סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' 4 דקות ו-12 שניות - פייק ניוז
 

 
 
במרכז הבמה, נשים שהן קורבנות של גברים ונורמות בחברה פטריארכלית, נשים שמוותרות מראש על צדק ומרימות ידיים מול המציאות כי C'est La Vie. קו תחתון מקומם, בלשון המעטה, בטח ובטח על רקע סערת ה-#MeToo שמשתוללת מחוץ לאולמות התיאטרון."
הצגת תיאטרון באר שבע שואפת לרלוונטיות, ומחמיצה את רוחות השינוי של עידן MeToo#


כל מחלות הילדות

4 דקות ו-12 שניות. זה אורך סרטון הסקס של שני מתבגרים משכונה פריפריאלית איפשהו סביב לונדון, שהודלף לרשת האינטרנט והזניק מרוץ שדים. כלומר, זוהי, נקודת המוצא של מחזה הביכורים של ג'יימס פריץ, הראשון באורך מלא שהציג על במת תיאטרון מקצועית והזניק את הקריירה של המחזאי הבריטי האנונימי, שגרף בזכותו מועמדות לפרס אוליבייה ואת התואר "מחזאי מבטיח" ממעגל מבקרי התיאטרון בבריטניה.

עם זאת, ועל אף הבאזז שעורר בלונדון והכתרים שנקשרו לכותבו, "4 דקות ו-12 שניות", שמציג כעת בתיאטרון באר שבע, לוקה בכל מחלות הילדות האפשריות של מחזה ביכורים ובסופו של דבר, בשורה התחתונה, שולח את הקהל הביתה עם מסקנה תבוסתנית ומקוממת, בטח ובטח כשברקע מכה גלים תנועת MeToo#.




4 דקות ו-12 שניות, צילום: אילן בשור


קשה להצביע על קו עלילתי אחיד וברור, ממש כשם שקשה להצביע על גיבור מרכזי במחזה. לא, חלילה, כיוון שמדובר במחזאות חדשנית, ממש לא, זהו מחזה שנבנה "על פי הספר", אבל אבד בתוך אינספור זנבות של מחשבות לא מעובדות עד הסוף, רעיונות טובים על הנייר וכותרות משנה לפנים. אז מה בכל זאת יש לנו פה? סיפור שמתחיל בכביסה מלוכלכת (זהירות מטאפורה). כלומר, חולצה מוכתמת בדם שנשלפת מהכביסה המלוכלכת ומניעה את הסיפור.

נאמר לנו שתום, בנם המתבגר של די ודויד, חזר הביתה מוכה וחבול לאחר שחטף כהוגן מאחיה של חברתו לשעבר, קארה. הסיבה, לכאורה: אותו סרטון סקס של שני הצעירים שדלף לרשת, זמן קצר לאחר שנפרדו. בהמשך יתברר, שהאקט המיני שצולם, נעשה בניגוד לרצונה של קארה. האם הודפת בתחילה את ההאשמות בנוגע לבנה, אך כשנפערים סדקים בדימוי הבן, הזוגיות והמשפחה, מנסה להתמודד באופן די מקרטע עם המציאות. 


 

   


פער בלתי ניתן לגישור
 
במה שנדמה כגימיק מתוחכם, בוחר פריץ להעלים את האנס מהבמה. אין לו צורה או קול. גם הסרטון עצמו אינו משודר, מלבד הבזקים קצרצרים של קטעי סאונד מתוכו. האם בכך מסיר המחזאי מהדמות את האחריות על המעשה? אולי מעניש אותה במניעת פתחון פה או מפנה את הפוקוס למקום אחר כיוון שלא האנס ואפילו לא האונס, הם העיקר? שאלה.

זו לכאורה האם, די, שנושאת את המחזה על כתפיה. היא זו שמפרפרת פול גז בניוטרל, במים העכורים שטינף בנה. היא נעה בין כעס, זעם, הדחקה, אימה כבושה, תיעוב ואין אונים. היא זו שנדרשת, לכאורה, להתמודד עם האוויר המזוהם ולאסוף את רסיסי האמון שהופר ואת שברי החיים שלעולם לא יחזרו לעצמם. די מנסה לעשות את "הדבר הנכון" בסיטואציה שאין בה שום דבר נכון. קשת של רגשות מניעים אותה ומותירים אותה, בסופו של מחזה, מושתקת, שותקת ומשותקת.

על הדף זה נשמע מעולה. בפועל, מתקבלת דמות וירטואלית, שהמהלכים הדרמטיים שהיא עוברת, יוצרים קונספט של אמא ואשה בסיטואציה כמו-מציאותית. למה? כי אי אפשר להמעיט בערך פיתוח עקבי של דמות. המשחק של קרן צור - שחקנית עוצמתית, מוקפדת, יצרית ודומיננטית – מבולבל שלא באשמתה. זה מתחיל בדיאלוגים פטפטניים ומגומגמים ולא מתוך כוונה לצייר דמות נוירוטית, היסטרית או פזורת דעת (האם יש דימוי שוביניסטי מזה לאשה?). זה ממשיך במעברים מהירים ותנודות בזק של המטוטלת האמוציונלית, שפותחים פער בלתי ניתן לגישור בין המתרחש על הבמה לבין המהלך הרגשי שעובר הצופה באולם. למעשה, זהו הבאג המרכזי במחזה – פריץ מכווץ ומאיץ מהלכים רגשיים – כי כך זה בעידן המחופף של הזפזופ  - ובכך מייתר אותם. 
 



4 דקות ו-12 שניות, צילום: מעיין קאופמן


מי הגיבור/ה?
 
אז מה בכל זאת מרכז הכבידה? האם הגיבור המרכזי הוא העידן הנוכחי? האינטרנט? האינסטגרם? הפייסבוק? המצלמה? אותו סרטון מדובר ושאר מרעין בישין של התקופה ההיפר טכנולוגית? לכאורה, אבל לא באמת. כלומר הם שם, ככותרת מושכת יחסי ציבור בצקצוק נדוש על מות האינטימיות והפרטיות, אבל לא יותר מכך. צריך לומר את האמת, אין כאן במובן העמוק או השטחי של המילה התייחסות לעולם הווירטואלי (בסדר, אם הבמה היא שיקוף של העולם, אז גם היא מוקפת מצלמות שמתעדות ומשדרות בלייב את הרגעים הכי מביכים/אינטימיים/סתמיים של חיינו – וואו!). זהו טקסט שמתחפש למחזה ביקורתי, פסבדו הצהרה אמנותית עמוקה שטומנת בחובה תובנות על נפש האדם ומשרטטת קווים לדמותו של עידן. פייק ניוז.

האב דויד (מולי שולמן) וחברו הטוב של הבן, ניק (ניר שטראוס) הם לבטח לא המרכז. אחרי הכל מדובר בדמויות משנה קלאסיות. אם בהתחלה שתי הדמויות מאופיינות פחות או יותר בקפידה (דויד - קלישאה של גבר רופס, מעמד ביניים ומטה, חרמן על אשתו וחזק באחווה הגברית. ניק – בחור רגיש, חנון, חסר ביטחון לא מאוד אהוד ודי בודד, מאוהב בסתר בחברה של החבר הכי טוב שלו), 90 דקות מאוחר יותר, וכמה פיתולים בעלילה, עוברות הדמויות טרנספורמציה. איך זה קורה? פשוט כך. אצל שולמן זה עוד איכשהו עובר, אולי כיוון שמלכתחילה יש באישיות הבימתית שלו מידה של טירוף, שמאפשרת לו לנוע בטבעיות על הסקאלה שבין דרמטי למופרך, אצל שטראוס, המשימה קשה יותר כיוון שנקודת הקצה של הדמות משורבטת ברישול מרשים. יש לומר לזכותו שבדרך-לא-דרך הוא מצליח לייצר עוגני אחיזה ולהשתמש בנקודות התורפה של הכתיבה, לרקימת נערות מבולבלת ולא אפויה, מאמץ נוגע ללב.


4 דקות ו-12 שניות, צילום: מעיין קאופמן


נשארנו עם קארה. מרד נעורים מהלך – שיער עם קצוות צבועים, מעיל עור, עיניים מאופרות בכבדות, מבט מתריס, זעם אצור ופגיעות אינסופית. מהשנייה הראשונה היא מסקרנת, מדליקה את האור על הבמה, מכניסה תזזית ומכתיבה קצב. צריך כשרון לא מבוטל להיזרק כך לבמה בלי האצה מדורגת ישר ב-100 קמ"ש מבלי להיראות ולהישמע מוגזם. זוהר מידן עושה את זה בלי למצמץ.

למעשה זו הדמות השלמה ביותר במחזה על אף שהתפקיד עצמו, כפוי טובה, מוצנע באופן מתמיה, מוסת הצידה מהמרכז. כמעט אפשר לראות דרך הבחירות הדרמטורגיות, את התלבטות המחבר על מי משתי הדמויות הנשיות להניח את כל הז'יטונים. הגמגום הזה לא עושה צדק, אבל לפעמים הדמויות קמות על המחבר ומלמדות אותו לקח. נדמה לי שזה המקרה. קארה של זוהר מידן היא בחורה נבונה, בהירת מחשבה, חדה, מדעת, מפוכחת עד כאב, נטולת אשליות ואי אפשר שלא להקשיב לה. היא בבואת הטרגדיה וזה אמין להחריד. בתוך ים הקשקשת – קארה היא קולה הבודד של האמת שאף אחד לא רוצה לשמוע. 
 

4 דקות ו-12 שניות, צילום: מעיין קאופמן

נשים, לא קורבנות
 
ושוב במרכז הבמה, נשים שהן קורבנות של גברים ונורמות בחברה פטריארכלית, נשים שהפנימו את הקודים ומקבלות עליהן בהכנעה את הדין, נשים שמוותרות מראש על צדק ומרימות ידיים מול המציאות כי C'est La Vie. קו תחתון מקומם, בלשון המעטה, בטח ובטח על רקע סערת ה-#MeToo שמשתוללת מחוץ לאולמות התיאטרון.

הבמה המסתובבת שעיצבה סבטלנה ברגר יפה ומאפשרת לדלג פחות או יותר בשלום בין סצנות ולוקיישנים. אבל חילופים מהירים, לא בהכרח הולכים יד ביד עם הקונספט הבימתי וסופה של במה מסתובבת מדי – להיתקע. השימוש במצלמות לא חדשני, אבל מאפשר קלוז אפ אסתטי אל רחשי הנפש של הדמויות ועל הדרך, שחרור סטייטמנט לעוס על חיינו הפרוצים לכל. גם השימוש בשעון העצר שמופיע ונעלם ושוב מופיע ללא כל סיבה נראית לעין, נדמה יותר כגחמה עיצובית נטולת תוקף.



4 דקות ו-12 שניות, צילום: מעיין קאופמן


גחמנות זו באופן כללי נקודת התורפה של ההצגה. הרצון הארור לדבר את רוח הזמן, להיות אקטואלי, רלוונטי, עכשווי, שמאפיל על הכל. כמו הבחירה לסיים את ההצגה במשפט: "יצא לו טוב". בעברית מדוברת זה לא עובר. גם לא כסלנג. כשבשורה התחתונה, האנס לא נדרש להגן על עצמו או לשלם מחיר וממשיך לנתב את חייו במסלול הנסיקה, מה מדויק יותר מאשר: "הצליח לו".



זוהר מידן , צילום: מעיין קאופמן


תיאטרון טוב, כשחושבים על זה, הוא מעבר לזמן. מחזאות טובה רלוונטית ואקטואלית תמיד. מספיק היה לשלוף מהמדף את המחזה הקנדי "אמא שלו" של איוון פלאסי, שבמרכזו אם שמגלה שבנה מואשם באונס, כדי להבין שאפשר גם אחרת. בתקופה שמביאה איתה רוחות של שינוי, "4 דקות ו-12 שניות", הוא מקל מבאס בגלגלים. מגיע לנו יותר.


למועדי מופעים >

12/03/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע