תיאטרון - אלברט כהן, צעיר בן 81

הוא מתקתק 2 הצגות ביום, סוגר בקושי 5,000 שקל בחודש, מתגעגע לחנוך לוין, והכי חי שיש

גם השבת, כששחקנים בני גילו שכחו מתי באחרונה דרכו על הבמה ועמיתיהם הצעירים התענגו על השלאף-שטונדה של סוף השבוע, התרוצץ השחקן אלברט כהן בין שתי הופעות במרץ שלא הסגיר את גילו.

ביום שלישי (9.7.13), בתום הצגת "האנשים הקטנים של צ'כוב", שתעלה באולם האינטימי של קפה תיאטרון הקאמרי, ייערך אירוע תיאטרלי-מוזיקלי לציון יום הולדתו ה-81, שבו יופיע, בין השאר, עם דור ההמשך במשפחתו.

בשתי הופעותיו השבת התמצו אהבותיו הגדולות של כהן כשחקן. אם במופע "ממחזה למחזמר", שבו הופיע בפרדס חנה, הוכיח את מיומנותו במחזות זמר, ב"ארץ הגרביים האבודים" של תיאטרון הקיבוץ, שבה השתתף ברמת אפעל, ביטא את תשוקתו להופעות בפני ילדים, כשהוא מוקף בשחקנים צעירים שגמרו זה מקרוב בתי ספר למשחק.

"אני מרגיש ביניהם מצוין", הוא אומר. "הם מכבדים ואוהבים אותי, גם שומעים את עצותי, עד כמה שאני מרשה לעצמי לתת עצות. המשחק איתם נותן לי הרגשה שבמדינה הזאת לפעמים עדיף להיות זקן מאשר צעיר".

"מה חשובה הכמות? העיקר הקווליטי"

צ'כוב הוא מחזאי אהוב על כהן מאז ילדותו בבולגריה. "אני מכיר את כל כתבי אנטון פבלוביץ' צ'כוב, כולל 1,000 סיפורים ו-12 מחזות", הוא מעיד על עצמו. "שיחקתי ברבים מהם, כמו 'הדוד וניה', 'שלוש אחיות', 'השחף' ועוד, מה שאיפשר לי להרגיש בבית במחזות של חנוך לוין, שהושפע ממנו. אני רוצה להוכיח שצ'כוב היה גם מחזאי קומי, אולי בניגוד לתדמית שנוצרה לו, ושלא מסובך לצפות במחזות שלו".

את שם ההצגה החדשה קבע כפרפרזה ל"האנשים הקטנים" של שלום עליכם. "זה לא מקרה", אומר כהן. "צ'כוב ושלום עליכם פעלו במקביל במאה ה-19 ברוסיה. ברשותי ספר ענק ובו 4,000 מכתבים של צ'כוב, לרבות התכתבות שלו עם סולומון רבינוביץ', הוא שלום עליכם. צ'כוב נענה להצעתו לכתוב פיליטון לכתב-עת שייסד, ואת שכר הסופרים ביקש ממנו להעביר לנזקקים בקהילה היהודית, לאחר שלדבריו די היה לו במה שהשתכר מעבודתו כרופא מצליח שהציל המון אנשים".

"האנשים הקטנים של צ'כוב" מבוססת על ארבעה מסיפוריו של המחזאי הרוסי. כהן, השולט בשבע שפות, תירגם אותם מרוסית והמחיז. הוא גם הבמאי ומשחק בהצגה עם עירית גדרון ותומר אופנר, המבצעים עימו גם שיר שכתב על צ'כוב. לדבריו, ההצגה מיועדת לאולמות קטנים כמו הקפה תיאטרון בקאמרי, על 104 המקומות שבו.

אני ראיתי אותו בתוכניתו "ממחזה למחזמר" בתהטרון הזערורי בלב דיזנגוף, המכיל 17 מקומות בלבד, והתמוגגתי מכל רגע. "נעוף על כנפי המחזמר", הבטיח אז לקהלו המצומצם. "מה חשובה הכמות? העיקר הקווליטי", אמר. מחזות זמר נחשבים לקלף החזק שלו. "הם כמו הבייבי שלי לאחר שהופעתי בכמעט כל מחזמר שהועלה בארץ", הוא מציין. "ב-1,007 הצגות 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' השתתפתי. ב'פידל און דה רוף' ('כנר על הגג') עשיתי 780 הצגות. גם הופעתי 600 פעם ב'מיי פייר ליידי' ('גברתי הנאווה'), ואל נשכח את תפקיד בעל הפונדק שעשיתי ב'עלובי החיים".

לא היתה לך בעיה לפרוט את התהילה הזאת לפרוטות באולם כה זעיר?

"תשמע, פתחו את האולמצ'יק הזה כדי להחיות את המקום, וביקשו שאבוא לעזור. כשאני יכול לעזור, אני בא, והתשלום, גם אם הוא לא בשמים, אפשר לחיות איתו. לא הפצ'י-מצ'י (הכסף) העיקר. יש טיפוסים שמקבלים את המשכורת החודשית שלי בערב. הם באים לתיאטראות הרפרטואריים ולוקחים 4,000, אפילו 5,000 שקל להצגה. אני, הגמלאי, שממשיך לשחק, מקבל 5,000 לחודש, וצריך להתפלל שיהיו הרבה הצגות כדי לקבל קצת יותר. ואז מורידים למס הכנסה, לביטוח לאומי ולמה לא".

זה מה שמשלמים בתיאטרון?

"בוודאי, זאת המשכורת בתיאטרון הרפרטוארי. ההנהלות חושבות שאם יזמינו כוכבים, זה יעזור להצגות, ויש בכך טעות ממש גרנדיוזית. אם ההצגה לא טובה, לא יעזור בראבא, אפילו לא אל פאצ'ינו. וכשההצגה טובה, אין צורך באל פאצ'ינו והיא הולכת כמו שצריך. יש משהו מעוות בהתייחסות לסטארים שמשלמים להם כל-כך הרבה".

"הרס הקיבוצים הרס לי את הקליינטורה"

גם בתקופות השיא שלו בקאמרי, כהן תמיד מצא זמן להצגות קטנות, כמו הפלירט הצ'כובי הנוכחי שלו, מחוץ לתיאטרון הבית שלו. "כמה שאני עסוק, אני מוצא זמן פנוי", הוא טוען. "ב'אסונות ונסים', הצגה של תיאטרון הנפש, שיחקתי הרבה מעל 2,000 הצגות, וברוך השם זה ממשיך. כבר מספרים עלי שאם יש הפסקה של חצי שעה בחזרה של התיאטרון, אני קופץ להציג במקום אחר וחוזר.

"ויש לילות שבת. פעם הקאמרי, חס וחלילה, לא היה מציג בהם. אז כל שישי בערב הייתי מופיע בקיבוץ אחר. הופעתי בכל הקיבוצים בארץ. פעם הקיבוצים היו קליינטים נפלאים לתרבות. אחרי ארוחת ליל שבת היו מסדרים את חדר האוכל ושמים במה של קרשים. הקהל הכי טוב היה שם. היום לא כבר לא קיים כדבר הזה. לכל אחד יש טלוויזיה בבית. לא באים שם לחדר האוכל, אם יש בכלל חדר אוכל. הרס הקיבוצים הרס לי את הקליינטורה".

לגמרי?

"לא ממש. במקום שאלך קיבוץ-קיבוץ, אני מופיע באולמות האזוריים הגדולים של הקיבוצים שהוקמו בתקופה האחרונה, במקביל להיכלי התרבות המודרניים שנפתחו ברחבי הארץ. אני מופיע בפני כולם. בטח שהופעתי באריאל. כן, אפילו בעמנואל. שמעת על המקום הזה? גם שם הצגתי את 'אסונות ונסים'. קרני שומרון, אתה יודע מה זה? גם שם הצגתי. ובמעלה אדומים? אולי 70 פעם באתי להציג שם".

אלברט כהן, מקור: www.leviahon.co.il

אם הזכרת את אריאל, מה דעתך על איתי טיראן ואחרים שסירבו להופיע שם?

"אז שלא יעשו טובות. מי מאריאל שמרגיש שהוא מוכרח לראות את איתי טיראן, שיש לו השקפות קיצוניות כאלה ולדעתי עם הכישרון שלו הוא לורנס אוליביה הישראלי, שייסע לראות אותו בתל אביב. אתה חושב שבאריאל ובעוד מקומות מטורפים לראות דווקא את איתי טיראן? כל המתנגדים להופיע מעבר לקו הירוק נוהגים בטיפשות. אתה שונא את הפוליטיקה הקשורה בהתנחלויות? יופי! אבל מה אשמים התושבים שממשלות ישראל שלחו אותם להתיישב שם? אתה מתנגד? תילחם נגד הפוליטיקה. תילחם נגד הממשלה. אבל למנוע מהתושבים לראות אמנות? שלא יראו משהו יפה בחיים?!

"לדעתי, אין גבולות באמנות. לכן, בלי פרסומת, בלי תקשורת, מזמינים אותנו לכל מקום עם הצגת 'אסונות ונסים'. יש בה שואה. יש בה יהדות. יש בה נשמה. אז רוצים אותה. אבל לעשות חרם על התושבים?!".

כשחקן חסר גבולות, אחד משיאיו הבלתי נשכחים היה בתפקיד פרעה, סטייל אלביס פרסלי, במחזמר "יוסף וכתונת הפסים". "בין השאר הצגנו את המחזמר הזה גם 150 פעם בפארק הירקון", הוא משחזר. "הייתי מגיע לשדה דב לבוש ומאופר כמו אלביס, עולה על הליקופטר, והטייס היה מוריד אותי פונקט על הבמה. הקהל חשב שאלביס האמיתי קם לתחייה. יום אחד התלוצצתי עם הטייס – כל יום אתה מביא אותי לפארק, מה דעתך שנקפוץ לקפריסין? לא, אני לא יכול, זה לא כתוב בדו"ח, הוא נבהל. טוס לפארק, אמרתי לו, והוא נרגע".

"אני אוהב ילדים בצורה אובססיבית"

נגן הגיטרה שמלווה אותו בתוכנית "ממחזה למחזמר" הוא המוזיקאי עדי כהן, 47, בנו הבכור, שכמעט נולד בתיאטרון, כמו אחיו הצעיר, שרון, בעקבותיו. כשהתעכבה לידתו של עדי בבלינסון, טס אביו לאלהמברה כדי להציג את מוטל החייט ב"כנר על הגג", "כי אצל גודיק לא היו קונצים". בעודו על הבמה, כשהגיעה הודעה טלפונית על הולדת התכשיט, באמצע ההצגה המשתתפים שרו לו "בן, בן, בן", והוא לא ידע את נפשו משמחה. שרון, 44, נולד כשהשתתף בקאמרי בהצגה "נוכלים ואוהבים", ורעייתו, רותי, הגיעה עם הצירים לאולם.

נכון להיום עדי הוא מלחין מצליח לקולנוע ולטלוויזיה, שאף עוטר בפרס אופיר על המוזיקה שלו ל"מסוכנת", סרטו של שמי זרחין. שרון, שמדי פעם מצטרף עם הסקסופון שלו אל אביו ואל אחיו בתוכנית "ממחזה למחזמר", הוא מנותני הטון בתחום הדיבובים ומרבה לשתף בהם את אביו.

"זה תענוג אמיתי בשבילי להשתתף בדיבובים האלה", מצהיר כהן. "אילו יכולתי להתפרנס רק מהצגות ומדיבובים לילדים, הקהל שאני מאוד אוהב, הייתי עוזב את התיאטרון. הרי חנוך (לוין) כבר איננו, ואם אני ממשיך בתיאטרון, זה מתוך אנרציה. אני אוהב ילדים בצורה אובססיבית. 50 שנה עשיתי את ג'פטו ב'פינוקיו'. את כל התפקידים הקלאסיים עשיתי בהצגות הילדים. 20 שנה הייתי 'החלילן מהמלין', וכשהגיל התקדם, עברתי להופיע שם כראש העיר. ילדים מביאים לי את הסיפוק הכי גדול בעולם, אבל אני לא יכול להתפרנס רק מהם. לכן אני בתיאטרון הקאמרי. באמת אין כמו הילדים. הם הקהל הכי כיפי. כשהם אוהבים אותך, הם מתים עליך".

אבל יותר מכל אתה מזוהה עם מחזותיו של חנוך לוין.

"30 שנה הלכתי עם חנוך. זהרירה (חריפאי), שבאחרונה הלכה לנו, באמת אבידה גדולה, יוסי (כרמון) ואני היינו השלישייה שלו. חנוך במקרה נהיה במאי. אצלם היתה חלוקת עבודה. חנוך כתב מחזות, ואחיו, דוד, ביים אותם. והנה קראו לשלושתנו לשחק ב'יעקבי וליידנטל' וקרה פנצ'ר. דוד אמר שאמנם אחיו כתב את המחזה, אבל לדעתו זה לא שווה פרוטה. באתי הביתה ואמרתי לרותי, אשתי, 'התחמק לי התפקיד הכביר של יעקבי'. אין במאי, אין תפקיד. וזה בתקופה שמחזות ישראליים לא כל-כך היו במודה.

"בתיאטרון הקאמרי התעקשו על הצגת 'יעקבי וליידנטל'. הרי צריך לשלם את המס של העלאת מחזה ישראלי. חמש הצגות והביתה. אז שיכנעו את חנוך לביים, ולא עזר לו שהוא שאל, 'מה פתאום אני?'. חמש ההצגות נהיו 480. אני זוכר את חנוך, כולו פישר קטן, מכנס אותנו ואומר שאין ברירה, נצטרך לעבוד על ההצגה איתו. אני לא יודע לביים, הוא התנצל. אמנם אני ירוק, אבל אתם עם הניסיון שלכם תדריכו אותי.

"והכל בובע מייסעס. חנוך ידע, למעשה, יותר טוב מכולם. ואיזה יחס היה לו לשחקנים. תואיל בטובך לעשות ככה וככה, היה פונה לכל אחד מאיתנו. יותר מכולם הוא ידע שאין תיאטרון בלי שחקנים והם לפני הכל. מאז שהוא הלך בטרם עת, כמו שאומרים, חנוך מאוד חסר לי.

"אני אוהב את ההצגות שלו גם כשאני לא משתתף בהן. ככה 'הרטיטי את לבך'. אני לא מתפלא על שבמאי ההצגה, אודי בן-משה, כל-כך הצליח איתה. אני זוכר אותו יושב כילד בן עשר בחזרות להצגות של חנוך ולא מסיר מאיתנו את העיניים. 'הילד המשוגע הגיע!', היתה זהרירה אומרת. אחרי שחנוך הלך לנו, לדעתי, אודי הוא המבצע הטוב ביותר של ההצגות שלו".

"4,000 עולים מצטופפים באונייה כמו סרדינים"

"בעצם", מודה כהן "אני זמר. יש לי השכלה מוזיקלית מבולגריה. אפילו שרתי עם פלסידו דומינגו, טיפוס חביב ביותר, באופרה הישראלית הישנה, שהיתה עד כדי כך משוכללת שכאשר סגרתי בה איזו דלת, כל הדקורציה נפלה. דרך המוזיקה הכרתי את רותי. זה היה ב'זעקי ארץ אהובה', בהבימה. רותי, לימים פסנתרנית מפורסמת, ניגנה באבוב למטה, ב'פיט', ואני שרתי למעלה. זו היתה שלאגר של הצגה שממנה יצאו כמה חתונות. שיא הפעילות המוזיקלית שלי היה במיוזיקלס אצל גודיק. אשלם לך פי ארבעה לעומת הבימה, כך הוא משך אותי אליו".

איך היה גודיק?

"בעיני הוא היה מנהל התיאטרון המקצועי ביותר שהיה אי פעם במדינת ישראל. כמו שהוא שילם, אף אחד לא שילם. הצרה איתו שהוא היה א-פוילישע דריבקע. הבנאדם ראה מיליונים, אבל עשה טעויות גורליות. הוא התחמק מלשלם לאמריקאים את האחוזים שהגיעו להם על 'כנר על הגג'. 'לא בא קהל', כך דיווח להם. מאקו"ם של אמריקה שלחו הנה נציגים, ואלה ראו שאלהמברה מפוצץ בקהל. יותר לא קיבל אישור להציג מיוזיקלס מאמריקה. הם הכניסו אותו לליסטה (הרשימה) השחורה שלהם".

גודיק היה תחנה משמעותית בדרכו הארוכה של אלברט כהן. ראשיתה בסופיה שבבולגריה, שם היה ילד-פלא, כדבריו, בכל הנוגע למוזיקה. הרבה לפני שנהיה שחקן, למד לנגן בכלים שונים, ומהם נותר צמוד במיוחד לאקורדיון. בגיל 17 כיכב בתפקיד פוק בהצגת "חלום ליל קיץ", בתיאטרון הלאומי בסופיה, שבו הכיר לראשונה את חברו המנוח, השחקן אבנר חזקיהו, מי שעלה איתו ארצה במחיצת "4,000 עולים מצטופפים באונייה כמו סרדינים". זאת, אגב, לאחר שלמד באקדמיה למוזיקה ולדרמה על-שם סטניסלבסקי, בסופיה.

בבואו הנה השתכן עם הוריו ביפו, מעוז הבולגרים. לאחר שהתגייס לצה"ל, האקורדיון הביא אותו משירות בשריון ("אל תראה אותי ככה, כשריונר נהגתי טנק") ללהקת פיקוד הדרום עם ייסודה על-ידי יעקב בודו וקצין החינוך אברהם צביון. כשהשתחרר, נקלט בתיאטרון המטאטא בשנת הסגירה שלו וממנו עבר להבימה. מבין עשרות המועמדים שהתדפקו ב-1953 על שערי התיאטרון הזה, התקבל אליו עם יוסי בנאי ופצח בשורה של תפקידים שהוא מתאר כ"סטטיסט פלוס".

התנאים לא היו קלים, אבל "אף פעם לא נתתי לקשיים לשבור אותי, ולצד התיאטרון הופעתי בחלטורות עד שחטפתי
את המכה". כך הוא מכנה את פיטוריו במסגרת גל פיטורים גדול בהבימה בסוף שנות ה-50. "זה הרג אותי לגמרי", הוא מספר. "חשבתי שאולי אני לא מוכשר מספיק לתיאטרון והמוכשרים הם אלה שנשארו בו. אז הקמתי את להקת זרקור עם יעקב בנאי וליה דוליצקיה, והופעות לא חסרו".

אלברט-כהן-יחצ.jpg

אלברט כהן, צילום: יח"צ

מבמת גודיק עבר בקיץ 1966 לקאמרי כדי להופיע בתפקיד למך במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ונשאר עד היום, גם לאחר יציאתו לגמלאות. זאת, לצד גיחות לרבות אל מסך הקולנוע והטלוויזיה. מהקאמרי הגיח לא אחת להצגות בבמות אחרות, דוגמת "בוסתן ספרדי" בבימות לפני שנים רבות ו"תה", ההצגה בבית ליסין שהבמאי רוני פינקוביץ' כתב לחריפאי ולו.

"יש לך המחלה הכי קשה במדיצינה"

סיפוריו העסיסיים של כהן מגובים על-ידי "תערוכה" מתמדת של תצלומים מההצגות שלו על קירות דירתו, לצד שלל מזכרות אחרות. בולט שם מקבץ ממוסגר של תצלומיו מהצגות הקאמרי. "זה מקורמן", מספר כהן בעיניים בורקות. "כשעשו לי בקאמרי מסיבה יפה לכבוד יציאתי לפנסיה ונתנו לי שעון זהב, פתאום ראיתי את החבר הכי טוב שלי בתיאטרון, יוסי כרמון, מגיע עם משהו כבד. מה קרה? שנה שלמה הוא אסף תמונות מ-45 שנות משחק שלי בקאמרי ושם אותן במסגרת גדולה. תראה איזה חבר יש לי! אגב, אני מסתכל על כמה מהתמונות וכבר לא זוכר מאיזו הצגה הן.

"דעה שמה כל הזמן תמונות שלי על הקירות", הוא מצלש את רעייתו הנוכחית. "יש כאן לא מעט הצגות שרותי (מנזה), אשתי הראשונה, לא זכתה לראות. כשהיא חלתה, אמר לה הרופא, 'כל האחרים יכולים לסבן אותך, אבל אני סברה ומדבר דוגרי – יש לך המחלה הכי קשה במדיצינה, טרשת נפוצה, המחלה של הצ'לנית ז'קלין דה-פרה'.

"שמונה שנים היא סחבה את המחלה האיומה", מספר כהן על רעייתו, שהיתה פסנתרנית מבוקשת. "בשנים הראשונות היא המשיכה לעבוד עם זובין מהטה בפילהרמונית ועם ליאונרד ברנשטיין. זובין לא הבין מדוע רותי הגאונית התחילה לזייף בנגינה, כשהאצבעות שלה כבר לא בדיוק תיפקדו. רק חצי שנה לפני המוות היא גילתה לו.

"לני (ברנשטיין) היה חבר קרוב שלה. אני זוכר אותו כאמן הכי גדול בתקופה שלו וחבר נפלא עם הרבה צחוקים. הוא העריץ את רותי. לדבריו, היא ידעה את היצירות שלו, מהן כמה שהקדיש לה, יותר משהוא ידע. 'איך הצלת אותי!', התפעל פעם כשהיא אילתרה בפסנתר את סולו הקלרנית ששכח הקלרניתן, ופעם אחרת לא ידע איך להודות לה כשאירגנה כאן את קונצרט הבכורה ליצירה שלו 'קדיש'. לני היה מגיע אלינו ישר מהקונצרטים עם כל הטירופים. אל תשאל איזה מסיבות היו אצלנו כשהביא את הפייגעלך שלו. זה היה לני שתרם את שכר הקונצרטים שלו כאן לפילהרמונית. הכל לטובת מדינת ישראל, היה אומר, וחוץ מזה דאג למימון לימודי הבנים שלי בארצות-הברית.

"את דעה, אשתי השנייה, פגשתי כשכבר הייתי אלמן", הוא מספר. "ערב אחד היא ניגשה עם חברה לתת לי קומפלימנטים אחרי הצגה. ראיתי מולי אשה יפה, אמרתי טוב, אולי נעשה עוד רומן קטן, אבל קודם נשתה ונראה מי היא. גרושה ואלמן לא הולך ביחד. הרי אם גרושה, קרה איזה דבר ומישהו אשם. באלמנות אין אשם. מת, מת. התברר ששנינו אלמנים. כששאלתי מתי מת בעלה, אמרה את התאריך שבו הלכה לי רותי באותו בית-חולים.

"'ידעתי על רותי שלך, סיפרה דעה. לפני שבעלי נפטר, אמרו במחלקה שאיזו פסנתרנית גדולה מתה. התעניינתי מיהי, כי אני בעצמי מורה לפסנתר. חשבתי שאני משתגע. מתי התחתנתם? שאלתי. ב-58', ענתה. גם אני! כמעט צעקתי. אתה רואה, יש לי עניין עם פסנתרניות. דעה גידלה דורות של פסנתרנים, ואמה שלה, רנה לבונטין, היתה המורה של יוני רכטר. 22 שנה אנחנו כבר נשואים".

"הם נעזרים באייפד-שמייפד, דברים כאלה"

לפי הנמרצות שלו, קשה להאמין שכהן בן 81. "אני קצת נבדל משחקנים בני גילי", הוא אומר. "יש ביניהם שכבר לא זוכרים את הטקסט, מה שביסוד המקצוע שלנו. בלעדיהם שחקן הוא כמו סנדלר שאין לו שתי אצבעות. כדי להצטרף להצגת 'מכולת', שהיתה שלגר, למדתי טקסט של 68 דף בתוך שבועיים. הזיכרון הוא ברכה לשחקן בגילי".

מהו הסוד שלך בהקשר הזה?

"אני עדיין לומד טקסט בשיטות פרימיטיביות של פעם, לא כמו השחקנים הצעירים של היום. הם נעזרים באייפד-שמייפד, דברים כאלה, ובדרך כלל מבססים את לימוד הטקסט שלהם דרך לימוד הטקסט של הפרטנרים. ואילו אני יושב לי במטבח, כשאשתי כבר בעיצומה של השינה שלה, ואגב לגימת כוסית וודקה אני משנן כל משפט שוב ושוב עד שאני תופס. רק כשאני מוכן, דעה נכנסת לתמונה ומגישה את הטקסט של הפרטנרים, מה שעשו בעבר שני הבנים שלי עד שעזבו את הבית".

"יש עדיין תפקידים שלא שיחקתי ואני מקווה לשחק אותם, אבל השלמתי שיש דברים שלא הולכים עם הגיל וצריך לדעת לוותר עליהם", אומר כהן, המשתתף כיום בהצגת "בית ספר לנשים" המוליירית בקאמרי. "לפני כמה שנים עשיתי בתיאטרון הספרייה ב'קברט' את הר שולץ, המאהב היהודי של פרויליין שניידר, בעלת הפנסיון. בגילי זה כבר לא אמין להופיע בתפקיד כזה. אני שמח שלקחו את גדי יגיל לתפקיד. הוא טוב, אבל בשום פנים ואופן לא יכול לשיר כמוני".

אתה אוהב את מה שקורה בתיאטרון של היום?

"אני מבסוט מהגלריה הנהדרת של שחקנים שיש לנו והם האוצרות הגדולים של התיאטרון הישראלי. אבל מה מציגים? אלטע זאכען! כל הזמן חוזרים על אותו רפרטואר, ואם אין בכך חידוש, אין בדבר כל ערך. למה לא מחדשים? אולי יש מחסור בכותבים".

משאלה?

"הייתי שמח לו היה קם חנוך לוין חדש, שהיתה לי הזכות לשחק תחת שרביטו של איש התיאטרון הדגול הזה. אם אתה טועם סטייק הכי טוב בעולם ואחר-כך אתה לוקח פלאפל, אז אתה לא כל-כך מבסוט. אני עוד מחכה לסטייק הבא".