סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן עכו 2011 – כיבוש, גירוש וכוח
 

 
 
ביומו השני של צבי גורן בפסטיבל בלטו נושאים פוליטיים עכשוויים והיסטוריים


"נפיץ: תיירות מלחמה" – האתוס והפאתוס
 
האתוס הלאומי הישראלי מתעורר לחיים מיד כאשר נעמי יואלי פותחת את המופע החדש שרקמה, יחד עם בתה גליה יואלי, ובין צוקי החצר האחורית של גני הפסטיבל, מתחת לבית הסוהר מימינה, והטיילת משמאל. “המדינה זה אנחנו" היא מבשרת בשם המשפחה שממנה הגיחה אל עולם האמירה היצירתית הבימתית המיוחדת לה.
 
שיתוף הפעולה עם גליה, על פי עדותה של הבת, שהיה חוויה לשתיהן, הוליד לפחות את התגייסותה של גליה "ימינה" כלומר את השלמתה עם 48', כלומר הקמת המדינה כלומר מלחמת השחרור, כלומר המסע הארוך בתוך נתיבים מוזיאליים של החיים הטבעיים בתוך זירת הלאומיות.
 
זה הבסיס הראשוני לדו שיח שהן מקיימות, בסיוע האינטרנט שגליה משוטטת בו, ומה שהיא מוצאת או מחפשת מוקרן על מסך גדול, ומבטא את הכאן ועכשיו שיוצר רקע למתרחש ומוסיף על כך דימויים חדשים (כולל ההמתנה לשובו של גלעד שליט) אך בעיקר הוא מתמקד בסיפורו  של ד"ר אבו אל עייש, הרופא שביתו הופגז במהלך "עופרת יצוקה" ושלוש בנותיו נהרגו.
 
למעשה זה האירוע המכונן של המסע שיואלי ובתה יוצאות אליו, עם עזרים הכוללים בובות חרסינה, צעצועים, ובעיקר שקי זיפזיף שגליה מציבה בנקודות שונות כדי שבהמשך תוכל לפזר אותן כ"מפה" של ארץ אחת שלמה שנטמעת בפאתוס לתוך האתוס ומכפילה אותו פי כמה.
 
אבל האירוע הזה, ככל שהדבר כרוך בדרמטורגיה של המופע, אינו מתחבר בטבעיות תמטית לסיפור הגדול של המדינה הכובשת-נכבשת שנעמי יואלי מספרת אותו בווירטואוזיות של חיקוי קולות ישראליים אנתרופולוגיים. באחד משיאיו הכמעט-סאטיריים של המופע כאשר יואלי משמיעה חיקוי מושלם של חנה רובינא הקוראת את "מגש הכסף" הנורא-הוד של נתן אלתרמן שהיה שנים רבות הימנונו המדמם של האתוס הישראלי. השיר הלאומי האחר שיואלי משתמשת בו, בחיקוי קולה של מורה אופיינית, וכמצע לתיירות המלחמה שלה, הוא "ראי אדמה" של שאול טשרניחובסקי.
 
כל זאת נעשה במין ערבוב משועשע בתוך הדיאלוג הלא מתפתח לכלל אמירה משמעותית בינה לבין גליה, וכמין הכנה לא מוסברת ולא מתחברת לפרשת אבו עייש המגיחה משום מה לחלל המופע בסמוך לניצחון מלחמת ששת הימים, ולאטה כובש את מיקומה במה שיואלי מנסה לספר לנו על "משקע מר בעורקים ההולכים ונסתמים של לב החברה הישראלית".
 
את המרקם המסובך שלהן מציגות יואלי, האם ובתה, בתלבושות של יוליה פירטינוף המאפשרות לשתיהן להתגולל בחול, ובתוך עיצוב זירת המופע של הדס אפרת, עם תאורת יום מיוחדת של אורי רובינשטיין, מוזיקה אתולוגית של יוסי מר-חיים, כולל קינת סיום ששרה רויטל מלכה, ועם סאונד ארט וייעוץ וידיאו של אילת רחמן שגם מעטרת בנגינת כינור חיה.
 
בסיומו של המופע, בסך הכל שלו, יש תחושה של חוויה תיאטרלית מעניינת, כדרך המופעים הייחודיים של יואלי, אך הפעם מבלי שהיא תמצא את המפתח לטיפול דרמטורגי משמעותי  של חיבור הפרשייה הכואבת לשורת הפרשיות המדממות המכוננות של האתוס הישראלי, שמבצע “עופרת יצוקה” וסיפורו של גלעד שליט מכתירים אותו, בעוונותיהם. 
 
נפוליאון-ואשת-השגרירי-01.jpg
"פלישתו השנייה של נפוליאון", "תורה של אשת השגריר" (צילום: אייל לנדסמן)

"תורה של אשת השגריר" – הצד האחר של הצדק

בכניסה לבית עיריית עכו ובחלל הגדול שבתוכו מעלה הבמאית סיון בן ישי את המחזה של אודי ניר "תורה של אשת השגריר" המתאר את מעצרה השרירותי של אשת שגריר ישראל בארה"ב, דקות לפני שמסתיים ביקור מולדת שלה בארץ.
 
זהו ניסיון מעניין לחדור לתוך תחושות בטן של חברה המוצאת עצמה נקראת להסביר את עצמה לשליטיה במקום שאלה יסבירו את מעשיהם לבוחרים. סיור תמים בעכו הופך לסיוט במחי תקיפה "מוסרית-בטחונית" של כוח שב"כי, ואשת השגריר מוצאת עצמה עצורה ונאשמת במשפט שדה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה מהארץ בזמן מלחמה.
 
לא הכל ברור ומובהר בהפקה המרשימה הזאת, אך מה שניתן בו – ובשפע – הופך את ההצגה הזאת לאירוע בימתי מרכזי מאוד, מעורר מחשבות על עצמנו בראי של מערכות שלטון רחוקות – של מעצרי פתע, מרתפי עינויים, משפטי ראווה בנוסח בריה, צ'אושסקו, מאו, פינושה ודומיהם.
 
מבחינה דרמטורגית חסרה אולי הנמקה ברורה של עולם השלטון ונציגיו הכוחניים. לעומת זאת יש מרכיב מתח מרכזי בשאלת דמותה של אשת השגריר, ובעיקר ככל שזה נוגע לאמפטיה וההזדהות של הקהל. מה שמתחיל בחיוך והומור בניצוחה של מדריכת הסיור העכואית ובמשחקה המשוכנע מאוד של אביה ברוש, הופך לסיוט תחת ראשי הקלגסים שיהפכו בהמשך לשופטיה של ה"בוגדת" המשתמטת.
 
הקהל שנקרא לגונן על אשת השגריר בשעת מעצרה הופך לעדר כבשים במהלך המשפט, והמדריכה שהיא עורך דין במקצועה, מתנדבת להגן עליה במשפט, אך מהר מאוד מוצאת עצמה מהצד האחר של הצדק. נקודת זכות מעניינת למחזה הנוגעת בשאלה המהותית של נכונות מערכת המשפט להגן על האזרח מפני שרירות לבו של השלטון, ויהיה זה הנבחר או זה המשרת אותם.
 
על רקע זה אין פלא שאשת השגריר, שתחילה איננה מבינה לתוך מה נקלעה, ואחר כך מתוך אמונה שהכל ייפתר איכשהו מסכימה לשתף פעולה במשחק, מוצאת עצמה נטרפת אט אט במלתעות הכוחניות של חקירה ומשפט שדה, ואין תקשורת שתסייע לה או תדווח מה לוחשים על אוזנה יודע דבר (היעדרות קצת מפתיעה במחזה מתוחכם כמו זה).
 
נורה פישר מרשימה מאוד כאשת השגריר, והיא מצליחה לעצב היטב את מרבית השלבים שהאישה נאלצת לעבור, ולהגיב על האשמות מגוחכות ומופרכות מראש. היא מצוינת כשהיא מופתעת-משועשעת, נדהמת, נאבקת, נכנעת, נלחצת, והיא מרגשת כאשר בטחונה מתערער, האמון שלה במערכת הצדק מתרסק, והטירוף שיאשפז אותה בסופו של דבר, אם לא יקרה דבר אחר בפסק הדין.
 
לצדה מצוין עודד גוגנהיים כראש צוות המעצר-העינויים ובית הדין, יחד עם רותם גולדנברג ונטע נדב, וסביבם להקת התזמורת הצבאית – שהבמאית עושה בה שימוש מבריק – שמבצעת מוזיקה מקורית של אורי עגנון, המנגן בכלי הקשה, ועמו עופר לכיש בחצוצרה, ענבר היימן באקורדיאון ובכלי הקשה יוחאי ורד בחצוצרה. 

סיוון בן ישי וענבל רוואי יצרו עיצוב יפהפה ומרשים לחלל הגדול של אולם הכניסה בבית העיריה, ומעיין הוד עיצבה תלבושות מרשימות מאוד לקבוצת הכוח החשאי (הנגנים וניצבים נוספים, כולל המחזאי) שהקיף את אשת השגריר בתנועה.
 
קפקא או בריה, צ'אושסקו או מישהו מוכר יותר קרוב אלינו או  בתוכנו – "תורה של אשת השגריר" הוא הגד פוליטי חשוב ומרתק בביטויו האמנותי, ואני מקווה כי יוזמיו ישכילו לעבדו כך שניתן יהיה להציגו גם במקומות אחרים, ככלות הפסטיבל.

"פלישתו השנייה של נפוליאון" – משל בלי נמשל
 
עמיתי בתחום הביקורת מרט פרחומובסקי חצה קווים לצורך הגשמת רעיון מקסים בפשטותו: מה יקרה אם אמנם תתגשם נבואה (אמיתית או מדומה) של רבי נחמן מברסלב כי בחודש תשרי תשע"ב ישוב נפוליאון בונפרטה לעכו יחד עם חייליו הנאמנים שכבר מצאו מותם במהלך ניסיונו לכבוש את האי לפני 200 שנה ויותר.
 
ואם בתשרי תשע"ב, אז ברור שזה חייב להתרחש במהלך הפסטיבל לתאטרון אחר, וברור שזה מחייב אותו כבעל הרעיון גם לביים חיזיון רב תכליתי ולתת לו מאפיינים בני זמננו כמו קבלת פנים בחסות אגודת ידידים, או נציגות הרפובליקה החמישית של סרקוזי ורעיתו הכורעת ללדת בימים אלה (לא ידוע לי על נבואה ביחס לזהות המשיחית של הצאצא/ה הצפויה).
 
אך בעיקר, מה שפיעם בלב הרעיון הוא מצב של כיבוש בכוח וגירוש – זה המשל המתבקש לעולמנו המסוכסך – ולצדו, ואולי ביתר שאת, בחינה "אמנותית" של התנהגות הנכבשים (הקהל הישראלי התמים) תחת צעקותיהם, גערותיהם, חקירותיהם, חבטותיהם ואזיקים שבהם יכבלו אותם שכירי החרב. 
 
פרחומובסקי כונן הפקה מרשימה עם שחקנים צעירים, בוגרים טריים ותלמידים בבית הספר  של סופי מוסקוביץ, ובראשם גד נבו כנפוליאון חודר מבט, קצת מלנכולי ומודאג, הדס אייל ויעל סטודינסקי, כמארחות – האחת את נפוליאון והאחרת את העצירים – וצוות החיילים צועקי-האנגלית (לא מדברים צרפתית עם האויב, הסבירו לי) יובל שטרן, לאון מורוז, רועי ראובני, חיים אלקובי, יורי קוזנצב (האילם שבחבורה) והשומר הראשי של השבויים – והאישי  שלי – אורי לבנון.
 
הם עושים את המוטל עליהם במסירות, וברור כי חלק נכבד מזה מותנה בהשתתפות הקהל. אם הקהל זורם אתם ושוכח שהוא קהל זה יכול לעבוד מצוין, ואולי אפילו להגיע לשלבים של מרד  או שביתת רעב. אך אם הקהל נשאר קהל ומשתף פעולה ב"משחק משעשע" – כפי שזה נראה בהצגה שהשתתפתי בה – הרעיון עולה על שרטון. 
 
פאבל קרלין הקים זירת .התרחשות העיקרית מעוצבת יפה עם תא חקירות, בימה מיוחדת לנפוליאון הרוחץ באמבט, ומטבח שדה, וכמובן מקומות ריכוז ל"נייטיבס". אורלי למברוזו הסתייעה באופרה הישראלית בעיצוב התלבושות ובועז שחורי הופקד על המוזיקה והסאונד.
 
בסך הכל – עם כל הסתייגויותיי הקטנות או הגדולות – אני נהניתי מהמשחק הזה של מרט פרחומובסקי. אולי משום שלקחתי ברצינות את תפקידי כשבוי בעל אופי מרדני.   
 
העצב-של-השכן-וגאזטק.jpg
"העצב של השכן עמוק יותר (צילום: אייל לנדסמן), לכא"ס/JUSTKATZIT (יח"צ)

לכא"ס/
JUSTKATZIT - מי יממן את התרבות?
 
בהתאם למסורת ארוכה של הפסטיבל גם השנה הועלו בו משובצות בו יצירות מהז'אנר של תיאטרון-מחול, והראשונה שראיתי והמעניינת בהן היא יצירתם של ענת כ"ץ וארז מעיין המוגדרת כמופע התרמה לטובת להקת המחול justkazit שהגיעה עד פת לחם אחרי שבע שנות פעילות ענפה בארץ ובחו"ל, ולאחר שבחי הביקורת לה ולכוריאוגרפית שלה (ענת כ"ץ).
 
המופע מתקיים בסיוע ארגון לכא"ס (ליל כל אולמות הספורט) החרד לגורל המחול האמנותי נוכח השתלטות ענף ההתעמלות האמנותית, יחד עם השתלטותם של גורמים מסוכנים אחרים (קומוניזם, פדופיליה) ולקראת יום המאבק הגדול למיגור התופעה.
 
הקהל הנכנס בשערי אולם הקריפטה שבו מתרחש האירוע נקרא להתחיל את מלאכת התרומה באמצעות רכישת שקיות פופקורן, במחיר מציאה של שקל אחד ( כפי שנודע לי היו מי שרכשו שקית כזאת במחיר גבוה עשרת מונים). בכל מקרה, האווירה הטובה והרצון הטוב נענו בקבלת  פנים חביבה של צמד הרקדנים יעלה ברוך ורועי אפרת (שמילא את מקומו של הרקדן עומר עוזיאל).
 
ואז, כאשר הקהל תופס את מקומו - ובהמשך ייקרא לשתף פעולה עם הקבוצה - מנחה את המופע ארז מעיין ומככבת בו כ"ץ, ועמם איציק כהן, אפרת וברוך בסדרת מחולות משעשעים, מותנעים מצוין, ובמיוחד הקטע המרהיב שמבטא את מצוקת התקציב ואת הצורך הדחוף בקבלת תרומות. הרוח הטובה שורה על המופע כולו, והמסר הברור שלו המחוזק על ידי דברים מפיהם של רננה רז וצדי צרפתי, מופנה לעבר פרנסי המחול של משרד התרבות המערימים קשיים תקציביים על היוצרים העצמאיים.
 
ליצירה הזאת יש פסקול מצוין של מוזיקה שיצר ניב פטל, תלבושות טובות של רועי מעיין ותאורה שמחה של רועי מליח רשף  והיא הייתה יכולה בקלות רבה להשתלב במסגרת "הרמת מסך", אבל ספק אם בעלי הבית היו עומדים במבחן. במסגרת פסטיבל עכו לפחות אפשר לדקור קצת את המארגנים ולהישאר בחיים, או לשוב ולהופיע במסגרת מרכזי מחול ופרינג'.
 
"העצב של השכן עמוק יותר" - אבל לא נוגע ללב
 
מופע המחול השני (את השלישי אראה היום) שצפיתי בו הוא יצירתה של עמנואלה עמיחי, שבה מתקיימת לכאורה שגרת חיים של ארבע נשים וגבר אחד. למעשה, השגרה הזאת, המתבטאת בעבודת מטבח, מכסה על משהו מופרע, על אכזריות אלימה - כלפי הגבר - ועוד הפתעות.
 
זה היה יכול להיות מעניין אם שני צדי המשוואה של תיאטרון מחול היו מקבלים טיפול מהותי. תחת זאת עמיחי בחרה להתכתב בשטחיות בוטה ומצועצעת עם תרבות הקולנוע של שנות החמישים ועם פזמונים מאותם ימים.

העצב-אייל-לנדסמן.jpg
"העצב של השכן עמוק יותר" צילום: אייל לנדסמן
 
למרבה הצער ההופעה כולה נדדה בין המגוחך למשעמם למרות העיצוב הנאות - של עמיחי ויסמין הראל, תאורה טובה של ארז שוורצבאום ומוזיקה המקורית של תמי ברק - ולמרות המסירות של קרן בן אלטבט, אילה ברסלר נרדי, תמר לוין וג'רמי אלפסי הראוי לפרס על נכונותו להיות הקרבן שלהן ושל עמיחי.



18/10/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. למה כתבות על תיאטרון, בד"כ מורכבות ומתחכמות כל כך???????
פשטות היא בטחון , (22/10/2011) (לת)
2. אני חושבת אחרת....
אניה , (19/10/2011)
1. שם המדריכה מ״אשת השגריר״ אביה ברוש ולא ככתוב
ההפקה , (18/10/2011) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע