סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
3031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון "כשרעבים מפסיקים להיות תרבותיים"
 

 
 
"לא נרד מפה ולא יעזור כלום לאף אחד. אין לנו לאן לחזור. אין עבודה. נחריף את המאבק."
רמי בז'ה ולינדה אביטן על מחאת עובדי תעשיית התרבות שקיבלו הבטחות מהממשלה ועדיין לא ראו שקל: "אנחנו לא האמנים המבוססים. אנחנו האנשים השקופים שמניעים את התרבות מאחורי הקלעים - את הפסטיבלים, את הטקסים הממלכתיים. אנחנו מייצרים מיסים ונשארנו מובטלים ובלי תמיכה." 


מחאת השקופים של תעשיית התרבות

בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו דן על גובה הטבות המס המגיעות לו, לטענתו, יושבים באוהל מחאה בירושלים אנשים שלחלקם אין 20 ש"ח לתת לילדה שרוצה לבלות עם חברה, לחלקם אין די כסף לדלק כדי לחזור לביתם, וכל מה שאי פעם הצליחו לבנות ולהקים הולך ומתפורר להם מול העיניים. הציבור, בטעות, מזהה את המחאה הזו עם האמנים הגדולים בארץ, אלה שמרוויחים מספיק כסף כדי לגרום לאנטגוניזם, אבל לא מדובר כאן במחאה של האמנים, שגם ביניהם לא חסרים כאלה שנשארו לחלוטין בלי הכנסות. המחאה הזו שייכת לסקטור הפרטי, לתעשיית התרבות הפרטית שחולשת על כ-80 אחוז מהתרבות בארץ, אבל אינה נמנית על הסקטור הנתמך בידי משרד התרבות. 
   
"אנשים פה רעבים! אנשים חזרו לגור בבתים של ההורים כי זרקו אותם מהדירות. בעלי הדירות היו רחמנים איתם חודש, אבל זהו, נגמרו כל החסדים", אומרת לינדה אביטן, מנהלת חברת ההגברה והתאורה "קול-אור" שנלחמת על הישרדות העסק שהקימה. "אנשים משום מה חושבים שהענף שלנו חזר לפעילות, וזה לא נכון. מתוך מאה אחוז ענף, 85 אחוז לא חזר."

ביום הרביעי של השבוע השלישי בחודש הרביעי ללא עבודה, כפי שמגדיר זאת המפיק הוותיק רמי בז'ה, מיוזמי ועד הפעולה של המחאה, ישנים באוהל המאבק הזה מפיקים, אנשי חברות תקליטים, אנשי חברות קייטרינג, ו"הריינג' הרחב ביותר של התעשייה הזאת שאנחנו קוראים לה 'תעשיית ההפקות, האירועים ומופעי התרבות הפרטיים'", אומר בז'ה, וראוי להתעכב רגע על ההבדל בין המושג "תעשיית התרבות" למושג "תחום התרבות".


צילום: תומר פולטין

"אנחנו לא האמנים המבוססים, אנחנו מתפרנסים מהיד לפה"

"אם נגיד שאנחנו רק תרבות נטעה גם את הציבור וגם את הפוליטיקאים, שקצת מבלבלים אותנו עם 'הבימה', 'הקאמרי', האופרה והמחול, כי עובדה שרבים חשבו שהם נתנו לנו כסף – והם לא", מסביר בז'ה, האחראי על הפקת רבים מהפסטיבלים והאירועים הגדולים אליהם נוהר הציבור בימים כתיקונם.

"צריך לדייק," מטעים בז'ה, "אנחנו תעשיית התרבות. לא תחום התרבות, לא ענף התרבות, אלא הסקטור הפרטי שמייצר 80 אחוז מכלל האירועים בישראל בשנה, מטקסים ממלכתיים ואירועי עצמאות ועד מופעי זאפה וצוותא למיניהם ופסטיבל התמר ופסטיבל היין וכולי. את הדברים האלה לא עושה המדינה, או הגופים הנתמכים או המסובסדים – אלא הסקטור הפרטי.

"מה שמבדיל בין תעשיית התרבות לתחום התרבות, זה שתחום התרבות נתמך ומסובסד על ידי המדינה, ותעשיית התרבות - בדיוק להפך. אנחנו מייצרים למדינה אירועים ומייצרים מיסים – והם מקבלים את התמיכות. פשוט וקל. אנחנו לא נגדם, כמובן, אבל אנחנו הסקטור הפרטי שמייצר את ההכנסות שלו בעצמו ומשלם על זה מיסים, והסקטור ששייך למשרד התרבות - המחול, האופרה, התיאטראות הגדולים וקבוצות התיאטרון הקטנות – נתמכים על ידי המדינה.

"הציבור חושב שתעשיית התרבות והאירועים זה כולם אייל גולן, עומר אדם, ריטה, שלמה ארצי וקטורזה. הם לא מבינים שזו שכבה מאוד דקה מלמעלה של השמנת, שמתחתיה יש שכבות שמתפרנסות באמת מהיד לפה. כל הנגנים, כל הטכנאים, כל אנשי הקלעים והאנשים שמאחורי הקלעים זה אנשים שמתפרנסים מהיד לפה. לאחרונה דיבר איתי מפיק של אירועי ענק של זמרים מהארץ ומהעולם שעובד 50 שנה, בנאדם בן 70, שלא יכול היה להגיע להפגנה כי אין לו כסף לדלק." 
  

צילום: תומר פולטין

"אנשים מאבדים קורת גג"

 
"זה מאבק פועלי הבמה", מוסיפה אביטן, בעלת חברת ההגברה והתאורה "קול-אור" ונציגת התחום שלה במחאה. "זה לא קשור לאמנים העשירים. האמנים כבודם במקומם מונח, הם תומכים בנו כי בלעדינו הם לא יכולים להופיע, כי אי אפשר להופיע אם אין מיקרופון, אבל זו לא מחאת אמנים. זו מחאה של אנשים שקמים מאוד מוקדם בבוקר, מקימים את הבמות, חוזרים הכי מאוחר בלילה כשהאמן כבר ישן מזמן בבית. התקשורת לא יודעת איך לאכול אותנו וכל פעם היא נופלת בעניין הזה של 'מחאת האמנים' או 'מחאת התרבות' כי מחאה של אמנים נשמע אולי יותר סקסי. אבל אז אנשים אומרים, 'מה אתם בוכים כשאתם מרוויחים מאה או מאתיים אלף ש"ח למופע?!' וזה לא נכון! אני זועקת את זה כבר חודשיים וחצי.

"האמנים באו לתמוך בנו בהפגנה הגדולה שהייתה פה ביום רביעי, ואני מודה להם על כך כי בזכותם קיבלנו המון תקשורת, אבל הם דיברו עלינו – לא עליהם, ובסוף מה שראיתי בתקשורת זה 'מחאת האמנים'. בא לי למות. זה גורם לכך שאני לא רוצה שהם יתקרבו למאהל כי זה פוגע במאבק שלנו. גם כשהתחלנו בשבוע שעבר את הפגישה עם ראש הממשלה ועם גנץ ועם חילי טרופר ועם ישראל כץ וכל הגוורדיה שהייתה שם, ראש הממשלה אמר 'האמנים' ואני עצרתי אותו ונתתי לו את הנאום שנתתי לך כרגע, ואז נפל לו האסימון. הוא הבין ואמר, 'לינדה לא תחזור לקבל כסף לפני אוקטובר וצריך לעזור לה'.

"לתרבות המוסדית הם נתנו 200 מיליון ₪ ואני מברכת על זה. מגיע להם ביג טיים, כי אם לא יהיו לנו 'הקאמרי' ו'הבימה' והאופרה אין תרבות, אבל אנחנו, ההפקות והאירועים הפרטיים, מהווים 80 אחוז מתעשיית התרבות בישראל ואנשים כרגע מאבדים בתים ומאבדים קורת גג. עובד שלי, הבת שלו אמרה לו אתמול שהיא רוצה ללכת לאכול עם חברות וזה עולה 35 ₪ והוא אמר לה, 'אם יש לך כסף תלכי, כי לאבא אין כסף'. וזה אנשים שבעונה מגישים לי חשבוניות של לא פחות מעשרים או עשרים וחמש אלף ש"ח, לא כולל מע"מ, והיום האנשים האלה קיבלו 5000 ש"ח, 6000 ש"ח על הפעימה השנייה, כי הראשונה לא הגיעה להם - כשהם צריכים לחלק את זה למרץ, אפריל, מאי, יוני ובטוח גם יולי. אני כבעלת שליטה קיבלתי 10,000 ₪ על כל החודשים יחד. זהו!

"מה אני אגיד לך, התחננתי לבעלי הבית של העובדים שלי שהם יוותרו להם על שכירות. חלק הסכימו, חלק לא, אבל זה עשה לי מה זה טוב על הלב שאם אני לא יכולה לעזור להם, לפחות עזרתי להם בדרך הזו שוויתרו להם על חודש, על חצי חודש, היו כאלה מהממים שוויתרו על חודשיים, אבל זהו. נגמרו ימי החסד." 
 

צילום: תומר פולטין

"נגמר לנו החמצן"
 
מה קרה, בעצם, באותה פגישה ביניכם לבין ראש הממשלה, אם אתם נאלצים להמשיך לישון פה ולהפגין?

"ביום רביעי האחרון התקיימה פגישה שלנו עם ראש הממשלה ושר האוצר ושר התרבות", אומר בז'ה, "וכולם הנהנו לנו עם הראש שהם מאוד מבינים אותנו ושהם יחזרו אלינו עם תשובה תוך 24 שעות. עברו מאז שישה ימים – ולא קיבלנו תשובה. ראש הממשלה אמר לנו, 'אני מבין אתכם. אתם נראים כמו אנשים שצריכים חמצן מיידי. אני מבקש משר האוצר שידאג לכם לחמצן אמיתי'. ואיך אמר אריק איינשטיין: 'סוס ירוק ראית באורווה?'..."

באיזה קטע שר האוצר לא עושה מה שראש הממשלה אומר לו?

"לא יודע. אולי הם קבעו לפני הפגישה שאחד יהיה האיש הטוב ואחד האיש הרע. עובדתית, בינתיים, לא פעימה, לא פיצוי ולא חמצן, והתעשייה שלנו קורסת!"

"אין הסבר לדבר הזה", מוסיפה אביטן. "הייתי בפגישה ביום רביעי, פספסתי את מסיבת הסיום של הבת הקטנה שלי, אבל היא אמרה לי, 'אמא, אם זה עוזר לך במלחמה - לא נורא. אני בסדר'. ראש הממשלה שמע את הסיפור שלי ואחרי שנתנו לו נתונים הוא אמר בפירוש לכץ 'אני רוצה שתיתן ללינדה ולכל הענף שלה חמצן. אין להם חמצן.'

"אמרתי לו שגם אם הוא מחזיר אותי עכשיו לעבוד אני לא יכולה לחזור, כי אני תלויה במפיקים שתלויים בכרטיסים שתלויים באמנים שתלויים בלקוחות וכן הלאה, והוא מבין שאני, לפני אוקטובר, לא רואה כסף. וגם זה בתנאי שלא יהיה גל שני. הוא הבין את זה. אני מאמינה שהוא הבין את זה וייאמר לזכותו שכשהוא הבין ש-250 איש זה קטסטרופה הוא אמר 'עד היום בלילה אנחנו נותנים תשובה לגבי 500 איש' והם הגדילו ל-500 איש באישור מיוחד. זו הנחייה של ראש הממשלה שחילי טרופר עבד עליה מאוד קשה ורץ במסדרונות הכנסת כמו פנתר כדי לשכנע את כולם לחתום על המתווה הזה - שכרגע לא עוזר לנו.  



לינדה אביטן, צילום: יאיר לביד

"הדבר השני שראש הממשלה אמר לשר כץ, 'בבקשה תראה איך עד יום ראשון אתה עוזר לאנשים האלה שסגרנו להם את העבודה והם לא מקבלים פיצוי.' אז עכשיו אנחנו כמה ימים אחרי, ואני רוצה להגיד לך שאף אחד, אבל אף אחד לא יצר אתנו קשר. אז יום ראשון עבר, ואין לנו חמצן, ואין לנו תשובה ואין לנו תקשורת וזה הכי מעליב. אז אנחנו מול המשרדים של כץ, מחכים לאותה גברת טרנר, המנכ"לית של שר האוצר שלא עונה לטלפון. היא הייתה אמורה להיות אתנו בקשר רצוף, ישיר, ללא מתווכים, כדי לעדכן איך הם נותנים לנו פיצוי, ואת יודעת, הייתה לי הרבה תקווה כי הרגשתי שהם מדברים מהלב, אבל אמרו לי כבר שאני תמימה ופוליטיקאים כמו פוליטיקאים.

"אז אנחנו לא תמימים, כי אנחנו לא זזים מהמאהל ואנחנו הולכים להבעיר את מדינת ישראל. אני ישנה פה באוהל שבועיים, אין לי כבר קול מרוב צעקות, כל היום אנחנו קוראים לשר ומדברים אליו, מתחננים אליו שירד – אבל הוא מסובב את האוטו ונוסע לצד השני.

"35 שנים אני מנהלת חברה לתאורה והגברה. יחד איתי מנהלים את החברה הזאת בני, בעלי והאחיין שלי, יחד עם עוד כ-50 פרילנסרים ועוד שבעה שכירים שכרגע נמצאים בחל"ת. אני נותנת שירותים למיטב אמני ישראל: לעברי לידר, שלומי שבת, גידי גוב, דודו טסה, דני סנדרסון ועוד רבים אחרים.

ואצלך זו גם חברה משפחתית, כלומר אין מי שיביא משכורת מכיוון אחר

"זה ממש ככה. אנחנו לא מתפרנסים כבר ארבעה חודשים. אני מרגישה את זה בכל דבר. בהוצאות הקבועות שאין לי איך לשלם, בכל הצ'קים שאני מבטלת לספקים, בכל אי כיבוד הוראת קבע – אין לי ברירה. אין לי שמץ של ברירה. לא נכנס שקל. במקום לטפל בחתונה של הבת שלי שתתקיים בעוד שבועיים אני נמצאת כבר שבועיים וחצי פה, במאהל מול משרד האוצר ומבקשת ממנה להעביר לי 20 אלף שקל כדי שאוכל לבטל צ'קים, שלא יחזרו. את לא מבינה איזה קומבינות עושים פה. ואני במאהל, מטפלת בכל הדבר הזה והייאוש גובר, אבל אין מצב שאני יוצאת מהמאהל הזה בלי כסף."


צילום: דינה נאור


"רק בישראל המדינה לא תומכת"

 
מהן בעצם הדרישות הקונקרטיות שלכם?

"כל עוד אנחנו סגורים כי אי אפשר להתקהל ויש ריחוק חברתי אנחנו מבקשים ממדינת ישראל לגשר לנו את המשבר התזרימי הזה", אומר בז'ה. "לכאורה החזירו אותנו לעבוד בהתקהלות של עד 250 איש. יש כאלה שיכולים אולי להתפרנס במספרים האלה אבל לא כולם תיאטרון תמונע, והרוב המוחלט של התעשייה צריך מתווה כלכלי. כי כשהם אומרים לנו 'תחזרו לעבוד עם מגבלת ה-250 איש', אנחנו אומרים שבפועל, החזרתם אותנו להפסיד ולהעמיק את הבור. במתווה הקיים אין לנו יכולת להתפרנס, ואז אנחנו גם מפסידים וגם לא משלמים מיסים.

"באף מקום בעולם לא החזירו את ההתקהלויות. באף מקום! בעולם מזרימים כסף כדי לאפשר להמשיך לחיות. אומרים שם 'אתם תחזרו אולי באוקטובר, ואולי ב-2021 אבל בינתיים קחו את דמי הקיום שלכם מהמדינה' – מה שלא קורה במדינת ישראל. וזו זעקתנו האמתית. כי רובנו עצמאים שמוציאים חשבוניות ואין לנו שום תנאים שיש לכל שכיר פשוט שמקבל או חל"ת או אבטלה ואני, כעצמאי שלא עובד כי לא מאפשרים לי לעבוד, המדינה לא מאפשרת לי לעבוד – לא מקבל ממדינת ישראל כלום. נאדה. זירו.

"אנחנו רוצים ששר האוצר ירד אלינו ויבין את המצוקה, ויפנים שיש כאן תעשייה שלמה שלא יכולה לעבוד – ולא דאגו לה! שייתן לנו את הפעימה של חודש מאי ויוני. זה לפחות דמי קיום לאנשים שיש להם אפס הכנסות. עם מה הם ילכו למכולת?! אני לא רוצה עכשיו מותרות, לא מבקש רווחים, אלא רק את דמי הקיום שלי, כמו שיש לכל שכיר שלי. השכירים שלי מרוויחים יותר ממני בתקופה הזאת כי הם מקבלים חל"ת, אז בעלי החברות צריכים לקבל את הפיצוי על ההוצאות הקבועות שיש לנו."

"קודם כל שייתנו לעצמאים את פעימת מאי יוני, ואם צריך גם את יולי", מוסיפה אביטן. "דבר שני, המשך חל"ת ליוני ויולי שכרגע לא אושר, ואנחנו לא יכולים להחזיר את העובדים שלנו לעבודה כי אין לנו עבודה. הדבר השלישי, פעימה שלישית לחברות. זה אומר החזר על הוצאות מאי ויוני חובה, אחרי זה נדבר על יולי. כרגע אנחנו זקוקים לחמצן מיידי לחשבונות הבנק. הלוואות לא יעזרו לי. וזה שהם נותנים 40 מיליון לרשויות המקומיות גם לא עוזר לי כי כרגע לא פותחים ברשויות המקומיות מופעים בעמידה או תחת כיפת השמיים."

 
תמונת יחסי ציבור

"הם לא מדברים איתנו בכלל!"
 
איך את רואה את העתיד מכאן?

"כרגע אני רק רוצה לשרוד את 2020. שיתנו לי איזה פיצוי על ההוצאות הקבועות רק כדי שאני אצוף – כי העונה שלנו היא ממרץ עד ספטמבר אוקטובר. אז הלכה העונה. תשעים אחוז מהמחזור השנתי הלך – אבל יאללה, זאת התרומה שלי לקורונה פעם במאה שנה. רק שיתנו לי לשרוד, שיתנו לי לצוף! מה זה ייתן להם עכשיו אם עשרת אלפים חברות יעשו בקשה לפשיטת רגל?! מה זה עושה לממשלה?!

"הם רוצים להתיש אותנו. אני באתי והצעתי משהו אחר. אמרתי אל תשלמו רוחבי. אנחנו נפגענו במאה אחוז – סבבה. בואו תשלמו לאנשים שנפגעו מ-70 אחוז ומעלה. צמצמנו את האפשרויות. אבל הם לא מדברים אתנו בכלל! אני אגיד חד וחלק: אם הפסדתי ואני לא אקבל פיצוי ואני לא אוכל לסחוב עוד חודש, אני אביא את המפתחות לכאן, לשער, גם של המשאיות וגם של המחסן, ושהוא יתמודד עם כל הדבר הזה. אני לא יודעת מה לעשות, ואין לי תשובות. אין לי מה לעשות עם 800 אלף ₪ הלוואות להחזיר, אין לי מה לעשות עם עוד מיליון ש"ח ספקים בחוץ, אין לי איך להתמודד עם רשויות שאני חייבת להן כסף, עם ארנונות שאני חייבת כסף. אין לי.

"כשאני עובדת כלום לא מטריד אותי. את כל ההתחייבויות שלי אני משלמת. ככה עשיתי 35 שנים. אבל כשאתם סגרתם לי את העבודה, לקחתם לי כל כך הרבה מיליונים מהמחזור השנה שירדו לטמיון ואתם לא מוכנים לשלם 60 או 70 אלף ש"ח תקורות? אתם רציניים? לא הוצאתי אירוע אחד! עד החמישי במרץ יצאו שניים וחצי אירועים, מעבר לזה לא הוצאתי לא במרץ, לא באפריל, לא במאי, לא ביוני. היה אירוע שהיה אמור להתקיים בראשון ליולי, אחד מבעלי האירוע חטף קורונה וביטלו את האירוע. וזה לא ייגמר. זה לא ייגמר. זה יהיה ככה עוד הרבה זמן." 
 


צילום: תומר פולטין


"נחריף את המאבק"
 
רמי, מה הצעדים הבאים שלכם אם כלום לא יזוז?

"אנחנו מתכוונים להחריף את המאבק. קודם כל לא נרד מפה ולא יעזור כלום לאף אחד. אין לנו לאן לחזור. אין עבודה. ואז להחריף את המאבק לצעדים שאנחנו נפיק אותם – כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות, וכל המדינה תדבר עליהם, והם יבינו בדרך הקשה שאנחנו אחראים על חלק מהדברים אבל מאבדים שליטה על חלק אחר. כי יש כאן טכנאים, למשל, שרוצים לעשות מעשים קיצוניים מאוד."

כי הם במצב קיצוני

"כי הם במצב קיצוני. ואנשים מתחום התרבות, כשהם רעבים – מפסיקים להיות תרבותיים."

בניסיון להביט רגע מהצד ולחפש איזה היגיון בכל הסיטואציה, למה הדברים מתנהלים לדעתך בצורה הזו?

"מה שקורה פה זה ממשלה שלא מנוהלת, שמבוהלת שלא יהיה לה מספיק כסף לפצות רוחבית את מי שצריך, שלא מורגלת לטפל במגפה. זו הפעם הראשונה שקורה דבר כזה, והממשלה שבויה בתוך קונספציה שצריך לשמור על הכסף. ואני בא ואומר שלא צריך להיות כלכלן גדול כדי להבין שזה לא הזמן לשמור על הכסף. זה הזמן לשפוך את הכסף על הציבור ולהזרים למי שמגיע לו, כי כלכלה זה כמו סביבון: כל עוד הוא מסתובב הוא לא ייפול. ברגע שהוא נעצר הוא מתקפל על הצד. זה מה שקורה, והם לא מבינים שכרגע צריך להזרים כסף כדי שהגלגל שלנו לא ייעצר.

"חסר כסף במדינה?! את יודעת שיש 500 מיליארד שקל בקופת החירום של ביטוח לאומי?! כל הפנסיות שאנחנו משלמים לעובדים שלנו ולעצמנו! הם לא רוצים לבזבז אותו? שייקחו הלוואה! כשלי ולך אין כסף מה אנחנו עושים? לוקחים הלוואה. אז שהמדינה תיקח הלוואה ותחזיר את הכסף כשהדברים יירגעו. הקורונה הזו תעבור. קורונה זה וירוס. זה יעבור בעוד חודש, בעוד חודשיים, לא יודע כמה. אבל פשיטות רגל זו מחלה כרונית. מהן לא יתאוששו."


צילום: תומר פולטין

בתקווה שהציבור יבין את מהות המאבק הזה, איפה התמיכה הציבורית יכולה לעזור?

"הציבור יכול לעזור בלהגיע להפגנות שלנו, להבין שאנחנו במצוקה, להבין שאנחנו עצמאים שמשלמים מיסים ומה שאנחנו דורשים אנחנו דורשים בדין ולכן הציבור צריך לתמוך בנו, ולא עם הטוקבקים הציניים האלה של 'אביב גפן יש לו מספיק, שילכו לעבוד'. אנחנו מייצרים את המורל הלאומי בימי שגרה. אנחנו מייצרים עבור הציבור את שמחת החיים וכשאנחנו נפשוט רגל נתמוטט כולנו וניפול על המדינה, לבקש צדקה ורווחה.

"הציבור יכול גם לעזור בזה שאם אנחנו חוסמים לו קצת כבישים – שיבין", אומרת אביטן. "אנחנו נבקש סליחה ונחלק שוקולדים, אבל שיתחשבו בזה ש-200 אלף איש לא מתפרנסים כבר ארבעה חודשים, בזמן שאלה שאנחנו חוסמים בכביש נמצאים בדרך לעבודה. הם מקבלים משכורת."
 
 
  לעמוד הפייסבוק של מאבק ועד הפעולה של אנשי תעשיית התרבות
 



24/06/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע