סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: כורם, ברוזה וקינן
 

 
 
איה כורם מתעקשת על רוקנרול, דויד ברוזה כותב לראשונה מילים ורונה קינן ממשיכה בדרכה


שירים לבנות
 
לזמן קצר בלבד, רק באלבום הבכורה שלה (עם "יונתן שפירא", "שיר אהבה פשוט" ו"קיץ"), הייתה איה כורם מי שהיא הייתה צריכה להיות. גם "שפה זרה" אלבומה השני וגם "לאלף את הסוסים" אלבומה החדש, מחטיאים ומסיטים אותה מן היעד האמיתי שלה כזמרת וכיוצרת. במיוחד היצירה החדשה (10 שירים לאורך 37:08 דקות) שמתעקשת משום מה להיות רוק'נרולית מצד הגיטרות ולא מצד הפסנתר הכלי הנכון והמתאים לה הרבה יותר.
 
העטיפה המוזיקלית (של תומר אדם לנצינגר וגיל לואיס) קשה וגיטריסטית מדי, וכבר ראינו, במופע של  "שפה זרה" שאסור לכורם לעזוב את הפסנתר ולעבור לקדמת הבמה כאילו הייתה איזו ריטה. עם ההעזה והנכונות שלה לחשיפה, כפי שהיא מתבטאת בשירים (היא שוכבת עם אחרים, אמנם בחלומותיה, אבל כאילו כלום), פסנתר הוא הכלי בשבילה, לצמוח להיות טורי איימוס שכזאת.
 
גיטרות, שלא היא מנגנת בהן, לא יכולות להעניק לה את העוצמה הרגשית לביצוע שיריה. לצליליהן היא הולכת לאיבוד, מאבד את הייחוד. הופכת לעוד אחת שלא שווה הרבה.
 
וכורם שווה. לפחות ככותבת שירים, שירי פופ מדויקים, וגם כזמרת מתוקת הבעה (שהיא ניגוד מקסים ומשלים לאופיים "הנועז" של השירים). "לאלף את הסוסים" (איזה שם נפוח ומה הקשר שלו לעטיפת האלבום עם הבית הנטוש והקרוסלה העזובה?) הוא שירים לבנות, שירים שאיה כורם מספרת לחברות, סודות שהיא מספרת לבנות מינה, ריכולים בינה לביניהן ("מסיבת רווקות"). על אהבות, יחסים, גם יחסי מין כאמור, יחסים עם הורים ("מתי תבואי"), וגם געגועים ("שקר") ופרידות ("סיני, ניו יורק"), הרבה געגועים ופרידות ("דבר אחרון"), גם אם הם נכתבים בגוף ראשון זכר (כמו בלהיט "שש ועשרים", שבו היא מנגנת בקלידים...).
 
השירים הבולטים באלבום לטעמי הם "הנה שוב" (שכתב לה יעל נחשון) שנימתו ג'אזית והוא שיר טוב לחשבון נפש נוקב, "רונה אומרת" שהפך כבר לקאלט אולי גם בזכות הביקורת המוכמנת כנגד אקטיביזם פמיניסטי ("ובחורה אחת קטנה/ לא יכולה לסחוב עליה/ את הצרות של העולם על הכתף...") ו"דבר אחרון", השיר הנועל, דווקא פולק גיטרה שלא מתחבר לאלבום, וגם מנותק ממנו (אחרי גרסתה ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי שנשמע מה-זה רחוק מהמקום, אבל מרגש בדרכו אולי מפני שהמצע העשיר שלו הוא קלידים וסינתיסייזרים) - שיר אהבה עדין, מתוק ומכמיר, אולי הבקרוב של האלבום הבא. 

   
 
והעברית? איה כורם היא מקרה אבוד של מי שמועדת בכל פח ובור ונדמה שגם נהנית מזה ולא רוצה לתקן. ל"יונתן שפירא" ול"חצי" מהאלבומים הקודמים, יש כאן מלא חברים. ומעניין איך כורם מצליחה לתת כבוד, כתוכי מן הסתם, לשיר מוכר כמו "צלצולי פעמונים", אבל מקפחת ומכסחת בשיטתיות ובעקביות את שיריה שלה?
 
איה כורם. לאלף את הסוסים (high fidelity).   
 
שירי אהבה ותשוקה
 
אחרי יותר מ-30 שנה שהוא בסביבה, פעם ראשונה שדויד ברוזה כותב מלים למנגינות שלו. פרץ של השראה ויצירה במשך 17 ימים אוגוסט אשתקד הוליד את "שפה שלישית", אלבומו החדש, ראשון שלו בעברית מזה תשע שנים, מאז "זה הכל או כלום".
 
15 שירים באלבום שאורכו 58:10 דקות. שירים שעם כל המאמץ והכבוד לראשוניות, למאמץ ולניסיון הכן, פשוטים ושטוחים מדי. "מה אני מבלבל  את השכל/ את זה העתיד/ בואי נתחבק/ בואי נתנשק/ כנסי כבר למיטה/ אנ'לא יכול להתאפק", הוא שר בגימנזיסטית ב"אין לי מנוחה". בכלל, הכתיבה שלו מתאפיינת בשורות קצרות ורזות תרתי משמע, מעוררות געגוע לדימויים ולעושר של מאיר אריאל, יהונתן גפן ויענקלה רוטבליט, חלק מהכותבים שמקשטים את אלבומיו הקודמים. אם כי ב"רוקד לבד" הצליח להמציא דימוי יפה: "בגעגועים אני אלוף/ כמו רכבת בלי תחנות...".
 
כל השירים הם שירי אהבה ותשוקה, שניצתו בו מאז פרידתו מזו שהיתה "האשה שאתו". ברוזה, כבר לא עלם, נותן לעצמו הרבה הנחות. הוא לא נאבק בצרידות ובהזדקנות הקול, לא מאמץ או מאתגר אותו, ומתאים לעצמו לחנים קלילים, לא מורכבים ולא תובעניים. לגמרי לא אופייני לברוזה המוכר, הטמפרמנטי ומלא הפאשן. את הפאזה החדשה בחייו הוא מדגיש גם בלבוש: ומתי לאחרונה ראיתם את ברוזה, טרובדור של שחורים, מצטלם בחולצה לבנה מכופתרת ובמכנסי חאקי בהירים?
 
מצד אחד אי אפשר שלא לחוש באווירה הנינוחה שבה הוקלט האלבום, מצד שני אולי חוץ מ"בלילה שכזה", השיר השני בתקליט, הוא יותר מדי מאופק ורחוק מלהיות בשרני. גם העטיפה המוזיקלית מינימליסטית יחסית, מבוססת על ארבעה נגנים (אייל הלר בגיטרות, דוברו ובנג'ו, אלון נדל בבס, וגדי סרי ורוני עברין בתופים וכלי הקשה, עם תוספות בשעת הצורך של מיתרים (כמו בבלדה הרומנטית "אחרי כל מה שעברנו") ונשיפה (ב"אין לי מנוחה") בהפקה אמנותית של לואי להב ושלו.
 
אלבום ארוך מדי לטעמי, ואפילו מתיש כפי שרק ברוזה יודע להיות. ובכל זאת ניכר בו ניסיון כן לגוון בהשפעות ובסגנונות מוזיקליים, שבהם הוא נתקל כבר בקריירה הבינלאומית המצליחה שלו.
 
נגיעות בבלוז ("אין לי מנוחה") וברית'ם'נבלוז ("בלילה שכזה" בו הוא במיטבו כזמר); גם בקאנטרי ("כבן אדם אני חפץ") ובשירת מסע (הסינגל "חולם", שבו הוא מזכיר לשלוש דקות וחצי את ברוזה המוכר; גם בחומרים שמהם הוא עשוי - מלחמה, במה, פרחים וחלומות, גם בלהט ובנשמה שנעדרים כמעט מכל השירים); בגוונים לטיניים ("זר געגועים") וספרדיים (הבלדה "שעת ערביים", לטעמי השיר הכי יפה והכי מדויק באלבום, כפי שגם מעיד אורכו), גם רוקאבילי דרומי קליל ("זכות לאהבה" החביב) ואמריקנה בתפארתה ("זרעים באוויר" שמשלב רוק, קאנטרי, בלוז וג'אז), ואפילו נגיעות צרפתיות מפתיעות, בעיקר בשירה שב"הלו" (הוא מזכיר את המבטא של הנרי בראטר) שופע האינסטרומנטליות הספרדית, ב"לאן שלא" הספרדי העממי והשוצף, ובשיר הנושא שנשמע ממש כשאנסון דובר עברית.

  


 
והעברית? מחופפת, לא מוקפדת. מצד אחד ב"גשום בניו יורק" וב"כבן אדם אני חפץ" הוא מדויק להפליא בניקוד, מצד שני בכל האחרים כאילו הוא פוגש לראשונה בחייו את ו' החיבור וה' הידיעה.
 
דויד ברוזה. שפה שלישית (high fidelity).   
 
שירים של רונה לרונה
 
אל תקלו ראש ברונה קינן. צנועה ושקטה אבל בעלת הספק מעורר קנאה. "המראות ונחיתות" הוא אלבומה הרביעי בשבע שנים. שברירית, אבל נערת רוק דעתנית, וכמה כיף שהיא שרה בעברית, השתכנעה שזו שפת הביטוי עבורה. ואחרי "שירים ליואל" מלפני שנתיים אותם כתבה לזכר אביה ובני דורו, אלה השירים שכתבה רונה לרונה, שירים על האימה והפחד מפני החיים.
 
13 שירים לאורך 50:09 דקות. שירים יפים - בעיקר בזכות ההגשה המרהיבה שלה - אבל לגמרי לא פשוטים. בזכות בהירות הקול, צחות המבע, ההגייה המוקפדת והפרייזינג המושלם, הם נשמעים נהירים וברורים, אבל הם רחוקים מלהיות כאלה. שירים לא קלים, אניגמאטיים משהו, לא פתורים, אינם משתמעים למשמעות אחת ולא נתונים לפרשנות מחייבת, וצריך יותר מכמה האזנות כדי לנסות ולגרד את קליפתם, לחדור לעולם ההרהורים, המחשבות והדימויים שלה. וזו בפירוש הזמנה לצלילה.
 
מצד אחד קינן נאחזת בטריוויאליות של הטבע, בצמחים ובפרחים, בברושים ובגזעים; מצד שני, היא מוטרדת ממטעני חבלה, מאקדחים וכדורים, מוטיבים מאיימים ועוכרי שלווה. ואם ההתחלה של האלבום מלמדת על בחירה ודבקות בחיים, ככל שהוא מתקדם ולמרות שמתק ההבעה והעיניים הגלויות אינם משתנים ונשארים כשהיו, התשוקה הופכת לדיאלוג עם המוות (ב"הזמנה אל תוך הבור" המורבידי) ולפחד ואימה מפני החיים עצמם בנעילה, ב"הלילה לא שירים/ ולא ריקוד ולא תפילה/ הלילה הוא שתיקה אחת גדולה ומבהילה". ואולי אני טועה, וזו המסקנה שלי אחרי מספר ההאזנות שאני הקדשתי לאלבום. יכול להיות שאחשוב אחרת אחרי האזנה נוספת.
 
בהפקתו המוזיקלית של יזהר אשדות נעטפת רונה קינן במוזיקליות עשירה, רבת ניחוחות וניואנסים, וכמעט כל שיר מתאפיין ומצטיין בצבעיו המשכרים של כלי נגינה מיוחד ובולט.
 
אמנם הגיטרות של ערן ויץ ושלה דומיננטיות ביותר, אך כיף לזהות את החצוצרה המאופקת של ממלו גיטנופוליס בשיר הנושא; את הפלוגלהורן והמלודיה של עדי רנרט ב"מה שהלך לי לאיבוד" וב"מעשנים בשרשרת", בהתאמה; או את הדוברו של דוד פרץ ב"תוגה שיכורה" וב"הזמנה אל הבור" וגם את הסיגר-בוקס גיטר שלו (ב"הקולב"); את האקורדיון של אסף תלמודי ב"עטלפים עפים נמוך", את המרימבה של אסף רוט ב"הבור" ואת המסור המוזיקלי (כן, כן) של נטלי פרוז ב"נמר שחור", השיר היחיד באנגלית.

  

 
והעברית? אם הכרנו את רונה קינן כממשיכת דרכה של חוה אלברשטיין, ב"המראות ונחיתות" היא מרחיבה את יריעת ההתייחסות ומתיישרת גם עם יהודית רביץ, גם בשיר הנושא וגם ב"מעשנים בשרשרת", בהחלט אתגרים נאים, מודלים טופ קלאס. תפסתי אותה בשתי מעידות קלות (ב"הקולב" וב"במטוס") אבל אני משוכנע שבהאזנה הבאה היא תתקן את עצמה.
 
רונה קינן. המראות ונחיתות (אן.אם.סי.יונייטד)


22/08/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. אהבתי את `נמר שחור` בגלל המסור
משה , ת"א (13/08/2012)
1. כל הכבוד לכתב הישר - תקליט על הפנים
ירון , הרצליה (28/08/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע