סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן געגועים לטחנות רוח – מסע של אהבה
 

 
 
ניקו ניתאי אינו עוצר. עם מטאטא ביד הוא מספר על ימים שהיו בתאטרון התל אביבי


מורד בעל כורחו
 
נוסטלגיה היא עניין מורכב. מצד אחד היא משרתת את הזיכרון של מי שחייו התחילו אי פעם וראה איך תחנות מסעיו נעלמות בזו אחר זו תוך כדי התנהלותו קדימה לעבר הלא נודע. מהצד האחר היא מספרת סיפור רומנטי למי שלא היו שם, למי שאיחרו להיוולד ולא ידעו את מה שהנוסטלגיה מבקשת להחיות.
 
אבל נוסטלגיה היא גם מתכון להטעייה מסוימת, לפיה היעלמות כל מה שמתגעגעים אליו או מספרים עליו היא עוול מסוים, כעקירת עצי זית לטובת מגדלים פורחים מעלה מעלה וחלומות אחרים. למרות שלא תמיד מה שהיה, לבד מזה שהיה היה, הוא חומר טוב להתרפק עליו.
 
ויש אחד, ניקו ניתאי, מורד – לעתים בעל כורחו – שמאמין כי עולם התאטרון של תל אביב אינו רק זה של היכלי הפאר המשוישים והמנוצנצים, והוא יוצא למסע אישי של חיפוש אחר אותן תחנות שהיו (וגילוי נאות מחייב אותי להודות שאת כולן היכרתי), בהצגת יחיד שלו, משולבת וידאו של אודי אלפסי, בעריכה של קובי בכר, שבה הוא מגלם דמות תמהונית (כמובן) של מנקה רחובות ששמו יהושע, שפעם היה שחקן.
 
חלומו של יהושע, שגם הוא קצת מורד בממסד, הוא שתל אביב תהיה מרכז עולמי למפגשי נאהבים, וכשהוא ממפה את רחובותיה הוא מעלה מהשכחה – מבלי לתהות אם היא ראויה אם לאו – תאטראות קטנים שנסגרו.
 
זעקה אישית כנגד ההשכחה
 
זו רשימה יפה שמופיעים בה תאטרון אהל הממסדי, ומייסדי הפרינג' האיכותי - "זירה" של מיקו אלמז, שפעל עשר שנים, והמשכה ב"זווית", אף הוא עם פעילות של עשור, ושנתיים של "העונות", ו"החמאם", ו"מועדון התאטרון", "בימת השחקנים" ו"תאטרון נווה צדק" ועוד – וגם כאלה שאינם מוזכרים ברשימת 27 התאטראות שנמסרת לקהל, בהם "במתנו" לנוער של א.א. אנסקי
 
הצגה-געגועים-לטחנות-רוח.jpg
תמונת יח"צ

אבל לא הדיוק ההיסטורי, ולא כל השמות החולפים בשמי התאטרון התל-אביבי, הם אלה שמעניקים חיוניות להצגת היחיד החדשה של ניתאי ב"תאטרון קרוב" שבתחנה המרכזית החדשה. מה שהופך את ההצגה ממחווה לאמירה, היא הזעקה האישית שלו על כך שהתרבות של תל-אביב לא הותירה בסופו של דבר את רושמה הראוי, שנראה כי אין זכר למה שהיה. 

ההצגה נפתחת מחוץ לתאטרון, סמוך אליו, ואחרי שהוא מופיע במעלה גרם מדרגות ועל הקיר מאחוריו מוקרן הווידאו המחפש את התאטראות שנעלמו, בהשתתפות אדר אשתר, הקהל מוזמן פנימה, לשבת ליד שולחנות ולשמוע שהייתה פה פעם אחת שמה רובינא, והיו פפו וג'ימי מילוא, והיה אחד שמו אלוני, ועוד ועוד מהנפלאות שהיו ואינם.
 
החומר אולי איננו מגובש לחלוטין מבחינה דרמטורגית, ועובר בלי משים מרעיון לרעיון, אבל מה שעושה אותו לדרמה-רומנטית-קומית אלה עיניו הכחולות של ניקו הזוהרות בצחוק או בדמע בפניו הצרובים, המעוטרים תלתלי זהב שהשיבה זרקה בהם. וזה מה שעושה את הנוסטלגיה שלו לסיפור של דרמה וקומדיה, של חשבון נפש. יאמרו אולי שהוא חרד שיישכח. זו זכותו אחרי כל מה שעשה כאן.
 
פרדי גוטליב עיטר במוזיקה, יאיר גרינברג עיצב את הפואייה שבו מתרחשת ההצגה, רונן בכר הוסיף תאורה. 

למועדי מופעים >

03/09/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע