעכשיו מחזיקים את המדינה. כולנו יצאנו ממה שקיבלנו בילדות, אנחנו ממשיכים עם זה, בונים את המדינה ומגדלים ילדים עם זה".
 
התחושה שעולה מהמחזה היא של מחזה עשוי  על פי  נוסחה מתמטית שלוחצת על נימי הרגש במינונים הנכונים ומפיקה אצל הקהל רגשות עזים. ירלובה שסיימה לימודי פיזיקה ומתמטיקה בצעירותה אינה מסכימה לקביעה הזו ובכל זאת רואה הקשרים: "לא סתם אנחנו אומרים 'יש בינינו כימיה'. אנרגיה לא נעלמת לשום מקום, אלא פשוט עוברת למקום אחר, תתחברי לזה ותראי כמה זה מתאים לנו. אם את יודעת את החוקים האלה, זה עוזר מאוד לחיות. אני בנאדם מאוד הגיוני ולכן אם תבנית הבסיס בנויה נכון, יש שם המון חלל לרגש, השאלה היא לאן זה מכוון ומה המינון. אני לא אשכח שעומרי אמר לי 'פה לא צריך להתבכיין'. כי שחקן לפעמים בא להתפרץ. מתמטיקה זה המון רגש, זה לא יבש".
 
"הסגנון מאוד ברור אצל עדנה. ברגע שהז'אנר ברור, זה יותר קל. בכל זאת הכל מתחיל מכתיבה, הבמאי מביים, ואנחנו מתחילים לשחק. אפשר לעשות משהו גם אם החומר לא טוב, אבל אם החומר טוב, זה נקי במובן של הסגנון. לדעתי יש גם אלמנטים של מלודרמה, שזה לא תמיד שלילי. אם את רוצה, או לא רוצה, זה נוגע בך אישית. מלודרמה זה בנאלי? מה בנאלי, זה שאנחנו מפחדים מזה? זה הכי הכי אמיתי".
 
לדבריה, מזי"א נכחה במהלך החזרות ולא הפסיקה לשכתב. "הדמות השתנתה מאוד במהלך החזרות כי עדנה לא מפסיקה לכתוב ולכתוב ולתקן. בחזרות עבדנו על הגרסה ה- 20, אני חושבת. הייתה הרגשה של אמא עדנה ואבא עומרי", היא משתפת, "היה תענוג לעבוד. נכון שיש קברניט בראש, אבל כל החזרות בנינו את זה ביחד.
 
"אמנות צריכה להיות מדויקת, אחרת אין גבולות. לא סתם אמרתי על עמרי ועדנה אבא ואמא, ילדים צריכים גבול, בהתחלה צריך לתת קצת חופש ואחר כך להחזיר אותנו לגבולות. זה טעם טוב. לפעמים רגש צריך להישאר בפנים, לא הכל צריך לצאת החוצה, ואז יש מקום לדמיון. הקהל צריך גם לעבוד. יש לקהל את הצרכים שלו לצחוק, להבין, אבל צריך לעבוד נפשית ושכלית, ולדעתי ההצגה הזאת עושה את זה".


הלנה ירלובה ויחזקאל לזרוב "האריסטוקרטים" (צילום: ז'ראר אלון)
 
ההקפדה על האיפוק נכונה גם לגבי אופן הבימוי והעיצוב של ההצגה - "הבימוי מינימליסטי וכך גם העיצוב של אורנה סמורגונסקי, אין שום דבר חוץ מחדר שחור והמזוודות. לשחקן, זה מאוד מסוכן וזה הכי קשה. זו אחריות כפולה, אי אפשר להתחבא מאחורי שום דבר. כששחקן צעיר ואין לו מה לעשות עם הידיים, הוא תופס כסא. פה אין מה לתפוס". 

על צוות ההצגה היא ממטירה שבחים: "הקאסט חלומי. חלמתי לעבוד עם גיל פרנק, עם יחזקאל לזרוב אני משחקת כבר הצגה שלישית, לימור גולדשטיין החליפה אותי ב'היה או לא היה', היא אצילית מאוד, עם דינה סנדרסון שיחקתי יחד ב'יומן חוף ברייטון', ועידו רוזנברג הוא הפתעה. בגיל כזה להיות כל כך טכני ויחד עם המון רגש זה פשוט מדהים, יש לו את זה". 
  
במהלך השיחה מספרת לי ירלובה שתוך כדי החזרות קיצרה את שערה הארוך, כי לא יכלה לשחק עם פאה. "מישהו אמר לי, 'כל החיים זה זיוף', אמרתי  לו 'החיים כן, אבל הבמה - לא'". ככה היא מאמינה.

ההצגות קרובות של "האריסטוקרטים" יתקיימו בין התאריכים  29-20 בינואר 2011  בהיכל התרבות העירוני יד לבנים ברעננה.