סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה לימור גולדשטיין ולירון ברנס משפחתיים
 

 
 
"הגמישות הנפשית והרגשית אצל שחקנים היא כשל נערת גומי. לצורך העניין, המעברים הם פשוטים. אנחנו מאוד אלסטיים. היום אנחנו אחים ב'משפחה חמה' ובשבוע שעבר היינו בני זוג ב'אוסלו', וכשיש אינטראקציה טובה בין שחקנים אז מג׳נגלים את זה בתענוג גדול."
שיחה על הבמה ועל החיים עם צמד השחקנים שמככבים ב"משפחה חמה" של תיאטרון בית ליסין


השחקנים לימור גולדשטיין ולירון ברנס חוגגים את ההפקה השלישית שבה הם עובדים יחד.

השניים כבר הספיקו לגלם בעל ואישה פרודים בהצגה ״הים הכחול העמוק״ מאת טרנס ראטיגן, קלאסיקה בריטית בעיבוד מחודש שעלתה לפני כשנה בתיאטרון בית ליסין. ב"אוסלו" הם משחקים בעל ואישה-טרייה - לרסן, אקדמאי נורווגי, ומונה יול, אשתו הדיפלומטית. מחזהו של ג'יי.טי רוג'רס - שעתיים של טיעונים צפופים שמספקים הצצה מפתיעה אל מאחורי הקלעים של תהליך השלום ב-1993, ומה שהוביל ללחיצת היד הבלתי נשכחת בין יאסר ערפאת ויצחק רבין על הדשא של גן הוורדים בבית הלבן. ואיך זה נגמר כולנו יודעים.

ועכשיו בהצגה ״משפחה חמה״ של בית ליסין הם אחים. גולדשטיין בתפקיד מאשה, האחות הבכורה שהתגרשה מבעלה, מורה שרוצה סופסוף להגשים בחופשת הפסח חלום אחד, המתנגש עם רצונותיה האישיים של אמה. ברנס בתפקיד אריה, האח הצעיר, הרופא המצליח, אשר מלווים אותו רגשות תמידיים שמנצלים אותו ואת כספו, והוא טורח להזכיר זאת בפני בני המשפחה פעם אחר פעם.

חיבור בימתי

״משפחה חמה״ הוא מחזה טוב, קל כנף ומחמם לב. מחזה על קורותיה של משפחה ישראלית רגילה לגמרי, על ההווי המשפחתי החם, הדביק והקטנוני, שכתבה לפני כעשור, המחזאית יוצרת ההצלחות ענת גוב.

ב״משפחה חמה״, ארוחת יום שישי שגרתית בבית הסבתא מלכה הופכת לזירת קרבות, כשאחת מבנות המשפחה מודיעה שלא תגיע השנה לליל הסדר. הכביכול שלווה מופרת באחת, ומלכה - שעליה נאמר במחזה ש"בשביל לשמור על שלמות המשפחה היא מסוגלת אפילו להרוג" - נוקטת בכל האמצעים הלגיטימיים, וגם הלא לגיטימיים, כדי לבטל את הגזירה, משתמשת בשיטת "סכסך ומשול".

ההצגה בודקת וממששת היטב את המשפחתיות הישראלית הלוחצת, ומעלה שאלות על אהבה, חובה, עבדות וחירות. ובזכות השחקנים המצוינים זה פועל על הקהל כמו קסם. אחרי הכול, למי מאתנו אין משפחה? ומי מאתנו לא אוהב להסתכל עליהם ולחשוב אותנו?

אז נכון ש"משפחה לא בוחרים" אבל אם תשאלו את גולדשטיין וברנס על שיתוף הפעולה ביניהם, תזכו לתשובה אחת מהירה וחד משמעית: ״כן ירבו״. 


משפחה חמה, צילום: כפיר בולוטין

  
באיזה אופן ההפקות השונות והאינטראקציות השונות ביניכם, צובעות את מערכת היחסים האמיתית ביניכם?

ברנס: "ב'הים הכחול העמוק', ההפקה הראשונה שלנו ביחד, לא ממש הכרנו. היינו צריכים לשחק בני זוג שהתמודדו עם משבר מאוד עמוק וברור כבר מההתחלה, למרות המאמצים של הבעל, שהם לא יחזרו לחיות ביחד. היא גילתה את התשוקה מחדש ועזבה אותי לטובת מאהב צעיר ועכשיו נשאר להבין רק למה זה קרה.

"ב'אוסלו', ההפקה השנייה שלנו ביחד, ברור לגמרי שאנחנו בני הזוג שלעולם לא יתגרשו. יש שם אינטרס מאוד חזק שמשאיר אותם ביחד. גם כשהם חווים רגע של משבר, ברור שפרידה לא תהיה כאן. יש לא מעט זוגות מהסוג הזה גם בעולם הפוליטי וגם בעולם התרבות."

גולדשטיין: "לא הייתי סוגרת את היחסים האלה רק בתוך מערכת של אינטרסים. יש שם תשוקה מאוד גדולה לאידיאה שמחברת אותם, שזה כוח מאוד חזק. הם מין זוג כזה שהשלם גדול מסך חלקיו."

ברנס: "בעצם התחלנו מריחוק מאוד גדול ועברנו לחיבור מאוד גדול, מה שגרם לנו במהלך החזרות לדבר המון על זוגיות. ב'משפחה חמה', כשאנחנו אח ואחות, אין מקום לזוגיות או לאיזו אינטרקציה מינית, וזה גרם לנו להסתכל האחד על השנייה פתאום אחרת."

גולדשטיין: "הגמישות הנפשית והרגשית אצל שחקנים היא כשל נערת גומי. לצורך העניין, המעברים הם פשוטים. אנחנו מאוד אלסטיים. היום אנחנו אחים ב'משפחה חמה' ובשבוע שעבר היינו בני זוג ב'אוסלו', וכשיש אינטראקציה טובה בין שחקנים אז מג׳נגלים את זה בתענוג גדול. היחסים בינינו הולכים ומקבלים עוד זוויות, וזה מתרחב כי לירון ולימור של החיים מוסיפים עוד השתברויות נפשיות אנושיות שמעמיקות את מה שאנחנו על הבמה."

ברנס: "עם הזמן, הכל עמוק יותר בינינו ואנחנו לא מפסיקים לדבר על כל נושא בעולם - אם זה ילדים, בני הזוג שלנו, תזונה, החיים, וגם על מה שאנחנו חווים תוך כדי ההפקה. כשאנחנו על הבמה ועם הזמן כשאנחנו מסתכלים האחד על השנייה על הבמה תוך כדי הצגה, התחושה היא שאתה מכיר את הבן אדם שעומד מולך."

גולדשטיין: "אני חושבת שהמכנה המשותף של לירון ושלי כשחקנים הוא גדול יותר מרק לומר שאני אוהבת לשחק איתו. נקודת המוצא שלנו דומה בענייניות ובמקצועיות שלנו, בספקטרום הרחב שבו אנחנו מסתכלים על ההצגה במאקרו ולא רק על התפקיד שלנו במיקרו בתוכה, במשהו המאוד נקי וחיובי שאנחנו מביאים איתנו אל העבודה.

"זה מאוד דומה אצלנו וגיליתי את זה מאוד מהר כבר בהפקה הראשונה שנקי ונעים כל כך לעבוד איתו, שלכן גם דברים התגלגלו באופן טבעי לספקטרומים שונים של יחסים. שנינו באים באמת לשרת את החומר, לשרת את הדמות, די נקיים מתסביכי אגו."

ברנס: "כשלימור מעירה לי הערה, אני יודע ב-100 אחוז שהיא רוצה את טובתי. וזה פותח בך משהו. שחקניות כמו לימור זו מתנה."

גולדשטיין: "אנחנו עוזרים האחד לשנייה וזה ענייני וזה טוב." 
 

אוסלו, צילום: רדי רובינשטיין


איזה סוג של הערות אתם משמיעים האחד לשנייה?

גולדשטיין: "מהערות על קונטקסט של אירוע ב'אוסלו' שלירון, שהוא אדם מעמיק, קרא וחקר כדי לדייק אותנו - ועד הערה משחקית נכונה שמתייחסת לתנועה שלי במרחב של הבמה. לפעמים רק קולגה טוב וקשוב יכול לתת לך את מה שאת לא מגלה לבד. זה כל כך פורה לעבוד ככה."

תוך כדי שיחה הם משלימים האחד לשנייה משפטים, והם גם מצחקקים ומצקצקים על העובדה שהם כבר יצאו פעמיים לדאבל דייטים עם בני הזוג שלהם.

מה יהיה
? בתיאטרון יש גם ערך לשמירה של איזה מרחק בין השחקנים, לא?

גולדשטיין: "הגבולות בינינו מאוד ברורים. אני, למשל, בן אדם שמאוד צריך שקט בתוך ההמולה מאחורי הקלעים, בועה שקטה. אני באה לעבוד. לירון הרבה יותר חברותי ממני."

ברנס (צוחק): ״לא נכון. שנינו חברותיים אבל כל אחד מאיתנו מתקשר את זה בדרך שונה. את (פונה לגולדשטיין; ע"ז) מאוד סוציאלית. אין אחד שמגיע לחזרות שהיא לא מחבקת אותו ונותנת לו חום ואהבה מתוך איזו נביעה טבעית שיש בה״.

״בסוף אנחנו נצא בראיון הזה דביקים״, גולדשטיין מחזירה אותו לסדר. ״אנחנו לא באיזו סימביוזה. אנחנו קולגות שעובדים מאוד טוב ביחד, ואחרי 30 שנה של עבודה בתיאטרון, אני יודעת מאוד להעריך את זה״.

חגים, ריבים ו"בית הקלפים"
 
אתם יותר נהנים לשחק דמויות שרחוקות מכם או קרובות אליכם? איפה אתם מרגישים יותר נוח בטמפרטורה הנורבגית או כאן בחום של המזרח התיכון?

ברנס: "עבורי זה מעניין בכל מקרה. ב'אוסלו' כדי להיות מתווך נורבגי הייתי צריך להיפטר מההרגל שלי לדבר עם הידיים וב'משפחה חמה' יכולתי להחזיר אותן."

גולדשטיין: "אני אוהבת לשחק דמויות שהן לא אני, שהן רחוקות ממני. אני אוהבת לעשות את הדרך. בעצם לגלות דרך מישהי שהיא לכאורה רחוקה ממני עוד חלקים בתוך עצמי. ואז זה בסופו של דבר תהליך של דיפוזיה ביני לבינה.

"בעבודה על 'אוסלו' הסתכלתי הרבה על רובין רייט בסדרה 'בית הקלפים', על האופן שבו הגוף שלה אסוף ומחזיק איזה כוח. ב'משפחה חמה' מה שהיה לי קשה זה בדיוק הדבר ההפוך. אני רגילה לצאת למסע חיפוש אל הדמות וכאן הבמאי רוני פינקוביץ׳ ביקש ממני להנשיר את הכל ולהיות פשוט עצמי, מה שאנחנו השחקנים קוראים ׳אני במצב׳, והיעדר העבודה הקשה הייתה לי מאוד קשה."

אז מה בכל זאת הבאת מתוך החיים שלך לתוך ״משפחה חמה״?

"אני מאוד מזדהה עם שנאת החגים. אני יודעת שהמשפחה שלי לא תהנה לקרוא את זה אבל אני ממש מתעבת את ליל הסדר, ובמובן הזה אני מאוד מזדהה עם הדמות שלי. וכשאני אומרת את הטקסט שלי אני מזדהה איתו בכל ליבי ונשמתי.

"בכל פעם כשמגיעה תקופת החגים אני נכנסת לסטרס. מה גם שאחרי שכשמתחתנים זה מאוד מסתבך כי פתאום יש את הצד שלי והצד שלו, ובכל שנה מחדש עולה פעמיים השאלה אצל מי היינו ומה נעשה השנה. בדיוק כמו בהצגה.

"אני מנסה כבר שנים לשכנע את בעלי לברוח מכאן בליל הסדר והוא לא מסכים כי התחתנתי עם בחור מאוד משפחתי, שזו ממש בדיחה מקאברית של אלוהים.

"הריב הראשון שלי ושל בעלי היה אחרי הירח דבש. חזרנו לפני ערב ראש השנה וכשהגענו הוא שטח בפניי רשימה: ׳בערב הזה אנחנו בארוחת חג אצל אבא שלי, בערב הזה אנחנו בארוחת חג אצל אמא שלי, ונקפוץ לסבא והסבתא האלה׳, וכך הלאה. כשהתקוממתי הוא מיד שלף את המשפט הפולני: ׳הם נורא יעלבו׳. על זה רבנו בפעם הראשונה, על החנק המשפחתי. היו לנו קונפליקטים על זה במשך כמה שנים עד שהגענו למצב שיצרנו פתק על המקרר למה אני מחויבת ולמה לא. מאז שנינו התרככנו ותודה לאל אנחנו בסטטוס קוו מבורך בעניין הזה."
 
ברנס: "אני, לדוגמה, אירחתי את הסדר האחרון אצלי בבית ויש את העניין שזה צריך לעמוד בסטנדרטים של הסבתא שהוכתבו לפני שנים. הדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לענות לאשתי מיכל ולהורים שלי שיהיה בסדר. בסופו של דבר, זה היה אחד מערבי הסדר הכי כיפיים שהיו לי. אני, כבן יחיד להורים גרושים, גם מאוד צריך את החיבור הזה. הבדידות של הילדות לימדה אותי ליצור סביבי הרבה מעגלים.

"הפכו כאן את החגים למפלצת ועל התחושה הזו בדיוק בנויה תשתית ההצגה 'משפחה חמה'. לכן גם החיבור בהצגה הזו עם הקהל הוא מיידי, הצופה מיד אומר לעצמו ׳אני מכיר את הדמויות האלה׳."

גולדשטיין: "וגם יש את תיקי דיין שנמצאת 50 שנה על הבמה ונותנת לקהל תחושה של פמיליריות בה כבר מהרגע הראשון הוא מרגיש שהוא נכנס לתיקי דיין הביתה."


                                          אוסלו, צילום: רדי רובינשטיין


בדיוק הגלל הפמיליריות הזו, בחוויה שלי ב״משפחה חמה״, מאחר שענת גוב מצליחה ללכוד את הישראליות באופן כה חד, היא קצת נטולת סאבטקסט - מה שאת רואה זה מה שיש.

"אני בעיקר מגיבה לתיקי. העבודה שלי היא להיות נאמנה לרגע, לאותו דבר שקורה בזמן הווה, להיות בו מדויקת ולהעמיד דמות שקל להזדהות איתה, עם המצוקות שלה והרצונות שלה. זה הז׳אנר של קומדיה ואין כאן יומרות להעמיק אבל בתוך הז׳אנר זו הצגה מאוד אפקטיבית."

על החסה
 
ב״משפחה חמה״ אתם נמצאים במהלך כל ההצגה על הבמה, איך מתמודדים עם זה?

ברנס: "זה תובעני כי זו הצגה שהדיאלוגים בה מונעים גם מהתגובות של מי שנמצא מסביב. אנחנו גם מעבירים פוקוס וגם אחראים לטמפרטורה. כשמשהו חריף קורה יש לנו את האפשרות להמשיך להצית או לכבות. מה שבטוח זה שצריך לזכור ללכת לשירותים לפני."

גולדשטיין: "מבחינה משחקית זה קשה כי את חייבת לשמור על ריכוז אבסולוטי לאורך כל ההצגה גם בהמון רגעים מתים שאת לא חלק מההתרחשות. אם את לא תכנסי בזמן עם העניין שלך - חיבלת בהצגה."
 
אז איך שומרים על רמת ריכוז כל כך גבוה לאורך זמן?

ברנס: "מבחינתי זה בית ספר לאיך לחיות את התיאטרון כל יום מחדש, היכולת להגיב לכל רפליקה שנאמרת בזמן שצריך ובאותה חיות וערנות. אני לא יכול להיכנס לאיזה עולם פנימי, אפילו לא בשביל לקחת ממנו משהו לטובת ההצגה. הפנים והחוץ על הבמה בו זמנית."

גולדשטיין: "זה מחייב הקשבה מאוד מרוכזת כל הזמן לפרטנרים שלך. היתה איזו הצגה שפעם או פעמיים לרגע צפתי ושכחתי להעניק לפרטנר שלי את מה שהוא היה צריך כדי להמשיך. ואת לומדת מזה שאת לא יכולה לעצור לשנייה."


משפחה חמה, צילום: כפיר בולוטין

 
יש סצנה ב״משפחה חמה״ שמבחינתכם היא הסצנה בה׳ הידיעה,שאתם מחכים להגיע אליה או מחכים שהיא תעבור?

"אני באופן טבעי מחכה להגיד לתיקי שאני לא באה לליל סדר. כי עד אז אני בסוג של המתנה מבחינה דרמטית. שם אני בעצם מתחילה לעבוד אז משם גם הכי מעניין לי.

"עבורי יש בהצגה הזו גם תרגיל בלהרפות כי האחריות להוביל את ההצגה היא של תיקי ויש בזה חופש מבחינתי. אני נותנת לה לקחת אותי והיא כל כך דומיננטית שהתפקיד שלי הוא באמת בעיקר להגיב אליה באופן מדויק ולהתענג על זה ועל הניואנסים החדשים שהיא מביאה."

ברנס: "מבחינתי ההצגה הזו היא פשוט שעה ו-20 דקות של סצנה אחת ארוכה, של לונה פארק שאתה נכנס אליו ועולה בו על כל המתקנים. אני אוהב את הרגע שבו כל המשפחה מתחברת ליד הפסנתר ושרה, זה עושה לי טוב כלירון. כנראה שמה שמניע אותי בסופו של דבר הוא הרצון להשתייך למשפחה גדולה ותומכת." 
 
אתם יושבים סביב שולחן בדימוי שמהדהד את הסעודה האחרונה ולמזלנו אתם באמת אוכלים ולא רק עושים כאילו. אמנם אתם בעיקר אוכלים חסה אבל היתה כאן חשיבה על מה בדיוק תאכלו?

ברנס: "בהחלט. הפה חייב להבין עם מה הוא מתמודד. זה כן מתאים לאכילה, זה לא מתאים לאכילה, עם זה בפה אפשר לדבר ועם זה לא."

גולדשטיין: "וגם היה חשוב להביא את האוכל בשלב מוקדם לבמה. הארוחה היא חלק מהכוריאוגרפיה שלנו כל ה׳תעביר לי׳, תמזוג לי׳, הם נפגשים לארוחת ערב וארוחת ערב ישראלית היא עניין."

ברנס: "אם זה היה מתחיל בלי אוכל, התחושה היתה שבאנו לריב ובאופן הזה הוא הופך להיות פועל יוצא של הדבר שלשמו התכנסנו. האוכל לא מעט פעמים הופך כאן גם למקום של בריחה ממה שקורה על הבמה, רגע שמאפשר להוריד ראש ולא להתמודד."
 
איזה אוכל ירד כי הוא לא נלעס היטב מול קהל?

"אורז."

גולדשטיין: "בגלל שהאוכל הוא פקטור כל כך משמעותי בהצגה הזו, את צריכה כל הזמן לתכנן מתי לקחת את הביס. את צריכה להשתמש באוכל באופן מושכל לכל אורך הערב הזה."

יש גם רגעים כביכול שוליים שיש איזו אינטליגנציה פיזית במשחק שלכם. ללירון-אריה יש את הכוס וויסקי ובכלל כל הזמן הוא אוחז משהו ביד אחת, וללימור-מאשה יש איזה קרדיגן דקיק שהיא מקפידה למולל כל הזמן.

"מאשה היא סוג של פרח קיר. היא אפורה אז הבחירה בבגד, בנעל באחיזה של הגוף, יש בהם ניסיונות ללכת נגד הנשיות שלה."


תיקי דיין ב"משפחה חמה", צילום: כפיר בולוטין



"אני מרגישה במים הטריטוריאליים שלי"

מה במשחק בא לכם באופן טבעי ועל מה אתם צריכים לעבוד?

ברנס: "אחרי 34 הצגות שעשיתי בתיאטרון החאן, מתוכן 29 היו קומדיות, הרגשתי שהתיאטרון מושך אותי כל הזמן לכיוון הקומי, שבו הצטיינתי, ולא נתן לי אפשרות להתפתח מקצועית גם לכיוונים דרמטיים. אני רוצה לשבוע מדרמה אם יש אפשרות כזו ואלה אפשרויות שנפתחו לי בבית ליסין - לא לעבוד מהמקום המוכר, להפסיק לחשוב איפה זה אמור להצחיק ולהתחיל לשאול איפה זה אמור לרגש."

גולדשטיין: "אני מרגישה במים הטריטוריאליים שלי גם בקומדיות וגם בדרמות. אין לי ז׳אנר שאני מרגישה בו יותר חזקה. אני לא סטנדאפיסטית ולא בדרנית. בחיים אני מאוד לא שחקנית."

מה זה אומר
?

"נגיד תיקי היא גם שחקנית בחיים, היא יודעת לספר בדיחה. אני הורסת בדיחות ידועה. אני שחקנית כשיש לי טקסט שלמדתי בעל-פה. תיקי מגיעה אל מאחורי הקלעים ומפילה את כולם מצחוק מסיפורים. אין לי שמץ מזה."

ברנס: "תיקי היא בכלל פלפל נורא טוב לשחקנים."
 
על איזה כפתורים הבמאי רוני פינקוביץ׳ היה צריך ללחוץ כדי להוציא מכם את המיטב?

גולדשטיין: "רוני הוא במאי שנותן לשחקנים שלו המון חופש. וגם אילן רונן כזה. הם סומכים עליך כשחקנית שתדאגי להעלות דמות שכשהקהל יצפה בה הוא יאמין שיש באמת כזו דמות."

ברנס: "רוני בעיקר מיתן אותנו כל פעם כשנגררנו לשחק את ה׳טיפוסים׳ היה לו חשוב שזה יהיה ריאליסטי ואמין ולא ייגרר לקריקטורות."
 
מה אתם מחפשים בתיאטרון?

ברנס: "את הטירוף, את השריטה ולא משנה אם זה דרמה או קומדיה. לראות את נביעת הקונפליקט."

גולדשטיין: "אני בעיקר מתרגשת מכישרון אצל קולגות. כשאני נכנסת לתיאטרון, אני כל פעם מחדש יושבת שם בחושך כמו ילדה בת חמש שמחכה שיעשו לה את הקסם הזה. אני רוצה לשכוח שזה תיאטרון, שירדו פתיתי קונפטי מלמעלה ואני לא אדע שזה קונפטי. זה לא קורה הרבה. יש מושג בתיאטרון שנקרא ׳דחיית האי-אמון׳, את מוכנה לדחות את הידיעה שאלה רק שחקנים וזו רק במה. אני רוצה להיבלע בתוך החוויה. כשחקנית מבצעת, היכולת לבטא באמצעים אסתטיים איזו אמת פנימית שרוצה לצעוק את עצמה היא תרפויטית. ובתקופות שאני לא משחקת לא טוב לי." 
 

משפחה חמה, צילום: כפיר בולוטין


יש בכם צער על תפקידים שלא תשחקו יותר בגלל הגיל?

"לי יש צער על תפקידים שאני לא אשחק כי אני אישה ולא גבר. את הגיל שלי אני מקבלת באופן טבעי ואין לי עניינים איתו. אני מרגישה שהמון תפקידים נמנעים ממני כי רוב המחזאים לאורך ההיסטוריה היו גברים ורוב התפקידים הגדולים והטובים שהם כתבו מעולמם הוא של גברים. ומזל שיש את עדנה מזי״א וענת גוב."

ברנס: "זה אולי נוכח יותר בקלאסיקות אבל במחזות היותר מודרני זה שונה ומשתנה. תרגמתי לאחרונה עם ידידה מחזה סרבי בנושא משפחות, וזה אחרת שם. יש מחזות ארגנטינאים חדשים שדמויות נשיות מובילות אותם, כמו בסרטים של אלמדובר."

גולדשטיין: "איזה גילוי. טוב שאנחנו נפגשים."

ברנס: "בי אין צער. אני מאוד אוהב את מה שעשיתי לאורך השנים בגילאים השונים של הקריירה שלי. אני מרגיש שדווקא עכשיו, בגיל 44, זה מאפשר לי טווח תפקידים מעניין בין ה-40 ל-50. 'אוסלו' זו מתנה לגיל שלי כשחקן. אני אעז ואומר מתנה לשנינו כשחקנים."

גולדשטיין: "מבחינתי זו מתנה כי ההזדהות שלי עם המחזה הזה היא הרבה מעבר לעובדת היותי שחקנית. אנחנו כל כך לא מדברים שלום וכל כך שכחנו שזה ישב לפתחנו."
 
מה החלום הבא שלכם?

ברנס: "להיות שחקן יוצר. לא לביים אבל כן לכתוב מחזה או לתרגם. להביא אל הבמה את החומרים שחשוב לי לעסוק בהם בחיים."

גולדשטיין: "אני מאוד אוהבת תיאטרון מחול. זו הפנטזיה שלי ללכת למשהו שהוא קצת יותר פיזי וקצת יותר אוונגרדי. בא לי לעשות עבודת תיאטרון שהיא יותר דימויית. אני מאוד אוהבת לעבוד עם הגוף והבחירות שלי כשחקנית הן גם נפשיות אבל גם מאוד פיזיות, ואני רוצה ללכת לשם לגמרי."

אז ״משפחה חמה״ בבית ליסין כדי להיווכח מחדש שאצל כולנו משפחה ״זה מאסר עולם, בלי חופשות ובלי חנינות וגם לא משחררים על התנהגות טובה“. ובעיקר כדי לצפות בשני שחקנים מקצוענים שמחזירים את המשחק למקום הראוי לו, מזכירים ומוכיחים לנו שמדובר במקצוע לכל דבר, ולא במשהו מבוקש ונחשק שעוברים דרכו, כדי להיות מפורסמים.


משפחה חמה, צילום: כפיר בולוטין


ההצגה "משפחה חמה" תעלה ביום רביעי, 20 במרץ 2019, בשעה 20:30, בבית ציוני אמריקה בתל אביב. הזמנת כרטיסים בטלפון: 03-7255333, או באתר בית ליסין

רכישת כרטיסים

למועדי מופעים >

06/03/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע