סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה קבוצת רות קנר צוללת עמוק
 

 
 
יש טקסט שכל הזמן חזרתי אליו, שמדבר על מה שנמצא בבסיס כל הטביעות שלנו. בעבודה שלנו זה לא רק הים שלא אכפת לו לטרוף אותך - אלה האנשים שמתנכלים. אדישות העולם זה באג בהוויה שאי אפשר לקבל אותו, ואת לבד עם זה לגמרי."
הקבוצה הרדיקלית של קנר מעלה את הטרילוגיה "אצל הים" בהשראת שלושה סיפורים של ס. יזהר. ריאיון


נופי המילים המהפנטות 
  
קבוצת התיאטרון של רות קנר, שחוקרת מזה 17 שנים את סיפוריו המופלאים של ס. יזהר ואת האופן בו הם נותנים ביטוי לעומקי ההוויה הישראלית, מעלה בימים אלה את הטרילוגיה "אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה- בעקבות שלושה סיפורים שלו. זוהי טרילוגיה מקומית אצל הימים הסובבים אותנו–  ים כנרת, הים התיכון וים המלח - הצוללת עמוק אל נופי המילים המהפנטות של יזהר. ועל שלושת הימים יסופרו שלושה סיפורים: "האחד הוא ירוק כחול, השני הוא ים ואובך אינסופי עם נערה ונער והשלישי הוא אפור סוער ומלוח מאד".
 
ובלב ההשתוללות של עוצמות הטבע, בהתמודדות מסחררת עם הרוח, הים והזמן, משתבש קצב הפעולות הסדור של האדם. אז, מתגלה מה שיכול כנראה להתגלות רק ברגע של עצירה, של הפרעת קצב, נחשף קצה קצהו של איזה סוד: "כי המרחק בין פלא ובין רגיל לא גדול כאן, תראי" -  כותב ס. יזהר.
 
ואין כאן סיפור מומחז. השחקנים אומרים, שרים, ממלמלים, מפרקים את המילים להברות, לשים אותן לחומר עד שהן יהפכו לפעולה, עד שתיפתח בהן המשמעות. ויש תנועה, קול ומוזיקה, ואמצעים מינימליים כמו: יריעת נייר על הרצפה, חבלים, ורדים מנייר, כוסות מים וכריות רכות, וחלקי בובה הנעים בחלל - כל מה שיעזור להפוך את המלים והפואטיקה לים, למדבר, לקבוצה - כמנגנון שיודע מה הוא עושה - עומדת מול יחיד אבוד. 
  


"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: מימורה סאן

"המרחב הוא קריטי" 
  
 את פרופ׳ לתיאטרון כבר שנים, אבל בחרת להיות יוצרת עצמאית הפועלת מחוץ למיינסטרים התיאטרוני. איך את מגדירה את פורמט העבודה שלך? תיאטרון סיפור? אירוע בימתי?
 
"אירוע בימתי נשמע לי הכי מדויק", אומרת קנר "ובכלל עדיף שהמילה תיאטרון לא תהיה. זה אמנם משהו שאנחנו עושים על במה אבל זה בעיקר נגיעה בטקסט בכל מיני ערוצים שהבמה מאפשרת. והמרחב הוא קריטי - זה המקום שבו המופיעים והבאים נמצאים יחד, ואנחנו מחפשים אחר מקום שבו אפשר יהיה ליצור את החברותא הזו. לכן אנחנו גם בוחרים לא להופיע בתיאטרונים. החלל מדבר עוד לפני שנאמר דבר אחר, כבר כשמתיישבים האנשים בתוכו סביב איזה משטח שכנראה יקרה בו משהו. זה כבר מעיד על הכוונה שלנו המופיעים לדבר עם הבאים-האורחים על משהו שדחוף לנו לדבר עליו. אז המרחב ביצירות שלנו הוא כבר האירוע או ההתגלמות של האירוע."
 
ואיך את בוחרת להגדיר את תפקידך בכוח?
 
"בדרך כלל יוצרת תיאטרון. כאן מבחינתי המילה תיאטרון נמצאת בלית ברירה." 
 


"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: שירז גרינבאום


בין סיפור לסיפור יש הפסקה עם כיבוד ושתייה, זה מתוך מחשבה על זמן להתאוששות ועיבוד החוויה?
 
"גם, אבל זה קשור לאידיאולוגיה של הקבוצה, שבה אנחנו לא קוראים לצופים קהל. זו מילה מצוינת אבל היא הוזנתה והיום כשאנחנו אומרים קהל זה הופך אותו להמון שאנשי במה מפחדים ממנו, שואלים את עצמם: 'מה יגיד הקהל?', 'מה יבין הקהל?' - יוצרים חרדה ועבדות ובעיקר חוסר חופש. מבחינתנו הזמנו אורחים שאנחנו שמחים לבואם ופותחים לכבודם סוגיה או עניין. זה גם נורא נעים וגם עושה משהו לתקשורת בין השחקנים ליושבים. הרי כשאנחנו בוחרים מילים אנחנו מסמנים משהו, ולכן מבחינתנו אין קהל - יש אורחים. לכן אני לא קוראת לזה 'הצגה' ואני גם לא קוראת לעצמי במאית. אלה מילים שאני מדירה אותן כי הן עלולות לשבש את הפתיחות ואת ההקשבה מחדש למה שאנחנו עושים."
 
אז איך מתכוננים לאירוח? ספרי קצת על תהליך העבודה של הקבוצה
 
"ההתכוננות של השחקנים להצגה הוא משהו שאת לא יכולה לדמיין לעצמך. זה חזרות מהבוקר עד הלילה עם עבודה פיזית מפרכת. זו ההכשרה של השחקן לאירוע אבל לא פחות ובאותה מידה אנחנו טרודים אם יש לנו נענע טרייה, ואיזה לחם נשים ובמה נטבול אותו, ואם הקלמנטינות מספיק טובות עכשיו או שכבר קיץ ונעבור לקרטיבים. זה שווה ערך. וגם אחרי שההצגה עולה אנחנו ממשיכים לעבוד. זה לא נגמר. רוב העבודה שלנו היא פענוח של פעולת הדיבור שלא רק מתאר אלא פועל בעולם. ההצגה בעצם אף פעם לא מוכנה, תמיד בתהליך. אנחנו במקצוע אחר, אין לו שום קשר למה שעושים בתיאטרונים." 
  


"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: שירז גרינבאום



צוות מהחלומות
 
כשקנר מדברת על האנסמבל היא מדברת במונחים של נס. הקבוצה שקמה ב־1998 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב נולדה כששתיים מתלמידות החוג, טלי קרק ושירלי גל, ביקשו ממנה המנחה, לעבוד איתן על פרויקט משותף. שיתוף הפעולה הראשוני הזה, שממנו נוצרה ההצגה "ורק לזאת לא נשאר", המשיך כשביחד עם עדי מאירוביץ׳ ורונן בבלוקי הן מצליחות, כקבוצה מסורה ואדוקה, לנסח בנוף התיאטרון המקומי לא רק שפת במה מקורית אלא שיטות עבודה וגישות מקצועיות רדיקליות. "אלה אנשים עם מסירות יוצאת דופן, שנלחמים על כל פסיק כדי שמה שיצא החוצה יהיה שלם ומדויק", היא קובעת.. "זה צוות מהחלומות - גרעין שלא משתנה ולא ישתנה כנראה אף פעם."
 
כשצופים ב"אצל הים" יש תחושה של דחיסות ואינטנסיביות בכמות האינפורמציה. הרי המוזיקה עקרונית והטקסט עקרוני ויש הרבה ממנו, והמרחב חשוב והישיבה מסביב בה אני רואה את אלה ששותפים לחוויה. זה חלק מהתנועה שלכם כלפי חוץ כאנסמבל?
 
"אני מרגישה שהאינטנסיביות קשורה יותר לאופן שבו את קולטת את הדברים ואולי עוד אנשים. הסיפורים האלה הם בסך הכל מאוד מינימליסטיים. בהצגות תיאטרון יש הרבה יותר אינפורמציה. אני מתארת לעצמי שיהיו כאלה שיבואו ויצפו ויגידו שזה משעמם ולא קורה כלום.
מבחינת יזהר שלושת הסיפורים האלה אינטנסיביים בטירוף בגלל שכל אחד מהם מחזיק איזשהו מצב קצה. המילים של יזהר אמנם מדברות על ים, אבל כל אחד מאתנו טובע מתישהו - בחיים, בעבודה, באהבה, מול מצבים איומים. המילים הפכו בעצם למשהו שהוא סיפור אישי מאוד. כל אחד מאתנו - השחקנים, המעצבים ואני - שאל את עצמו את השאלה מה זאת הטביעה שלי, מה הסיפור שלי.
 
"גם בסיפור הראשון, שמתרחש בכנרת והוא לבן ותמים ולכאורה מדבר רק על התאהבות בין נערה ונער, האינטנסיביות והמצוקה הם אדירים כי הוא מעלה את האימה שבלהיות נער-גבר מול נערה-אישה, ומול מה שמצופה ממנו. הכל עליו." 
 


"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: שירז גרינבאום


ב-2016 העלית את "ריצה" במוזיאון תל אביב, ועכשיו כשהצמדת אותו לשני הסיפורים הקיימים בחרת ליצור גרסה מחודשת של בשיתוף עם האמניתהילה לולו לין
 
"זו באמת השתלשלות קצת היסטורית של הקבוצה ושלי. את "אצל הים" העלינו במקור ב-2005  ואז לא העזתי לגעת ב'ריצה'. זה סיפור התגלות מפחיד על הרגע הזה שבו האדם נמצא במקום שהוא הכי לבד. לקח לי זמן להבין שהדרך היחידה להמחיש את כוחות הטבע בסיפור היא דרך המוזיקה, שיש בה משהו טהור שנותן ביטוי לדבר מבלי לממש אותו. מין אורטוריה. ואז פניתי לבני, אבשלום אריאל, כשהיינו ביחד בטוקיו, שילחין את הסיפור ליצירה מוזיקלית. מאחר שזה היה פורמט אחר משני הסיפורים הקודמים כשהחלטנו להצמיד אותם, היינו צריכים למצוא דרך אחרת לספר את 'ריצה' ולהביא אותו לסטודיו ורדה במרכז סוזן דלל."
 
אז המרחב הכתיב את השינוי?
 
"זה הצמצום שהכתיב, המעבר מ-14 אנשים על הבמה לשחקנית אחת ופסקול. והיו המון ניסיונות בסטודיו עד הרגע שהבנתי שמה שאני צריכה זה את הנוכחות הפיזית של המילים. ונזכרתי שאני מכירה מישהי שעושה כתבות אש ממילים אבל אמרתי וכמעט שכחנו מזה, עד ששבועיים אחר כך בהצגה שהייתה לנו ביפו אני פוגשת בשירותים את הילה לולו לין. וזה מה שעשה את המהפך בעבודה הזו, ואפשר את ההצמדה של הסיפורים."



"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: מימורה סאן



מה הטביעה שלך?
 
 העבודות שלך תמיד סובבות סביב העיקרון של מקהלה. זה יכול להיות דרך חזרה על טקסט ביחד ובריצה ה-"לה-לה לה-לה-לה" - זמרור קולקטיבי של שיר טיולים. זה הזכיר לי את מה שכתבה שרון אס בספר החדש שלה "היום שאחרי" - שהמקהלה היא כמו סוג של טעות. שהיא מזנקת מהעלילה לאיזה מקום אחר, שהיא קשובה אבל גם חסרת סבלנות, שתמיד צר לה המקום והיא הולכת ומגביה משהו כדי לראות טוב יותר.
 
"המקהלה בשבילי היא תמיד כלי שמאפשר לתגבר משהו, להגיד אותו או לשאול אותו יחד. המחקר שלי עם הקבוצה הוא לשמור על דיבור בגוף רבים שיש בו מקום לאינדיבידואלים. לא פשוט למצוא את זה."
 
הבראשית שלך היא תמיד טקסט?
 
"לעיתים קרובות. אני אוהבת טקסטים. אני אוהבת סיפורים אבל לא סובלת מחזות. לא לקרוא אותם ולא להעלות אותם על במה. לעיתים זה ילדותי מצדי כי אני קוראת משהו ואני כל כך אוהבת אותו שאני רוצה להפוך אותו לשלי, לכתוב אותו מחדש. אבל יש עבודות שנולדו מתוך עניין. כמו 'גועל' - עבודה שאני נורא גאה בה, שמבוססת על מונולוגים שהשמיעו אנשים ברחוב כשביקשנו מהם לענות על השאלה 'מה מגעיל אותך?', והטקסטים האלה בעיני הם שירה. הם כל כך יפים וחכמים אבל גם אלימים. זה התחיל מג'וקים, חול, שיער גוף והמשיך הלאה להומואים, לשמאלנים ולערבים. כל הרעל והטינופת יצאו החוצה." 
 


"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: מימורה סאן


מה לדעתך קרה לעבודה "אצל הים" כשהטרילוגיה הושלמה?
 
"זה משהו שאני רק מתחילה להבין אותו. זה עדיין בגדר דייט בתולי, ההצמדה שלהם עבורי. גם אף פעם לא עשינו משהו באורך כזה."
 
דיברנו קודם על הניסיון שלכם להבין דרך הסיפורים של יזהר מה זה עבורכם לשחות ומה זה לטבוע. מה הטביעה שלך?
 
"אני לא בטוחה שאני יכולה להיכנס לזה. אני מפחדת להיכנס לזה. ואולי בעצם אין טביעה אחת חגיגית וביוגרפית, כל יום מלא כישלונות. אולי זו תשובה מתחמקת לשאלה אמיצה אבל אני באמת מאמינה שיש, לפחות אצלי, אינספור טביעות יומיומיות, ויש את אלה הגדולות שאותן אני יותר מעזה לראות אצל אחרים, איך הם מפרפרים.
 
"יש טקסט שכל הזמן חזרתי אליו בעבודה הזו של לֶשֶק קוֹלַקוֹבסקי, פילוסוף פולני שמדבר על חזיון אדישות העולם שהוא הדבר שנמצא בבסיס כל הטביעות שלנו. וזה יכול להיות כשקיבלנו מכה באצבע או כשפספסת את האוטובוס. הרי חוץ מאמא שלך, במקרה הטוב, למי בכלל אכפת ממך, מי רואה שכואב לך. ובעבודה שלנו אלה לא רק איתני הטבע המתנכלים, הים שלא אכפת לו שתהיי הטרף שלו, אלה האנשים שמתנכלים, מישהו מחניק אותך עם כוס מים או מטלטל אותך או נותן לך סטירה. והאדישות בין בני אדם לבני אדם זו חווית הטביעה עבורי. הרי אם מישהו מתאכזר אליך באופן מכוון את יכולה להגיד שתתנקמי בו, אבל אדישות העולם זה באג בהוויה שאי אפשר לקבל אותו. ואת לבד עם זה לגמרי." 
  


"אצל הים" -  הליכה שחייה ריצה, צילום: שירז גרינבאום

 
"אנחנו חיים בתקופה איומה"
 
 
בראיה לאחור, באירועים הבימתיים שיצרת, כל הכותבים מתייחסים לנוף ומדברים דרכו על האדם. את רואה ביצירה שלך מעשה פוליטי?
 
"כן, אבל לא כי אנחנו צועקים 'די לכיבוש' אלא בגלל סוג הפואטיקה הבימתית, סוג הפנייה והתקשורת והשיחה שאנחנו מנסים ליצור בתקופה השחורה והאיומה שאנחנו חיים בה. אפשר לומר שכל אירוע כזה הוא מאבק על הקשבה. מה גם ש'תיאטרון סיפור', מעצם מהותו הוא היכולת להכיל כמה נקודות מבט שונות, וזו נאורות פוליטית בעיני. 'גם אפס מעשה הוא מעשה', ואנחנו צריכים להיזהר מזה ואת לא יכולה לא להיות פוליטית גם אם את רק מתבוננת ולא עושה.
 
"גם בקבוצה אנחנו בתקופה שפנינו לקהילה יותר ויותר. זה כבר לא מספיק להיות קהילה שמתכנסת סביב טקסטים, אנחנו רוצים ליצור אירועים שהקהילה בהם היא הטקסט. זה העתיד שלנו כרגע." 
 


רות קנר, צילום: ננה אריאל


אם את מתבוננת על חייך רגע מהצד, כילדה, מה היצירה שהכי השפיעה עליך והפכה אותך להיות מה שאת?
 
"אני יכולה לציין שני טקסטים - האחד גאוני וחשוב, והשני משפיע אבל חסר ערך ספרותי ממשי. הראשון זה 'קאיטוש המכשף', ספר הילדים של יאנוש קורצ'אק שנקרא בתקופתי 'יותם הקַסָּם' ועוסק בילד בעל כוחות קסמים. הנגיעה שלו בכוחות אפלים מאוד הרשימה אותי. וגם שם כמו ב'אצל הים' הוא חוטף סטירה מיד נעלמה כשהוא חושב שהוא יכול לעשות כל דבר, חוטא בהיבריס. הספר השני שהשפיע עלי, ואני מנסה להקריא אותו לנכדה שלי, זה 'פוליאנה'. היא כל כך השפיעה על העולם שסביבה עם משחק השמחה באופן אולי הכי פשוט שיש."    
 
כאוהבת טקסט ידועה איזה טקסט פועל בך כרגע?
 
"'קרוב ללב הפראי' של קלריס ליספקטור. תודעת הבדידות שלה בגיל 23 בספר הזה מדהימה אותי. היא שואלת באורח מכמיר לב: מהי הדרך לתקשר עם העולם: חמלה?  תשוקה? ידע? הרגשה?"


4, 6 באפריל 2019 ב-20:00, 5 באפריל ב-13:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. לרכישת כרטיסים: 03-5171471 שלוחה 115


למועדי מופעים >

02/04/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע