סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מחווה מוצדקת ללאה גולדברג
 

 
 
במרכז מחוות הענק בהיכל התרבות עמדו 3 זמרות שחבות את להיטיהן הגדולים למשוררת האהובה


תרומתה של גולדברג לפופ המקומי

יותר משאין צורך לציין את חשיבותה של לאה גולדברג בשירה ובספרות הישראלית, דומה שאין צורך לעמוד על תרומתה לזמר והפיזמון העברי ולפופ הישראלי. יצירתה ושיריה כל כך שלובים, משורגים ומוטמעים במוזיקה הישראלית הפופולרית עד כדי כך שבלעדיהם ואלמלא היא, הפופ המקומי היה נשמע ונראה אחר לגמרי. והפופולריות שלה, לפני אך במיוחד לאחר פטירתה, ב-15 בינואר 1970, היא פועל יוצא של יצירה אישית ואנושית מאוד, כואבת ומרגשת, טבעית וקולחת, מדייקת ונוגעת בנימי הנפש של כל אחד מאיתנו.
 
גם ללא הכתרה רשמית, ממש כמו חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג היא במעמד של משוררת לאומית, אם לא ה-. היא גם היוצרת היחידה שזכתה בפרס ישראל לאחר מותה, בעבור תרומתה העניפה לספרות ולתרבות הישראלית. ועד היום ספרי השירה המפוארים שלה משמשים מעיין השראה לא אכזב ליוצרים, למלחינים ולזמרים מקומיים, שמבקשים הכרה וחיבוק, זמן שידור ולהיט, ואולי גם מקום של כבוד בספר השירה הישראלי. האחרונה בהם היא מרינה מקסימיליאן בלומין שהלחינה את "עמוק בטל", שמן הסתם יהפוך בעתיד לשיר הדגל שלה.
 
ולכן דווקא היא, יותר מיוצרים וכותבים חשובים לא פחות (ואלי גם יותר), זכתה לכבוד שערב המחווה ליצירתה - באמתלה מוצדקת של 100 שנה להולדתה, ב-29 במאי 1911 - חרג מזירת המחוות הקבועה בתיאטרון הקאמרי והתקיים ברוב עם בהיכל התרבות בתל אביב, בשיתוף פעולה של התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, גלי צה"ל, הטלוויזיה החינוכית (ערוץ 23) והעמותה להנצחת לאה גולדברג ויצירותיה.

זה המעט שאפשר להעניק בחזרה למשוררת והסופרת, המחזאית והמתרגמת, המבקרת והמרצה, העיתונאית והעורכת, החוקרת וגם הציירת. בקיצור, אישיות נערצת.
 
מפאת קוצר היריעה, כעשרים שירים בלבד מצאו את עצמם ברשימה הסופית של המופע. בעיקר, שירי אהבה עצובים ונוגים, שירים של אכזבות ומפח נפש, וגם שירים של טבע ונופי מולדת. כשביניהם, בדרך כלל בביצוע החשודים המיידיים והמבצעות המקוריות, שולבו ראיונות עם סופרים ומשוררים, עתונאים וחוקרים, מכרים וחברים, וגם קטעים מסרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" ששפכו אור (עריכה והפקה: אתי אנטה-שגב ואבי גז; קטעי קישור: בן בר שביט) על חייה של המשוררת שזכתה לאהבה גדולה לאחר מותה, אך לא היתה נאהבת בחייה, לפחות לא על ידי גברים.
 
בין האנקדוטות מחייה והציטוטים מכתביה הוארו מעמדה בקליקת המשוררים הגברים, מחלת הנפש של אביה, הכתיבה האנטי מלחמתית שלה והדרך הלא מחמיאה שבה ראתה את דיוקן עצמה וכמובן סיפורי האכזבה הלא מעטים שלה באהבה - ולא מן ההיבט המציצני, חלילה, כי אם כמקור השראה והשפעה על יצירתה.

שלוש זמרות ועוד שתיים  

במרכז מופע המחווה עמדו שלוש זמרות נהדרות שנשאו בעיקר הנטל, מן הסתם באהבה ובשמחה, כפיצוי מעט לתרומה הבלתי נמדדת שלאה גולדברג נתנה לקריירות שלהם, גם מבלי שזכתה להכירן: נורית גלרון, יהודית רביץ ואחינעם ניני.

גלרון-ענק-שי-סקיף.jpg
נורית גלרון, צילום: שי סקיף

דיים נורית גלרון, שאינה יוצרת, חבה לה את "מה יהיה בסופנו" (ללחנו של מנהלה המיתולוגי אשר ביטנסקי) - בביצוע כואב ומצמרר בהקשר למותה של גולדברג, מסרטן השד, ארבעה חודשים לפני שמלאו לה 59 שנים, ואת "נפרדנו כך" המאוחר קצת יותר (לחן: מירון מינסטר) עם העצב הקיומי העמוק, בתיזמור סימפוני נדרש שקצר אולי את מירב התשואות. שניהם אגב, פורסמו לראשונה בכתובים ב-1955.
 
אך זה טיפה בים כמעט מול מה שעשה "סליחות" (לחן: עודד לרר) לקריירה של רביץ, שנעל, ובצדק רב, את המחווה, ממעמד של שיר עם קלאסי. רביץ התכבדה גם בפתיחת המופע עם גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי" (לחן: דפנה אילת) רק עם גיטרה, כשהתזמורת אילמת, אם כי דומה היה שהיא לא היתה מספיק חמה ופתוחה. בהמשך רביץ הגישה שני להיטים גולדברגיים נוספים שלה, מאוחרים מאוד יחסית, שאותם הלחינה היא עצמה: תחילה "למי שאינו מאמין" הפטאליסטי על רקע תזמור מחמיא, ואחר כך את "הגננים היום עצובים", אולי משירי הרוק'נרול הבודדים במחווה שבו אהבתי את החיבור של התזמורת. לא שיר פשוט, בהחלט עבודה יפה של המנהל האמנותי, המעבד והמנצח אילן מוכיח.
 
וגם ניני, הצעירה בחבורת הגרציות המובילות, לא יכולה לתאר את הקריירה הישראלית שלה (ואולי גם הבינלאומית) מבלעדי לאה גולדברג. "הוא (בואי כלה)" עם לחן משותף לה ולעמיתה גיל דור, שתפור לדיאלוג עם תזמורת פילהרמונית, היה הלהיט המקומי הראשון שלה. ובהזדהות ובחדווה שהיא שרה אותו (על הריתמוס התימני שבו וחירות האילתור שלה) ניכרה הכרת התודה העמוקה שלה ליוצרת האלמותית. ולא הוא בלבד, אלא גם "מזמור לילה" (המוכר יותר כ"קרן אור"), ללחן שלה, שגם בו נימה אתנית, אנדלוסית דווקא, בולטת, אותו שרה בפתח החלק השני, ובהמשך הוסיפה גם את "שלושה ימים" המורכב והמאתגר (לחן שלה) כדי לבצר את מעמדה כפרשנית העכשווית הנאמנה ביותר של גולדברג.
 
"החליל" (לחן: דוד זהבי), שאותו ביצעה ניני ממש בפתיחה (השיר השני בסדר ההשמעה), היה בונוס מוקדם וגם מחטף מהמופע שלה עצמה בשבוע הבא בפסטיבל ישראל (כי מוכיח עיבד את השיר במיוחד למופע בירושלים, בעבור נגינת התזמורת הסימפונית רשות השידור).

 ואם כבר זמרות, חובה להזכיר שתיים נוספות, שחלקן היה הרבה יותר צנוע, אבל לא פחות מרשים. האחת היא אילנית שחזרה אל "אהבתה של תרזה דימון", הלהיט הגולדברגי הנצחי שעשה גם לה קריירה מופלאה בשנות השבעים, והיא שרה אותו באותן עוצמות נדירות של אז. האחרת היא אולה שור סלקטר הצעירה, שממשיכה לנכס לעצמה קלאסיקות עבריות, והפעם עשתה זאת עם "נחל שלי" (לחן: סשה ארגוב) בביצוע מרגש ועוצר נשימה, כשהיא עצמה נאבקת בדמעות. 

אילנית-ענק-שי-סקיף.jpg
אילנית, צילום: שי סקיף
 

דודו טסה הציל את הכבוד הגברי
 
לעומת החמש הללו, השאר התגמד. גם חלקו של גידי גוב (מה קורה לקול שלך בנאדם?) עם "את תלכי בשדה" (לחן: חיים ברקני) וחוסר יכולת להחליט אם זה "ומותר" (ו בשווא) או "ומותר" (ו' שרוקה) למרות הניקוד המפורש בטלפרומטר, ו"פזמון ליקינתון" (לחן: רבקה גווילי) אחד לפני סיום, שנסחף לשירה בציבור והוציא את גוב זכאי מחמת הספק; גם חלקו של שלמה יידוב, שזכה בכבוד הגדול מכולם כש"ימים לבנים" השיר הגולדברגי שלו היה לכותרת המחווה ולשיר הנושא (אם כי הוא עצמו היה עצור וסגור מדי, כמי שלא הכין את עצמו כראוי לפגישה).
 
חלקה של להקת "מוניקה סקס" ערב זה היה מעט תמוה. לא מובנים ההגיון וההתעקשות בשילוב להקה בקונצרט, כשהיא מנוטרלת מצביונה הריתם-סקשני. כבר עדיף היה לשלב את פיטר רוט, יהלי סובול (שחלקו בבביצוע "זה מכבר" ללחנו של מתי כספי) ושחר אבן צור (שהתכבד בשירת "תוף בודד" של מיקי גבריאלוב) כסולנים. כלהקה שניצבת עם שתי גיטרות אקוסטיות לפני התזמורת זה היה ממש מגוחך. אגב, אם הכוונה היתה לכלול הרכב רוק במחווה, עדיף אולי היה לעשות זאת עם להיט ריתם'נבלוזי מובהק, כמו "ולא היה בינינו אלא זוהר" (לחן: דני ליטני). 
 
דודו טסה לבדו הציל את הכבוד הגברי, ולמרות שליהוקו הצטייר כבעייתי מלכתחילה, הוא היה היחיד שלקח את חלקו, "ערב מול הגלעד" (גם הוא ללחן של גבריאלוב) למקום חדש, לפחות בשירה שלו. גם הוא והתזמורת לא הפריעו אחד לשנייה, וכשזה ניגן ושר היא דממה, וכשהיא ניגנה הוא הקשיב.

את התמונה השלימו מחרוזת שירי ילדים ("שיר ההפלגה", "שיר הנמל", "מדוע הילד צחק בחלום", "מה עושות האיילות" ו"כובע קסמים"; הלחנים, בהתאמה, של סשה ארגוב, רבקה לוינסון, שלום חנוך, יוני רכטר ורמי קליינשטיין) בביצוע צעירי הקאמרי - כמס הכרחי. עודד תאומי, רבקה מיכאלי ומיקי קם סיפרו את "דירה להשכיר" וגנבו את ההצגה בחן של מקצוענים. יעל אבקסיס שקראה את "לתמונת אמא" במקומה של זהרירה חריפאי שברגע האחרון נבצר ממנה.

לאה-ג-ענק-סקיף.jpg
עודד תאומי, רבקה מיכאלי ומיק קם, צילום: שי סקיף

 
אבקסיס אגב, גם הנחתה את האירוע. אין ספק שיש לה חן רב, אבל הייתי מעדיף את המנחה הכמעט-קבוע של סדרת המחוות, השחקן נתן דטנר. אצלו זה היה יותר עסיסי ופחות קדורני. אמנם סיפור חייה העגום של לאה גולדברג לא מספק סיבות לצהלה ולשמחה, אבל בעצם התכנסנו לחגוג יום הולדת ולא לדאוב את מסכת חייה הלא פשוטים של גולדברג ולא לצקצק בלשוננו לאות השתתפות בגורלה.
 
 
ימים לבנים. מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. אמנים שונים והתזמורת הפילהרמונית הישראלית. היכל התרבות תל אביב. ראשון, 29 במאי 2011


למועדי מופעים >

30/05/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. הביקורת ממצה
רואי , ירושלים (30/05/2011)
1. מחווה לשירי לאה גולדברג בהיכל התרבות
ורוניקה רוזנברג , חיפה (30/05/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע