סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: על 6 אי.פי'ז חדשים
 

 
 

על אלבומים קצרים של מיכאל גוטליב, לירון בן שמעון, איה זהבי פייגלין, צינורות, ג'בלס וטל עדן



מיכאל גוטליב, ביג בן.
 
לא צריך יותר משבעה שירים (ו-25:41 דקות) כדי להציג חזון מוזיקלי. כזהו "ביג בן", ה"אלבום" השני של מיכאל גוטליב המוכר כנגן הקלידים והפסנתר של קורין אלאל, כמפיק מוזיקלי וגם כמלחין המוזיקה לפארסה המטורפת "פאניקה" של תיאטרון הבימה. שבעה שירים משובחים שאינם תלויים בזמן ובאופנות.
 
גוטליב נדרש בעיקר לשירים של משוררים, עם אמירה, עניינים קיומיים גדולים ומהותיים ואמיתות שמישות, שלו הוא היה הוגה אותן, אפשר והיו נפטרות במנוד ראש מזלזל, אבל כמצטט אותן הן מחייבות תשומת לב. מנתן אלתרמן הוא גוזר את שיר הנושא, שיר ("יום עבודה בממשלת הלייבור") שנשמע כמו נכתב אמש, לאחר צפייה במהדורת החדשות בטלוויזיה, ולכן האיור בחזית העטיפה, שמקבל תימוכין נוספים באלבום, של עיסוק בזמן ובעניינים בוערים, מוצדק ביותר.
 
מאשר רייך הוא נוטל שניים - "קלרה", על פרוונית טוטאלית, שנשמע כמתכתב בשיעור קומה ראוי ל"רוזה מרציפן" של שלמה גרוניך, ו"מן המגילות הגלויות" שהוא תמונת מצב עייפה ומייאשת לסכסוך העברי-ערבי ("בבטן הארץ שני לאומים/ מתרוצצים כעוברים מסוממים...").

   

החיים משני עברי הקו הירוק מאכלסים גם את "בין ביתי לביתך", שיר אהבה גברית מאת המשורר אילן שיינפלד, ואילו מיצירתה של המשוררת הפולניה המוערכת והאהודה במחוזותינו ויסלבה שימבורסקה, הוא שואל (בתרגום של דוד וינפלד) את "חתול בדירה ריקה", והופך אותו למפגן קברטי מרהיב של טיפול מוזיקלי חכם בטקסט משועשע.

   


 
את שני הנותרים, המאתגרים ומעוררי מחשבה לא פחות, הוא עצמו חיבר – "עוד סירה טבעה בים", השלמה וידיעה שאי אפשר להחזיר את הזמן מחד ואין טעם לרוץ אחרי המחר מאידך, ו"קו ארוך פצוע", שכתב ביחד עם אחותו,  המלחינה והזמרת אילת רוז גוטליב. בחירה מצוינת של טקסטים אינטליגנטיים שאותם גוטליב כמו קורא באוזניים של מבוגרים, כשההפקה הקברטית פלוס של קורין אלאל משרתת את היצירה הנהדרת, את המלים ואת כוונת המשורר, הזמר במקרה זה. אי.פי. שווה ביותר.
 
 (עצמאי)

כשמיכאל גוטליב פגש את קורין אלאל - שיחה עם טל גורדון
 
לירון בן שמעון, כל חלומות העולם.
 
גם ללירון בן שמעון אלבום שני קצר-יריעה, עם שבעה שירים מצוינים, וגם הוא שווה ביותר. בן שמעון היא יוצרת צעירה, שמקיימת הבטחה מוקדמת בדרך הבטוחה מן האינדי אל המרכז. ההחלטה להסתפק בשבעה שירים מלמדת שהיא יודעת מה היא צריכה ומה נדרש מהם על מנת להציג את פניה המגוונים כיוצרת וכמבצעת. ובאמת שלא צריך יותר ב-EP הקצר (26:25 דקות) המגוון והמרשים הזה.
 
קפסולת רוק מושלמת, בהירה ומדויקת בשירה, רגישה בהבעה ובניואנסים. בן שמעון מחוספסת ורכה, מתפנקת ובוגרת, שורטת ומעוגלת. מלבד שיר אחד ("ויתור"), אותו כתב והלחין אחיה, הזמר ויוצר מיכאל בן שמעון ואותו הם מבצעים ביחד, בסוג של דואט, את האחרים כתבה בן שמעון, חלקם בסיוע של קולגות.

   


יש לה חוש לשירים טובים, לא סתם, היא משכילה לטעון אותם בלחנים בשרניים. שרה על מערכות יחסים רגישות, על משאלות, חלומות ותקוות, מעריכה את כוחן של המלים ("כשנאבד את המלים" ו"ויתור") ומודעת להשפעתם של סרטים מצוירים, חלומות וניסים. כך בשיר הנושא שהוא גם השיר הנועל, השלם והיפה מכולם ("יש אמונות שעשויים מחלומות מרוסקים/ יש אנשים שמאבדים ולא מוצאים/ והשמיים הם פתוחים/ העננים קלים קלים/ אבל אני/ חלמתי על ניסים") עם פסנתר חשמלי רודס בטעם של פעם.

   

 
לטעמי יש גניבת דעת בהצגת השיר "בית" "עם אהובה עוזרי", אבל קשה להתאפק כשעוזרי מנגנת עבורך בבולבולטרנג. ולמרות שההפקה המוזיקלית המעושרת (בה חולקים בעיקר מאור ויזל ומיכאל בן שמעון) מציגה אותה בשלל צבעים, יכולות ואופציות, מצבי רוח ורגשות, ההרגשה היא שיש לה עדיין דרך לעשות בעיצוב הקול שלה, שגם עליה יוכלו להגיד: "היי, הנה לירון בן שמעון!". אבל הזמן יעשה את שלו והאוזן תתרגל. שלי כבר עשתה זאת, והיא מוצאת אותה זמרת נהדרת.

(עצמאי)
 
איה זהבי פייגלין. שבעה שירים.
 
אחרי שני אלבומים עם "כל החתיכים אצלי", הרכב רוק אנרגטי ומצהיל פנים, יוצאת מנהיגתו, הזמרת והיוצרת איה זהבי פייגלין (אז"פ להלן) לדרך עצמאית ומשיקה, בזהירות, מיני אלבום ששמו משקף את תוכנו.
 
לאז"פ ראייה אחרת של החיים שבאה לידי ביטוי בגישה מקורית ויוצאת דופן בכתיבה. שבעת השירים הם בבואה לחייה-היא. חושפים, באומץ לא רגיל ("אמא תעזרי לי/ אני לא מצליחה/ לעמוד על רגל שמאל/ אמא תעזרי לי/ אני רוצה להיות יפה/ תקני לי משהו לאכול", בשיר "ברלין" שמתייחס לנכותה ולדימויה העצמי), במרירות ובהומור, בציניות ובאירוניה, רגשות ותחושות, מאוויים ותשוקות מחיים שלא טובלים בדבש ויש בהם קשיים לא מעט. הדרך שלה להתמודד איתם היא באמצעות השירים. 

  


היא שרה על הצורך הנואש באהבה, על יחסים ("יש לי מערכת יחסים אמיתית/ עם הכיסא הריק של צד ימין במכונית/ יש לי מערכת יחסים/ לפעמים אני מניחה עליו יד/ אם אעצום עיניים אולי הוא מלטף אותי גם/ אם אעצום עיניים מספיק חזק// אי אפשר לעצום עיניים/ באמצע הכביש/ חדרה תל אביב הרצליה חדרה תל אביב הרצליה/ תמיד אותם כבישים/ תמיד אותה מערכת יחסים...", כפי שהיא מיטיבה לנסח ב"חדרה"), על גברים ועל ...דינוזאורים וג'וקים (מן הסתם כאלגוריה לגברים), ואם לא – היא יכולה להסתדר לבד, כמו בשיר "כולם", עם "אמבטיה ודוש וזרם של מים/ תמיד חזק תמיד חם/ ויד ימין נאמנה/ תמיד בעניין תמיד שם/ מה אני צריכה יותר...".

בניגוד ל"כל החתיכים אצלי", שהציעו רוק מאתגר ותובעני, ה-EP הראשון של אז"פ אינו לעומתי. הטקסטים שלה אולי לא שגרתיים ("בירה/ בירה לוקח לשתות/ שבע דקות/ אולי פחות/ למה/ למה לא/ למה לא לרצות להיות/ שבע דקות אתי...", "בירה") אבל הם עטופים באמפטיה מוזיקלית, בהפקה פולקית סופר ידידותית ומפתיעה של הילה רוח.

  

למוכנים להשקיע יש גם קליפים מותאמים לכל שיר, מסורת שהחלה בימי הלהקה. כדאי לכם, כי במאבק של איה זהבי פייגלין נגד שאר העולם, היא נועדה לנצח.
 
(עצמאי
 

איה-זהבי-פייגלין-מיכאל-טופיול.jpg
איה זהבי פייגלין (צילום: מיכאל טופיול)


צינורות. המלחמה הזאת.
 
אלבום הבכורה של אמיתי בן נון, נגן גיטרות, פסנתר וקלידים, וליאור זיסמן, נושף בהרמוניקה - שניהם זמרים ויוצרים, שבחרו בשם הלא-מעורר "צינורות"- עוסק בנושא המשומש מכולם, בטח לאלבומי קונספט, "המלחמה הזאת".
 
בעזרת חבורה של נגני אולפן מנוסים, שגויסו מן הסתם בידי המפיק המוזיקלי אורי זך, הם מגישים שבעה שירים על 27:46 דקות, במצע פרוג-רוק אמנותי, פינק פלוידי כזה (תעיד חזית העטיפה על ההשראה), עם הרמוניות כליות וקוליות, ויריעה מוזיקלית רחבה, שכמו מבקשת לחבוק עולם, ליצור מעגל חיים קוסמי שמתחיל באפוקליפסה ומסתיים בתקווה גדולה.

  

 
הכוונות טובות, הכנות והתשוקה מרשימות, אבל הדימויים שחוקים ולא מלהיבים – תמהיל של מוטיבים תנ"כיים, יסודות מיתולוגיים, ומול סמלים של רוע שאיפה של בנייה מחדש. הטקסטים יומרניים לטעמי, "גבוהים", במקום להיות פשוטים: "אם יש אמת אחת/ אז למה שנמצא אותה לבד/ ואם יש גן עדן שם/ אז למה שנרצה חזק לתפוס".
 
אורי זך עושה כמיטב יכולתו, והיא איננה מבוטלת כלל ועיקר (במיוחד ב"הירושימה", היצירה הטובה ב-EP זה, אם כי מילולית היא נגועה ביומרנות), אבל דומה ששמענו את הנסיונות הללו, להמציא את העולם מחדש, אלף פעם ואחת והניסיון הזה אינו מצטיין במקוריות.

  


 
הגוון הפולקי שולט במרבית השירים – ב"הגיון" הפזמון מחושמל כנגד בתים אקוסטיים, "ירח" הוא בלדה יפה שמצטיינת בשירה נקיה  ובמינימליזם שלה, ואילו "אני כאן" הנועל, מתכתב עם "זרעי קיץ" של מאיר אריאל. צריך גיל נכון ומצב רוח מתאים לאלבום הזה, למלחמה הזאת וליצירה של "צינורות", אלמלא הם הוא עלול להישמע כרוק ילדותי של יוצרים טרחנים.
 
(עצמאי)
 
ג'הבלס. 432.
 
עם מפיק מוזיקלי כיוסי פיין אי אפשר לזלזל בהרכב הרגאיי המחומש "ג'הבלס". ובכל זאת, האלבום השני שלהם, EP ובו שמונה חמישה שירים בלבד (19:23 דקות), נשמע לי אנמי משהו, חסר תנופה ואנרגיות.
 
אלבום נחמד, עשוי בסדר, אבל אין בו שפיץ. כמו מיועד להאזנה רוגעת ללא וייבס והתלהבות של מכורים לדבר. גם אם הם שולטים מוזיקלית ברזי הז'אנר, טקסטואלית הם צריכים להשתפר, להתמקד ולהתחדד. לעבוד על רעיונות, חריזה מקורית ושורות מחץ. השירים שלהם קצרים, ממהרים להסתיים ורק המצע המוזיקלי ממשיך לעבוד, מן הסתם החלק של פיין, הדוד מאמריקה. 

  

 
בשירים של ג'הבלס לא חסרה אמונה. ג'ה אמרנו. במיוחד בולטת עובדת אין עוד מלבדו ב"מה שמכוון". ב"אורח" הפותח נמהלת נימה יהודית בשירה של אוריה צור (הקול שלו צף, לא מזיע) ובשורשים הג'מייקנים, מן הסתם בדרך לחזרה בתשובה. בעוד Left Right הנועל עוסק בשבח הבריאה, האנושות והישועה. אולי עונה לכללי הז'אנר (ההיסטוריים) אבל אינו מעניין.
 
מול "את ואני" שנשמע כמו פרויקט בכורה של גימנזיסטים, רק "אין מחיר" – שבו יש הדהוד ל"אטרף" הוותיקה מינוס הטירוף הגאוני - הוא השיר הכי מוצלח והכי מבטיח ביישום הבימתי שלו. אם הם גרוביים, אנרגטיים וסוחפים בהופעה (שאותה טרם פקדתי) זה נס, שבאלבום אינו מתרחש לצערי.

  


 
(עצמאי)
 
טל עדן. גרסת הבמאי.
 
טל עדן, יוצר-רוק צעיר, מסתפק בארבעה שירים בלבד ב-EP הבכורה שלו. המוזיקה, בהפקה משותפת שלו ושל אביחי טוכמן, זורקת אותך לעבר, לימי הניינטיז, ללהט והתשוקה בתור הזהב הזמני של להקות הרוק כמו "איפה הילד" ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר" או לדמדומי האלים (הזמניים גם הם) של "תיסלם" (השיר "פרצופים") ודני דותן ו"הקליק" ("נכון לא נכון").

  


 
זה פולק רוק שרירי, רוק גיטרות מתובל בקלידים, וטקסטים שמנסים לשקף מציאות ישראלית יומיומית מרובדת ("פרנויה" מסתיים עם הכנה לשירה בציבור והצעה להמנון הופעה).

  

קשה לעמוד על טיבו של טל עדן מארבעה שירים בלבד. בעיקר הוא מצטייר כזמר בוסר, לא משוייף וחסר קילומטרז'. הוא נשמע יותר כמו סולן של להקה שסומך על החברה' שלו, אבל יש בו חן ולהט של תמימות ראשונית שבעתיד עשויים להוביל אותו להישגים.
 
(עצמאי)



05/01/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע