קומדיה שכונתית עם פזמונים

הבמאי עתיר הניסיון יורם פאלק, השגריר בהא הידיעה של ש"י עגנון בתיאטרון הישראלי, חוצה לראשונה את הקווים לעבר חנוך לוין.

פאלק מביים את "סולומון גריפ" בתיאטרון יידישפיל , שזו הפעם הראשונה שיעלה מחזה של לוין, וההצגה תעלה השבוע  בבכורה בצוותא.

האם לביים את לוין זה מהלך נועז מבחינתך?

"לדעתי, זאת משימה לא פחות נועזת להעביר לתיאטרון את עגנון, שכתב ספרות ולא מחזות", הוא עונה. "עיבודים שלו להצגות יכולים להצליח וגם לא. אני הצעתי את 'סולומון גריפ' ליידישפיל מתוך מחשבה שזה מתאים להם, או איך שאמרה זהרירה חריפאי (הראיון נערך קודם פטירתה – י. ב-א) שהמחזה המסוים הזה והיידיש הם כמו כפפה ליד. והיא הרי לויניסטית מובהקת".

מדוע נמנעת כל השנים מלביים את לוין?

"לא נמנעתי; זה פשוט לא היה על הפרק. והאמת? – גם היום אני טיפ-טיפה פוחד. חנוך לוין תמיד היה בשבילי סוג של אייקון, כמשורר וכבמאי גדול. תמיד התייחסתי אליו בהערצה. גם היה לי נדמה שיש חוג קבוע של שחקנים שעובדים איתו. בדרך כלל לא מציעים לבמאי מחוץ למעגל לביים אותו".

אגזים אם אקבע שחלק מהמחזות של לוין, אפילו חלק ניכר, הם לא בדיוק כוס התה שלך?

"זה נכון, אבל קראתי את רוב המחזות שלו וראיתי כמעט את כל ההצגות שהוצגו על-פיהם. יש לי הערכה רבה אליו, למרות שלא כל מה שכתב דיבר אלי".

אם חנוך לוין, מדוע דווקא מחזה מוקדם כמו "סולומון גריפ", שהלל נאמן העלה כבר ב-69' ב'תיאטרון הפתוח' שלו ובתיאטרון הרפרטוארי הוצג רק בקאמרי ב-81'? הרי מאז פרט לבתי-ספר למשחק לא נגעו בו?

"כי זה מתאים. מדובר בקומדיה שכונתית, אפשר להגיד, עם פזמונים. השילוב שלהם עם קומדיה נראה לי הולם את קהל היידישפיל, אם כי מי שניהל את התיאטרון הזה, שמוליק עצמון, פחד שהקהל שלו יירתע מחנוך לוין.

"זהו קהל שרגיל לסוג אחר של תיאטרון, אולי קצת יותר קליל, בעוד שחנוך הוא בהרבה מקומות מאוד בוטה ומאוד אכזרי. באשר ל'סולומון גריפ', ביידישפיל ישנם שחקנים שמאוד מתאימים להצגה הזאת ובראשם יעקב בודו ואנאבלה, אם כי בודו כפול בגילו מהדמות. העובדה שהוא יותר מבוגר עושה את זה עוד יותר גרוטסקי, בפרט ברגע שהוא הופך לילד".

איך היה לעבוד איתו?

"התעלמנו מהגיל הכרונולוגי במחזה ומבחינתנו ישנו בודו כפי שהוא, עם האיכויות שלו, עם הנוכחות שלו, עם הקסם שלו וגם עם הגיל שלו, מה גם שיש בו משהו מאוד צעיר. בהזדמנות הזאת נזכיר את השחקנים האחרים בהצגה – ישראל טרייסטמן, אנדרי קשקר ויובל רפפורט".

(בודו: "יורם פאלק הוא במאי מאוד נוח. מהפעם הקודמת שהוא ביים אותי, בהצגת 'מסעות בנימין השלישי', נשאר לי טעם מצוין של עוד. זהו במאי שלא תשמע בחזרות שלו אפילו לא צעקה אחת. בדרך כלל לא כל במאי מקבל מה שהשחקן מביא מהבית. בעבר, כשהייתי מציע משלי ליוסף מילוא, הוא היה אומר – 'טוב, זה יפה, אבל מה שעשיתי זה יותר טוב'. לעומתו, ולעומת אחרים, יורם קשוב לשחקן ונותן לו להתפתח".)

בחרת במחזה הזה גם מפני שהוא פחות "מלוכלך" מהמחזות שלוין כתב בהמשך?

"במובן הזה מדובר במחזה יותר מעודן, אם כי הסצנה שבה סולומון מבקש מאחיו לחטוף לו את פרציפלוכא היא ארוטית ואותה די עידנו".

בשל שורשיך בחיק הדת (על כך בהמשך)?

"לא רק. זה מתוך התחשבות בקהל היידישפיל".

"סלומון גריפ" (צילום: ז'ראר אלון)

"כמו הרבה ייקים אבא שלי לעג ליידיש"

יש לך הסבר איך חנוך לוין לא הוצג עד היום ביידיש, למרות זיקתו לשפה הזאת?

"זה מתוך אי ידיעה איך יתקבל ביידיש. לכן, נשכר הפעם להצגה אולם צוותא, בתקווה שיגיע גם קהל קצת יותר צעיר".

מה הנחה אותך בבימוי ההצגה?

"הלכנו על קונספט של תיאטרון בתוך תיאטרון עם כוריאוגרפיה של צחי פטיש. השירים בהצגה כמו מוגשים באולם של קברט קצת בנוסח ברודוויי, בשונה מהקטעים הלא מושרים. יש כאן משהו שבמידת-מה מזכיר את ברכט.

"זו קומדיה, שהיא לפעמים אפילו פארסה פרועה, בתוך דרמה משפחתית עם אנשים די קטנים ודי אומללים, שיודעים לצחוק על עצמם. או במילים אחרות – הצגה שבה יש אשה גדולה, מין אמא אדמה חזקה וסביבה ארבעה מבוגרים שמתנהגים כמו ילדים.

"היו כמה שינויים מתבקשים מאליהם מפני שבדיבור היידיש ארוך פי פעם וחצי מהעברית. אלמנתו של לוין, ליליאן ברטו, הרשתה לנו לקצר היכן שצריך".

זאת ההצגה החמישית שאתה מביים ביידישפיל. לא ביימת שם מזה עשור, מאז "סיפור פשוט" של עגנון, עם אנאבלה וקשקר. למה בעצם?

"פה ושם שמוליק (עצמון) רצה ששוב אביים את 'פויגלמן', על-פי מגד, אבל בשום פנים ואופן לא רציתי; אני לא תמיד חוזר למחזות שבהם אני נוגע. גם לא היה על הפרק משהו שידליק אותי. אם לעבוד ביידישפיל, אני צריך משהו שידליק אותי כמו 'סולומון גריפ'".

כאן המקום לספר שאתה מחלוצי הבמאים ביידישפיל. את פויגלמן ביימת ב-91', שלוש שנים לאחר הקמת התיאטרון הזה. מה זכור לך מאז?

"זכור לי במיוחד יענק'לה אלפרין, מי שהופיע בתפקיד הראשי ונפטר לא מכבר. שמוליק אמר לי שעלי לבחור בינו לבין שמוליק סגל, שחקן הבימה, שנראה לי שהיה מועדף על עצמון. נפגשתי עם שני השחקנים המופלאים האלה ואלפרין פשוט הקסים אותי. אני זוכר מהפגישה בינינו את הידיים הארוכות שלו שהתנדנדו מצידי הגוף והתרשמתי ממנו שהוא איש עם נשמה גדולה מאוד".

למה אתה מצפה מתיאטרון  כמו היידישפיל?

"אני לא מצפה לשום דבר. כאן ארשה לעצמי וידוי קטן. אני בא מבית יקי. כמו הרבה יקים, אבא שלי המנוח לעג ליהודים ממזרח אירופה וליידיש שלהם".

האוסט-יודע...

"אכן, כך הם כינו אותם. אני חושב ששמוליק עצמון עשה דבר נהדר כשהקים תיאטרון שבו תישמר תרבות היידיש עם כל המסורת שלה. להגיד לך שהייתי הולך להילחם על זה? – אני לא בטוח. כשאני מביים ביידישפיל, אני בא לעשות את העבודה שלי והיא לא קלה בגלל הטקסט היידישיסטי. היו לי ימים קשים שלא ידעתי איך אצא מזה, אבל בחזרות הכל מסתדר".

אתה מבסוט מההצגות שאתה רואה בתיאטרון העברי?

"אני הולך כמה שיותר להצגות. יש לי מנוי לשלושת התיאטרונים הגדולים, מאחר שאני לא רוצה חסדים מאף אחד. אני מודה שמחלק גדול מההצגות, הרבה פעמים דווקא ממחזות ישראליים, אני יוצא במפח נפש, חוץ מאי אלה הצגות שניחמו אותי. בהן 'ארץ חדשה' בהבימה, 'משאלה אחת ימינה' בבית ליסין ו'תהילה' בחאן. מאוד אהבתי את ההצגה הזאת. הבמאית שיר גולדברג עשתה כאן דבר מאוד יפה שדיבר אלי, כולל שימוש בבובות. הייתי מופתע".

"'שירה' היתה נס שקורה פעם בחיים"

פאלק, 71, הוא בן שדה-אליהו, קיבוץ דתי בעמק בית-שאן. מהאווירה הספרטנית שם הוא זוכר כיצד הוקרנו סרטים באסם של המשק, כשהצופים בהם ישובים על שקים או על כסאות שהובאו מהחדר. אהבתו לתיאטרון ניצתה תוך כדי צפייה בהצגות כמו "הדיבוק", בכיכובה של חנה רובינא ו"החייל האמיץ שווייק", בכיכובו של מאיר מרגלית, באמפיתיאטרון בבית-שאן.

"הצגתי במשק", סיפר לי בראיון ב-77'. "אלה השטויות שעושים בחתונות ובחגים. מאוד רציתי להיות שחקן, אך לא ידעתי אם אני מוכשר. כעת, ברור לי שאין לי כישרון כלשהו למשחק".

לאחר שירות צבאי בנח"ל, למד באוניברסיטת תל-אביב ספרות ותיאטרון, "כשאז עדיין לא ידעתי מה זה במאי". וזה לא היה פשוט. "הגעתי לאוניברסיטה תוך כדי מאבק עם הקיבוץ הדתי שלי, שהחוג לתיאטרון לא היה מקובל עליו", הוא מעיד. "אכן, עזבתי אותו עם סיום הלימודים".

פאלק מודה בכנות אופיינית שבאוניברסיטה כלל וכלל לא נגע בעגנון, והוא החל את הרומן שלו עם הסופר, חתן פרס נובל, ב-71', היא שנת סיום לימודיו לתואר ראשון. הוא כינס שני זוגות שחקנים – גד קינר ואהובה יובל, יוכי ואיציק קלוגר ועמם יוני חן המנוח, אז עדיין ילד והעלה בתיאטרון "המרתף" הצגה, המבוססת על שני סיפוריו של עגנון "פרנהיים" ו"הרופא וגרושתו", שזכתה לשבחי הביקורת.

בעצם, מדוע עגנון?

"בתיכון האזורי אצלנו, בשדה-אליהו, לימדו אותנו את 'תמול שלשום' שלו. אני זוכר את האימה מהשפה המיוחדת עם מאמץ איכשהו להתמודד עם זה. הרגשתי מרוחק. ואז זה תפס אותי. ירדנה הדס לימדה אותנו באוניברסיטה את 'הרופא וגרושתו' ונתן זך לימד אותו סיפור בקורס מקביל. פתאום התאהבתי ואמרתי לעצמי שזה יכול לעבוד על הבמה. השאר היסטוריה..."

באותה שנה נסע פאלק ללימודי תיאטרון ב"דרמה סנטר", בלונדון, שבה שהה חמש שנים. לשלמחייתו עסק בהדרכת נוער מטעם הסוכנות היהודית,. "בית-ספר בלתי רגיל, עם מורים נפלאים, שאנשי-תיאטרון יכולים לעוף ממנו רחוק מאוד", הוא סח.

פאלק התבשם מניחוח התיאטרון האנגלי. לדבריו, התמזל מזלו לשהות חודשיים בסטרטפורד במחיצת שחקני התיאטרון השקספירי המלכותי המהולל, בין השאר כשהציגו ברוח הרנסנס את "רומאו ויוליה", עם איאן מקלן ופרנצ'סקה אניס בתפקידים הראשיים.

בשובו ארצה ב-76' נקלט כבמאי-בית בתיאטרון באר-שבע, לאחר שמנהלו דאז, גרי בילו, זכר אותו מההצגה ב"מרתף". איכשהו ביים בתיאטרון הבאר-שבעי יותר מאשר בכל תיאטרון אחר. אבל כבר כעבור שנה הגיח משם לקאמרי, כדי לביים את "והיה העקוב למישור", השנייה מבין עשר הצגות עגנון שלו ש"לא כולן הצליחו".

הצגת עגנון הבאה שביים בקאמרי, ב-89', "שירה", נחשבת לאירוע מכונן בתיאטרון הישראלי. "שירה הייתה נס שקורה פעם בחיים", הוא אומר.

העיבוד שלו ל"שירה" איכשהו התגלגל בין התיאטרונים ושכב במגרות. מי שהרים את הכפפה היה אילן רונן, כאשר כיהן כמנהל אמנותי בקאמרי. "זה לא רק העיבוד שלי, אפילו לא רק עגנון", פאלק מעיר בחיוך. "לרשותו של אילן רונן עמדו שני שחקנים כמו סנדרה שדה וכמו אילן דר, שהתאימו באופן יוצא מהכלל לתפקידים הראשיים".

לפני שלוש שנים וחצי פאלק יצא לגמלאות מבית צבי, שם הורה שנים רבות. הוא ביים בכל התיאטראות הרפרטואריים בארץ, פרט לאנסמבל בהרצליה. לטענתו, ההתמדה בהוראה לא פגעה בו כבמאי. "אפשרו לי תמיד לביים כשרציתי", הוא מעיר.

במרוצת הזמן פאלק ביים שחקנים מהגדולים בארץ. ביניהם הוא מונה את אברהם חלפי, שאותו ביים ב"והיה העקוב למישור" ואת מרק חסמן, שחקן מחונן שעלה מליטא והזכיר לפאלק במראהו ובמשחקו את חלפי. חסמן, שחקן-טיפוחיו של פאלק בבאר-שבע, מת על הבמה מדום לב. בין השאר הוא ביים שם אותו עם זהרירה חריפאי בהצגת "יונו והטווס".

"שחקנית ענקית", הוא מפליג בשבחה ימים אחדים קודם מותה. "כמו סוס היא הייתה עובדת על תפקיד. זהרירה הייתה מגיעה שעה לפני תחילת החזרה ובוחנת את המרחק בין השולחן לבין הארון כדי לבדוק אם תספיק להעביר את הכלים כנדרש בהצגה. לחזרה הראשונה היא התייצבה בנעליה של אמה המנוחה. 'הנעליים האלה עושות לי את זה', היא אמרה".  

"סלומון גריפ" (צילום: ז'ראר אלון)

הכרת את חנוך לוין אישית?

"לא. מעולם לא דיברתי איתו. פעם אחת פגשתי אותו במקרה. זה היה בסינמטק, כשהקרינו שם סרט שעשה מוטי קירשנבאום על המסע שלנו עם 'שירה' לרוסיה. חנוך לוין עמד בפואיה, הסתכל עלי וחייך לעברי. זה הקטע היחיד שהיה לי עם חנוך. החיוך שלו דאז מלווה אותי עד היום..."  

 
הצגת הטרום-בכורה של "סולומון גריפ" תיערך ביום חמישי, 10 בינואר 2013, ב-20:00, באולם צוותא תל אביב, וממוצ"ש עד שלישי, 12–15 בינואר 2013, בצוותא תל אביב. לפרטים: 03-5254660. כמו כן תעלה ההצגה ביום רביעי, 16 בינואר 2013, ב-20:00, בתיאטרון גבעתיים. לפרטים: 03-7325340. הצגות נוספות יתקיימו במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, באודיטוריום רפפורט בחיפה, בנס-ציונה, אשקלון, ירושלים ועוד.

רכישת כרטיסים