תיאטרון - העד היחיד ששרד כדי לספר

מיכאל הנגבי מככב בתיאטרון ארצי לנוער בהצגת יחיד של התיאטרון הארצי על אברהם סוצקבר, משורר דגול והעד היהודי היחיד במשפטי נירנברג. שיחה

שומרת על העולם הישן

העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג לאחרי מלחמת העולם השנייה, היה אברהם סוצקבר, פרטיזן ולוחם שבחר להעיד בעמידה וביידיש. שראה באלו שנותרו בחיים, היתומים אשר שרדו את שואת יהדות אירופה, "גרגרי קְדֻשה באצבעות-רוח המפוררים על פני שְדוֹת-חֳרָבוֹת ואבן". הנכדה שלו, השחקנית והמחזאית הדס קלדרון, מצאה את עצמה כמו אחרים מהדור השלישי לשואה, מחפשת פרטים על הסיפור של סבא שלה - מי שנחשב לגדול משוררי היידיש, השפה שלא נפרד ממנה מעולם. מנסה למצוא את הדרך להתחבר, הופכת להיות נר זיכרון לסיפורים שלו, שומרת על העולם הישן מתוך שליחות.

ההצגה "העד" שכתבה קלדרון יחד עם עודד אהרליך וגייל לאו העולה בימים אלה בכיכובו של מיכאל הנגבי בתיאטרון הארצי לנוער, מביאה את סיפורו של אדם יוצא דופן, שהאמין ש"הספרות חזקה מן המוות" ובכוחה של שירתו להביא יופי מרפא גם בתקופה הכי חשוכה.

באחד הראיונות איתה סיפרה קלדרון שבשנת 2010 השתתפו מיכאל הנגבי והיא בהצגה "אל תקרא לי יקה", קופרודוקציה של בית ליסין עם תיאטרון בהיידלברג בגרמניה. בערב הפרמיירה, בשיא הלחץ וההתרגשות היא קיבלה שיחת טלפון מאימה שבישרה לה שסבא נפטר. קלדרון ביקשה מהנגבי לתעד את הרגע הזה, אבל מרוב התרגשות הוא שכח ללחוץ על מקש on. מסתבר שרגשות האשם הם ששכנעו אותו להיענות ולגלם את אברהם סוצקבר: "הדס ביקשה ממני לכתוב את הפתיחה להצגה שהייתה חסרה לה במסגרת שעורי הבית", הוא משחזר. "כתבתי מונולוג על איך חשבנו בטעות שתיעדתי את הרגע בו התבשרה על מות סבא שלה, ובסופו של דבר החלטנו לפתוח את ההצגה בהיבט הזה".

העד, תיאטרון ארצי לנוער, צילום: ניר סטולו

דמות גדולה מהחיים

הדס קלדרון אמרה שנבחרת לתפקיד סבא שלה כי אתה מגלם את מנעד הרגשות שחיפשה כשראתה בעיני רוחה את השחקן שיגלם אותו. בפסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד זכית בפרס בחירת הקהל על הופעתך.הצגת יחיד זה לא אתגר פשוט. איך אתה מתמודד איתו?

"הצגת יחיד היא האתגר הגדול ביותר לשחקן וגם גולת כותרת מסוימת של מיומנות המשחק. כשחקן אתה כל הזמן צריך לשכלל את היכולות שלך וללמוד דברים חדשים, והצגת יחיד מאפשרת לך להתאמן באופן אחר וחד יותר על מלאכת המשחק. זה שריר שכל פעם שיש לי הזדמנות לאמן אותו אני חייב לעשות את זה. אין הרבה הזדמנויות כאלה בקריירה של שחקן.

"חוץ מזה, הדבר הכי משמעותי בהצגת יחיד הוא הקשר עם הקהל. הקהל הוא הפרטנר שלך בהצגת יחיד ולכן הוא צריך להיות עבורך כתובת מאוד ספציפית. אתה צריך לדעת היטב מי האנשים שיושבים מולך. בנוסף למערכת היחסים שנוצרת בין הדמות לקהל מתרקמת עוד מערכת יחסים - בין הקהל לביני, מיכאל האדם. זה מאוד חשוף, אין לי פרטנר להסתיר את עצמי בעזרתו. המשחק הישיר מולם גורם להם להכיר את מיכאל יותר טוב מבכל הצגה אחרת. גם בהצגה הזו, ידעתי שאני צריך לתת מקום גם למיכאל עצמו ולראות איך הדמות של סוצקבר עוטפת את מי שאני באמת".

וזה הצליח?

"זה קרה מאוד בקלות כי מדובר בדמות של מישהו שהיא גדולה מהחיים".

העד, תיאטרון ארצי לנוער, צילום: ניר סטולו

עין אחת בוכה, עין אחת צוחקת

איך התכוננת לתפקיד עצמו?

"מאחר שמדובר באדם אמיתי שהשאיר הרבה כתבים אחריו, העבודה הייתה קלה יחסית. יכולתי לקרוא על הילדות ועל הנערוּת והבגרות שלו, על כל מה שקרה לו ולאנשים סביבו. הוא היה משורר שלא הפסיק לכתוב. הוא מצא את עצמו בנקודה מסוימת בחיים כבעל שליחות היסטורית והבין את המעמד שהוא נמצא בו, ואת העובדה שהוא היחיד שיכול לתעד דרך שירים את אותה נקודה אפלה בהיסטוריה האנושית. לתעד את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, למען הדורות הבאים, כשהעדות בנירנברג הייתה נקודת השיא של התיעוד הזה. ואל תשכחי שסוצקבר היה גם אחד ממובילי בריגדת הנייר האחראים על הצלת אוצרות התרבות היהודיים, תוך סיכון חייהם מידיהם של הנאצים.

"בנוסף לקריאה שלי את סוצקבר עזרה לי גם ההיכרות שלי עם הדס שיכולה הייתה לספר לי עליו כסבא - איך הוא התנהג בארוחות, חוש ההומור שלו, חיתוך הדיבור, הדרך שבה התנועע, אהב. כל הדברים האלה עמדו לרשותי בזכות הדס שזכרה וזוכרת הכל.

מה לקומיקאי וסטנדאפיסט ומנחה עם גדול משוררי היידיש?

"בדיוק מה שאת אומרת, המרחק בין הדברים. אני משער שגם האתגר של התיאטרונטו, שבמסגרתו עלתה ההצגה לראשונה, קסם לי. הרגשתי שהסיפור חזק ומאוד סמכתי על הבמאית מוריה זרחיה שתדע לספר את הסיפור באופן שנאמן לאופיו המיוחד, ובניגוד מוחלט למה שחווינו כתיכוניסטים בהצגות שעסקו בשואת יהודי אירופה. השחקנים תמיד היו דור שני לשואה והכירו את השואה מקרוב וכנראה חיו בתוך הטראומה. אני זוכר אותן כהצגות כבדות ואיטיות שתמיד היה קשה לבלוע".

אבל מה קסם לך בדמותו של סוצקבר?

"בהתחלה לא הרגשתי קשר לדמות כשחקן, אבל בהדרגה הבנתי שאני כן קשור אליה, ושלדמות יש כישוף מסוים עלי. הבנתי שאי אפשר שלא לספר את הסיפור הזה, ואני שמח שאני זה שמספר אותו. שדווקא קומיקאי קיבל את ההזדמנות לספר אותו, מישהו שמשתמש במוזיקליות של הקומדיה וכך הופך את ההצגה למקסימה".

אתה מרגיש שבגלל שאתה קומיקאי הפעימות שלך, הלמות הלב היא אחרת?

"בוודאי. אבל מגיעים לזה אחרי שעוברים דרך משחק דרמטי. קומיקאי הוא מי שלא נעצר בדרמה, באותה תחנה ראשונה במשחק, שבה הרוב נעצרים. קומדיה היא רגש ותקשורת מסוג אחר. להצחיק מישהו זה הרי הקסם הכי גדול. אבל האתגר הגדול מכולם הוא לגרום לקהל לצחוק ולבכות ביחד - עין אחת בוכה ואחת צוחקת. אנחנו עוד לא שם כי ההצגה עדיין לא רצה מספיק אבל שם החיפוש שלי ואני רואה שזה אפשרי".

העד, תיאטרון ארצי לנוער, צילום: ניר סטולו

"גם אני חלק ממכונת הזיכרון הקולקטיבית"

תוך כדי התהליך מצאת קווי דמיון בינך לבין סוצקובר?

"הדס אומרת שאנחנו דומים ואני מאמין לה מחמת הספק. יש תמונות שלו שאולי יכולות לגרום לאנשים מסוימים לראות אותנו כדומים אבל זה תמיד נועד להיכשל כשאנחנו בעצמנו מביטים בתמונה. קווי הדמיון הכלליים דומים, שנינו צנומים וממושקפים, צעירים לגילנו, נראים אולי קצת שובבים אבל בוודאי לא הבריונים של הכיתה".

מה החיבור הפרטי שלך להצגה?

"במידה מסוימת גם אני חלק מאותה מכונת זיכרון קולקטיבית לאומית כדור שלישי לניצולי שואה. סבתי מצד אמי היא מברטיסלבה שבסלובקיה, וחלק מבני משפחתה מצאו את מותם בשואה".

מעבר למונולוג הפתיחה שדיברת עליו, עד כמה היית מעורב בכתיבה, בבימוי?

"בהצגת יחיד הדיאלוג ארוך יותר עם הבמאית. היא מתמקדת רק בך והתהליך ממוקד יותר. אני מציע דברים ואנחנו משלבים רעיונות כל הזמן. מדי פעם המחזאים מגיעים ואומרים את דעתם. יש כאן שילוב של כמה מוחות, כולל של מעצבת התלבושות ואנשי התאורה ואיש הסאונד. לקחנו מכולם".

העד, תיאטרון ארצי לנוער, צילום: ניר סטולו

"כל עוד אני כאן, כל עוד אתה כאן"

למה בחרת לחזור לתיאטרון, מה היה חסר לך?

"כלום. המטרה שלי היא ליהנות בחיים, לעשות דברים שגורמים לי להיות מאושר ולשמח אנשים ולגרום להם להתרגש, ולכן כל הזדמנות שיש לי לעלות על במה אני לוקח. זו הסיבה שאני כאן. על אחת כמה וכמה שאני מתפרנס מזה, שתי ציפורים במכה. אני אהיה בכל מקום שבו קהל זקוק לבידור והעלאת המורל".

בימוי זה גם שאיפה מבחינתך?

"אני מביים פה ושם. בימוי הוא דבר מאוד טכני אבל כשיצא לי לעשות אותו תמיד התרגשתי. עד כה לא יצא לי לביים בתיאטרון אלא רק קולנוע - במסגרת היותי חבר בקבוצת 'בבון' שיוצרת סרטי קולנוע בתקציבים זעומים - אבל גם זה יגיע".

אתה עושה המון דברים, איפה נמצאת האהבה הגדולה שלך?

"למזלי אני לא באמת צריך לבחור ואני יכול להרשות לעצמי לנוע בתוך מכלול של דברים שלא נפרדים אחד מהשני אלא מהווים גוף יצירה אחד, מוזיקה אחת. הכל נמצא תחת המטריה של שחקן וזו האהבה הגדולה שלי".

מי ההשראה שלך?

"יש כמה אנשים שאני מאוד אוהב את מה שהם עושים: סטיב מרטין, איימי שומר, דנזל וושינגטון ומריל סטריפ. אני מאמין שבשביל השראה צריך לעבוד, השראה לא מגיעה סתם למי שמתחרדן על הספה עם גרעינים שחורים. אני מאמין שכל עוד אני אעבוד ואעשה דברים ההשראה תגיע".

יש שורה של סוצקבר שהולכת איתך?

"אחת השורות האהובות עלי היא דווקא שורה שלא מופיעה בסופו של דבר בהצגה: 'כל עוד אני כאן, כל עוד אתה כאן, אני אנצנץ, חרצן בתוך שזיף, שכבר שוכן בו עץ'. זו שורה שהוא כתב אחרי שאמא שלו נרצחה באחת האקציות וכך הוא בעצם זוכר אותה. כל עוד נזכור את מי שהיה הוא עדיין יהיה פה ועדיין גלום בהם בגלעין שהם, העץ עצמו. וזה נשאר בי".

ה"עד", תיאטרון ארצי לנוער - משחק: מיכאל הנגבי, מחזה: הדס קלדרון, עודד אהרליך, גייל לאו, בימוי: מוריה זרחיה, תפאורה: נטע אמיתי, עיצוב וידאו: רועי ויינברג, תאורה: שקד שנלר, אלון יחזקאל, מוזיקה: יהונתן רוזן.