סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: הגריילסאמרים
 

 
 
ההבטחה הגלומה באלבום המשותף של הגרייסאמרים לא באה לידי ביטוי בהופעה. משהו שם לא עובד


אלבום מתוק ומקסים

ספק אם יש תקדימים למקרה של שמרית ומיכאל גריילסאמר, ואם יש, אני משוכנע שהם זניחים ובטלים בששים ריבוא. כי באבולוציה של הפופ דברים קורים בסדר ההפוך. מהלהקה לפרט, מההרכב לסולניות. ותראו לי עוד מקרה שבו סולן-יוצר, עם כישרון מוכח ואלבום בכורה נושא שמו מצליח למדי, מוותר על עצמאותו ועצמיותו לטובת הרכב ומסגרת כובלים ומחייבים, כמו צמד או להקה?
 
אצל משפחת גריילסאמר הצעירה והמתפתחת זה הפוך. אלבום הסולו "מתעורר" של מיכאל (2009) היה, מתברר בדיעבד, הבקרוב של אלבום הבכורה של הצמד המשפחתי, המשותף לו ולרעייתו שמרית, נושא השם "בפריז". מהלך משונה ולא שכיח, שמן הסתם מערפל את כוונות המשוררים ומשאיר אותנו דרוכים וסקרנים לקראת פרויקט האולפן הבא של מי מהם: האם הוא יחזור להיות הסולן? האם חלקה יגבר, והאלבום הבא יישא דווקא את שמה? ואולי שיתוף הפעולה יתפח ויתרחב וייצג כבר להקה בשם גריילסאמר?
 
לעתיד פתרונים. אך אם מיכאל גריילסאמר מצליח כבר לאורך שני אלבומים לשמר את אלמנט ההפתעה, זה כבר הישג לכשעצמו. בינתיים, בואו נתרכז במציאות, באלבום החדש ובהופעה שבאה בעקבותיו.
 
"בפריז" הוא אלבום מתוק ומקסים. שירים חביבים וקליטים, מלאי אהבה ותקווה, שמייצגים זוגיות משגשגת, פורחת ועולה. מאוכלס בתמונות ילדות ונוף, בציורי טבע וחילופי עונות, בזיכרונות מעבר צעיר, ובהבטחות אהבה הדדיות וזוגיות שטרם עמדו במבחן הזמן ובמשברים של שחיקה. שירים של נוסטלגיה, אמונה וכמיהה. לחנים מצועפים, דוק רך בעיניים, פוצי מוצי לכל אורך הדרך. החיים, מבעד לעיניים ולמוזיקה של מיכאל ושמרית, יפים. לא מעוננים.
 
בניגוד ל"מתעורר", שהיה רענן ותוסס, חצוף וקצבי, טעון אנרגיות תובעניות וטומן הבטחה לעתיד, בזכות להיטים כמו "יאללה בואי", "לא נרדם (אשתי היקרה)" ושיר הנושא, וגם גרסה מעניינת וסוחפת ל"חלליות" של ברי סחרוף, "בפריז" הוא לא אלבום המשך. הוא גם לא אלבום פריצה, מבחינה של חריגה, יציאה החוצה, אלא של התכנסות פנימה.
 
יש מי שהדביק לסוגתו שם של emotional groove, בשם הדיאלוג בין שירה מעודנת ורכה לבין מקצבי גרוב למיניהם. אך לטעמי יש כאן סוג של התמתנות לא צפויה וגם התבגרות בטרם עת. סטייה מהקו המוצהר הקודם (והפקה מוזיקלית גרובית ודינמית של אסי איילון ב"מתעורר" היא תמיד הכרזה) ובחירה במשפחתיות חמימה ואפילו קצת דביקה.
 
אם באלבום הראשון מיכאל היה אחראי למרבית הטקסטים והלחנים, ונעזר פה ושם בכתיבה של אשתו (אז, שמרית דרור) וגם בקולה הענוג כזמרת ליווי, "בפריז" (מעניין, דווקא שָם, בבירת צרפת...) מיכאל מוותר על העצמאות הסולנית שלו לטובת היצירתיות של רעייתו, שבאלבום הנוכחי היא פרטנרית שוות זכויות, ואף למעלה מזה - בכתיבה, בהלחנה ובביצוע.
 
מתריסר השירים (50:40 דקות) חמישה כתב מיכאל, חמישה שמרית כתבה והלחינה ושלושה כתבו ביחד . שירי פופ יפים ומענגים, קצרים כמתבקש בדרך כלל (רק אחד משיק לארבע דקות ואחד נוסף, שיר הנושא המשפחתי והיצירה הכי יפה ושלמה באלבום, מתקרב לשש דקות) שבהם נוכחותה הקולית לפחות זהה לשלו, אם לא מאפילה עליו.
 
כנראה שיש הסכמה זוגית שהיא הזמרת הטובה יותר במשפחה, והיא אכן מרשימה בקולה המלאכי ובשירה ענוגה ומקסימה, כמו ב"אם יש דבר כזה" הפנטסטי, לשון ספֵירות עליונות וקוסמיות, שבו השילוב בין קולה הזך ולבין נגינת הכינור מלאת התשוקה שלו, בעצם מדגים את אחוות הניגודים בין השניים. הלהט הפראי והארצי שלו, מול הרוגע השמֵימי והשירה המדויקת והשקולה שלה. דבר שמודגם היטב גם ב"לא מתגעגעת" התוכף ואפילו ב"טו דו דו", שיר הקדם-אירוויזיון המוצלח שלהם, שלא נושא כתמי מסחריות וסכריניות ולא צלקות אכזבה של תחרות זולה.
 
ויש בו עוד להיטים ושירים יפים שהיא מובילה, כמו "מי זה", "את עצמי מזהה", וגם הקאנטרי-פולק הקצר והקולע "תרקדי" ודואט הרגאיי "רוצה לחיות איתך", שבו מתארח הג'מאיקני AJA. כששמרית שרה מפלס הגרוב צונח. הרגאיי הצועני שעליו נישא "מתעורר" נדחק. רק בשירי הסולו, המועטים, של מיכאל הם חוזרים למשול, כמו "Wherever I go" (בצרפתית ובאנגלית) וגרסתו העברית (יענקלה רוטבליט) שכלולה כבונוס תחת השם "לאן שאלך" (עם עיבוד קולי נהדר), או "גינסבורג" טעון האנרגיות והשפה הצרפתית.

   

 
על ההפקה המוזיקלית אחראי הפעם מיכאל עצמו, ואולי היא שמסבירה את ההתרככות היחסית, למרות שצוות הנגנים המיומן שאתו מפגין רמת גימור גבוהה ביותר, וגם חטיבת קצב מצוינת, שמנהלת דיאלוג מושלם עם נגינת הכינור הווירטואוזית שלו. ועדיין, הרושם הוא שמיכאל נסוג לאחור, לעמדת מפיק, זמר ונגן ליווי, ומוותר על הגרוב שלו לטובת שירי אווירה קסומים שלה. ונשאלת השאלה: אז על מה בעצם היה אלבום הבכורה?

הופעה לא מקיימת

ההופעה רק מאמתת את החשדות בדבר הפיכתו של מיכאל גריילסאמר מאטרקציית גרוב מקומית עם פוטנציאל והבטחה בינלאומיים, לכנר מלווה. וזה על אף שבהופעה, לגמרי טבעי, חטיבת הקצב, האנרגיות, הדרייב והגרוב, מתעצמים ומתגברים על פני הנשמע באלבום. בהאזנה לתקליט השילוב בינו לבינה נשמע סביר ולגיטימי, מפרה ומשלים אחד את השני, בעיקר מפני שהוא עובד על הדמיון שלנו. לא כך בהופעה.
 
היא (בהריון מתקדם!) עדינה וענוגה. הוא קפיץ אצור, פקעת אנרגיה שמבקשת להשתחרר. הצליל מזמין אקשן, אבל ההופעה של השניים לא מעודדת תנועה, ומיכאל עצמו מפטיר באכזבה "בירושלים זה היה יותר חזק", ובניסיון להפשיר את הקהל התל אביבי הקר גם יורד אליו, לתוך האולם.
 
לשמרית הרבה פחות אישיות בימתית ממנו. היא מתערסלת, עגה, חגה ונעה למשמע הצלילים כמו גימנזיסטית מכורה בהופעה של זמר נערץ (וגם נחבטת בראשה מהמיקרופון ב"תרקדי" בשל הסתחררות לא זהירה). אבל זו לא הופעה של זמרת מובילה. מקסימום של זמרת ליווי. וגם הוא, כך הרושם, מוותר על עצמיותו ושומר על איפוק מיותר. ודווקא בשיר הנושא, כמה חבל, הוא רך מדי.

  

 
רק מאמצע המופע, שחלקו הראשון מוקדש כמעט כולו לשירים מהאלבום החדש, ניכרת מגמת שחרור וחזרה לקצב, האנרגיות והגרוב שהכרנו כמאפייני המוזיקה הקופצנית של גריילסאמר.
 
זה קורה מהביצוע ל-iron lion  של בוב מארלי (שבו היא זמרת ליווי כמתבקש), צולח בשלום את "טו דו דו" (על חוסר התנופה המובנה שלה, שכנראה היה גם בעוכרי השיר בתחרות הקדם, מחפה ג'יג מיתרים קצר, סוחף ומלהיב), עובר את "תרקדי" וחובר ללהיטי אלבום הבכורה -  "חלליות" (למבטא הצרפתי שלו חן לא מבוטל שמוסיף לאקזוטיקה של הצליל הייחודי, למרות שלטעמי גם בשיר זה שמרית לא מוסיפה לביטוי הבימתי).
 
"יאללה בואי" שמסתיים באורגיית קצב ובמבע הנכון מבחינתו, מלא גרוב ועסיסיות, שמגיעים מעט מדי ומאוחר מדי. אם כי ההדרנים ממשיכים בקו האנרגטי עם "אשתי היקרה" ו"מתעורר", שמתחבר ל"לאן שאלך" הרקיד והמלהיב בכל מצב.
 
גם הרכב הנגנים הבימתי מצוין. תמיר גרוס בקלידים, הקשה ותכנות, אוריאל סוורדין בתופים, אוהד עילם בבס ועמית שגיא בגיטרות (במקום אילן שטרקמן שניגן באולפן), טובים מאוד במשימתם כפוית הטובה לגשר בין מיכאל לשמרית. מעניקים מצע מדויק והולם, תרתי משמע, לצליל הכינור העשיר והפתלתל, מלא החום והכיף של מיכאל.
 
אפשר להגיד שהאלבום, למרות חולשותיו הגרוביות, בכל זאת מבטיח, אבל ההופעה לא מקיימת. הקהל זז, במיוחד בחלקו השני של המופע, כי אי אפשר שלא. אולם בפועל לא נוצרת אינטראקציה בין השירים לאוזן. אין היתוך, אין התמכרות.
 
אולי, עולה תהייה, אפשר להסתפק רק בתקליט? חוץ משיר אחד אולי, "אם יש דבר כזה", שבו הם מדגמנים זוגיות ודואט למופת, ללא התערבות הרכב הליווי - היא בגיטרה אקוסטית, הוא פורט על הכינור. שיר מתוק, חריג ושונה, ואולי הפורמט הנכון עבורה.
 
מיכאל ושמרית גריילסאמר. בפריז (התו השמיני)
שמרית ומיכאל גריילסאמר. תיאטרון תמונע תל אביב. רביעי, 21 בדצמבר 2011

למועדי מופעים >

26/12/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע