סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן "צו השעה" - אלבום אס.או.אס
 

 
 
השירים כולם אומרים משהו על המצב הנוכחי, במישרין או בעקיפין. לא רק הנגיף הספציפי הזה, שהורג בנו, אלא גם בתופעות ובמגיפות שפוגעות, משסעות והורסות את החברה הישראלית. זו בהחלט היענות לצו השעה, לתחושת הדחיפות במאבק."
התגייסות האמנים העכשוויים לאלבום הקלאסיקות הישראליות הדיגיטלי, שמטרתו "לשמור על הפסקול הישראלי", היא אמירה אקטואלית ואמיצה


ימים לא פשוטים, לשון המעטה, יודעת תעשיית המוזיקה הישראלית בעת הזאת. מרוסקת מורלית וזקוקה לכל סיוע כספי אפשרי. ואם לא מצד המדינה, שמסרבת להכיר בה כתעשייה, אז מצד גורמים פרטיים שנזעקים לעזרה. כמו קרן נכט, שלאחר תמיכה בהפקת ערב הופעות בגן צ'רלס קלור, בשלב מוקדם יותר של המגיפה – כשנדמה היה שמחאה עשויה להזיז משהו אצל קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות - ולאחר הקצאת כספים לקרן תמיכה בעובדים השקופים של התעשייה, יוצאת עם פרויקט פילנתרופי שלישי מטעמה, האלבום הדיגיטלי "צו השעה".
 
מארצישראל ועד היפ הופ
 
תחת הכותרת "שומרים על הפסקול הישראלי", התכנסו עשרות זמרים ומוזיקאים מקומיים להקלטת גרסאות חדשות של יותר מ-50 שירים ישראלים מוכרים מקשת רחבה של סגנונות. הגדרתם כ"קלאסיקות" מקומיות (בידי יחסי הציבור) בעייתית ומעוולת בעיניי ונדמית כגחמנית, כמשאלת לב של יוצרי האלבום, כאילו הם מחויבים לרף שרידות  - שהרי זה ההיבט הראשי של קלאסיקה, לצד מגוון ביצועים לאורך השנים - שיצדיק את בחירת השירים. שירים יכולים להיות יפים, ראויים לחידוש ולהיכלל ב"פסקול הישראלי", גם בלי להיות קלאסיקה, מה עוד שמפיקי המיזם הם אנשי מקצוע פרטיים, עם טעם אישי, ולא ועדה אמנותית ממונה מטעם. 
 

אמיר דדון, צילום: אמיר גל, מקור: לינקטון

   

וכך יכולים לדור ביחד רוקנרול עם מורשת להקה צבאית, פופ מיינסטרימי עם אינדי רוק, ארצישראל עם היפ הופ ואפיזודות מוזיקליות עם פיוט ותפילה - תמהיל שבהחלט עשוי להזכיר לכולנו מדוע אנחנו אוהבים כל כך מוזיקה משלנו, כי אין כמותה להגדיר את זהותנו התרבותית ולהיות פסקול ישראלי. ואף שאני מכיר בנחיצותו של חוק מוזיקה - אחת המטרות החשובות והצודקות שבבסיס היוזמה הזו של קרן נכט - ובצורך לשמור עליה, קשה לי להאמין שמוזיקה ישראלית פופולרית שהגיעה למעמד קלאסיקה, יכולה להיעלם. זו סתירה פנימית, אפילו פרדוקסלית.
 
בחירת השירים מנומקת בדרך כלל. רובם ככולם אומרים משהו על המצב הנוכחי, פוליטי, חברתי ואישי, בריאותי וחרדתי. אם במישרין, אם בעקיפין. לא רק הנגיף הספציפי הזה, שהורג בנו, אלא גם בתופעות ובמגיפות שפוגעות, משסעות והורסות את החברה הישראלית. בהחלט קריאה וגם היענות לצו השעה, לתחושת הדחיפות במאבק רחב בכל מה שמציק, מפריע, גורע ומחבל ברקמת החיים כאן בעת הזו. התגייסות האמנים והיוצרים למיזם המוזיקלי הזה, בין אם קיבלו תשלום ישיר, בין אם הסתפקו במענקי חג אישיים מהקרן, ובין אם נידבו את אמנותם, היא גם עדות לאמירה אמיצה ולעמידה על עקרונות. 


ברי סחרוף, צילום: אלדד שושן

  
מחויבות, מסירות ותשוקה
 
אופיו האמנותי של המיזם מזכיר מאוד את פרויקט "עבודה עברית" משנת היובל למדינה. ולא מפליא לגלות מאחורי הקלעים שלו את הניהול האמנותי של ניצן זעירא, המפיק, איש החזון והבעלים של "נענע דיסק", הוגה היצירה המרשימה ההיא. הוא נעזר בענב רביץ-ביקובסקי, יד ימינו בחברה. נוכחותם גם שופכת אור על ההרכב הפרסונלי והזהות של משתתפים נוספים בפרויקט, לא רק הזמרים-המבצעים, שלא מעט מהם מקורבים ל"נענע דיסק" ומפעלותיה, ונהנים ממטריית החסות, העידוד והקידום שלה. אך בה בעת הם לא מסתירים תשוקה, מסירות ומחויבות ליצירה הישראלית, ולא עבודה יסודית, דקדקנית ועשירת פרטים סביבה. 
 

   


זו הפעימה הראשונה של המיזם, צו ראשון מתוך שניים מובטחים. 28 שירים באורך מצטבר של שעה ו-45 דקות. נפתח עם "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר בגרסת היפ הופ נשכנית ומתבקשת, בהחלט אורגנית ונארגת במציאות. אלא שטעויות מכעיסות בעברית ("אחלום" ו"אעצום" בפתח ולא בסגול) חותרות לטעמי תחת הכוונה לשמר ישראליות. פגע דומה מצלק גם את "אני אדם פשוט" של יפה ירקונימנחם זילברמן) מ-1970 בהפקה מצוחצחת ומאופקת של הנכדים ישי ומיכאל סוויסה (וחברם רועי כפרי) - מהכוחות הצעירים והמבטיחים בהיפ-הופ המקומי. הם בחרו טקסט מדויק לזמננו (שכתבה דודתם אורית ירקוני-שוחט) אך שוגים כמרבית בני דורם בזמן הנכון של "נראה" (בקמץ במקום בסגול) בתוספת שלהם. אם כבר עושים כבוד לסבתא ולדודה למה להרע? 


המסך הלבן, צילום: גבריאל בהריליה


 
  
 
 


את "אל נבקש (יש דברים נסתרים)" של תמי לוי, משה נגר וזוהר ארגוב מ-1987, ריטה הופכת (בהפקתו של עופר מאירי) לקלאסיקה אישית, נאמנה לקווי המתאר שלה ושל אמנותה. לי אישית חסרה בביצוע שלה צעקה, מהקרביים, של ראיית המצב בכל חומרתו ולא של קבלת הדין. צו השעה, לא? גם ברי סחרוף, בעומקים השמורים רק לו, מאמץ ללבו את "את חירותי" (בתרגומו הנהדר של יורם טהרלב לז'ורז' מוסטקי). המשמעות מתבקשת: "את חירותי, נטשתי ארצי וטובי ידידיי... לימדת את ליבי, גם בבדידות לשמוח". הביצוע אופייני בצורה מושלמת וייכנס בוודאי לפלייליסט ההופעות שלו. עם כוכבית - המסר בינלאומי אמנם, אבל השיר לא ישראלי. לא במקור, בכל אופן.
 
קרן פלס ואלון עדר ולהקה נדרשים לשיר הערש המגונן "בך לא נוגע" של דן תורן ויהודית רביץ, עם השורות הטעונות "יש מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים... יש חיידק משוגע שפוגע, חסר אבחנה". הטון קורקטי, משפחתי, הפוך לגמרי מהיציאה המוחצנת של שרית חדד ונטע ברזילי "בלב אחד" של חפר את זלצר וחדוה עמרני מ-1978. טרק מועדונים במקום להיט דיסקוטקים? מה החידוש בזה?
 

יסמין לוי, צילום: עלי טשקיריאן, מקור: לינקטון


בעיית היצירתיות העודפת 
  
 
הזיווג של דיקלה עם זהבה בן והשידוך של יסמין לוי עם דיוויד ברוזה, נגועים לטעמי ביצירתיות עודפת. הראשונות אולי מוסיפות נופך ערבי ל"בראשית" (של אהוד מנור, צביקה נוי וגבי שושן מ-1973) אבל אין בכך, בהפקה המוזיקלית של גיא דאן ובחיבורן יחד שום הפתעה וחבל. גם לוי וברוזה, שמתויגים כשגרירי מוזיקה ספרדית עכשווית בפופ המקומי, מצוותים במהלך לא נבון לדואט מופרך ב"דברים שרציתי לומר" של רוטבליט ופוליקר. שני סגנונות ההגשה לא נפגשים, ונגינת הגיטרה הספרדית או מצעי הסינתיסייזרים שמציע אורי אבני לא מייפים זאת. לכל אחד מהארבעה האלה מגיע סולו נפרד, ואם כבר דואט – אין משהו פחות צפוי ומקורי יותר?

האמת היא שגם נסרין קדרי לא מתרחקת מעצמה ב"עד מתי אלוהיי", התרגום מטורקית של עוזי חיטמן לזוהר ארגוב. הביצוע מרטיט, ההפקה המוזיקלית של דודו טסה נהדרת, אבל כמה שזה צפוי. אם כבר טסה, למה לא הניסיון המאתגר: קלאסיקת רוק או ארצישראל מותאמת לכוכב ים-תיכוני? גם צו השעה, גם אחלה פסקול ישראלי.

  
 


דייויד ברוזה, צילום: אילן בשור


תהיה מסוג אחר מלווה את ההאזנה ל"גולם" של להקת הקליק בפי מאור כהן והמפשעות ול"דו# (דודיעז)" של "היחידה לטיפול נמרץ" (דורון אייל, שולץ האיום) בביצוע אסף אמדורסקי ולהקת המסך הלבן. נגיד ששני השילובים, כנציגים של דורות שונים ברוק החתרני המקומי, ראויים. וגם השירים מוצלחים. מעבירים את האנרגיות הנכונות. נותרה שאלה שולית - אלה קלאסיקות של ה-פסקול הישראלי?
 
גם שני זוגות המבצעים הבאים מייצגים את האינדי הישראלי, זה שמצליח מאוד באירופה. נגה ארז הפנטסטית ואורי רוסו בגרסה מאוד אישית ל"הביאו את הסתיו" של איפה הילד, מרתקת במסתורין ובארוטיות שבהגשה המלחששת שלה, בהפקה אלקטרונית שלו שמשלבת מוטיבים מן הג'אז ומהקלאסיקה. ראויה לציון, אבל אפיזודית. טון שירה נמוך מאפיין את הגישה האיטית שאימצו לולה מארש לביצוע "היו לילות" הוותיק (אורלנד וזעירא), אבן מסד בפסקול הישראלי. הפרפראזה הזו לא תצליח להתמודד עם ביצועי מופת של השיר - ולא רק של אסתר עופרים הבלתי נשכחת - גם אם הצמד (יעל שושנה כהן וגיל לנדאו) יתמיד איתה בהופעותיו. 
  

לולה מארש, צילום: מיכאל טופיול, מקור: לינקטון

  


עוצרת נשימה ממש

 
לכאורה, גם לפייטן חיים לוק, לאנסמבל הפיוט ול"הללויה" (תהלים ואבן גבירול) בלחן כורדי עממי, יש מקום בפסקול הישראלי. אולם תמטית הוא נשמע כנטע זר ותלוש ב"צו השעה", למרות הפקתו המוזיקלית של יוסי פיין. על פניו גם השילוב בין ג'יין בורדו ו איה זהבי פייגלין מצטייר כמופרך, אלא שהתוצאה המוזיקלית של "ואלס להגנת הצומח" (נעמי שמר, 66') מפעימה. מתמודדת בגאון עם הקלאסיקה ושומרת על הערכים האמנותיים והעושר הסגנוני של שניים מהאייקונים המרגשים יותר בפופ וברוק הישראלי. חוויה עוצרת נשימה ממש, אף שמחמת אורכה קלושים סיכויי השמעתה ברדיו. הפתעה מרגשת רושם דני סנדרסון בהתמודדות עם "חידה את לי" (עודד ספיר, אביהו מדינה ובעז שרעבי מפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח 72'). דווקא מייסד מגמת ההומור והסתלבט בפופ המקומי, נוהג בשיר גישה עניינית, לא מחפפת ולא מתנשאת, כמו היה שלו. ההפקה המוזיקלית המושקעת והבלתי מתפשרת מחזירה אותו לימי התמנון האיטר בכוורת. אקח אישית ללב אם השיר לא ייכנס לרפרטואר השוטף שלו לכשנחזור מההגבלות. 
 

ג'יין בורדו, צילום: אורית פניני, מקור: לינקטון

ג'ימבו ג'יי
ואורית טשומה נותנים כבוד לאריק לביא, מחלוצי ההיפ הופ בזמר העברי (תחשבו על זה עוד פעם), ועושים צדק עם "לא גומר ת'חודש" (של חפר וזלצר מ-78') בביצוע מלהיב שהתבקש מזמן. בסיטואציה דומה נמצא "עובדים עלינו עבודה עברית" (שחיברו יוסי בנאי ויאיר רוזנבלום לשלישיית הגשש החיוור ב-77') בביצוע הדג נחש - הרכב ההיפ הופ הכי חברתי בארץ, בחיבור טבעי ומתבקש לתמצית ההתנהגותית של החברה הישראלית (וגם התכתבות חביבה עם "עבודה עברית", פרויקט הדגל של זעירא עד כה). בכל מקרה, כאילו הם כתבו את השיר, וכאילו הוא כבר בדם וברפרטואר שלהם. 


ירדנה ארזי, צילום: רונן אקרמן
 
זאת בדיוק ההרגשה לגבי "עורי עור" (של אביב גפן) בפיה של ירדנה ארזי - שיר שאין מתאים ממנו לשמש כהמנון המחאה העממית הנוכחית, משתלב באמירה האישית, החברתית והאמנותית של ארזי. גפן עצמו משתלב בקריאת שורות מ"עוד נגיע" שכתב אהוד מנור לארזי. קצפת ודובדבן, אם רק ניתן היה להוריד מבומבסטיות ההפקה המוזיקלית של אורי זך. כמה רצועות קודם, גפן נדרש לשיר אחר של מנור "מה אתה בכלל יודע על אהבה" (שנכתב עם אילן וירצברג לגידי גוב). אם אביב היה זמר טוב יותר, זה יכול היה להיות ביצוע ענק - אם כי כבלדיסט-יוצר וכרומנטיקן-מגיש גפן יודע את המלאכה ומשכנע גם בשיר יפהפה זה, עתיר הקלידים ועשיר הסאונד. 
 

הדג נחש, צילום: אוהד רומנו


קרב אבוד
 
לא שכחתי את אמיר דדון מפרש בעוצמה ובכוונה אופייניות את "לילות של ירח מלא" (ערן צור) אבל בעצם לא מחדש הרבה. האם יצטרף השיר לרפרטואר שלו? תהייה דומה נלווית ל"מסך עשן", בביצוע אתי אנקרי ובתה מעיין ליניק (שגם מנגנת בצ'לו). מצד אחד הוא מנטרל את הזחיחות המובנית בלחנים של אריאל זילבר, מצד שני מבליט-מדגיש את איכויותיו המלודיות והרגשיות, ובעיקר חי בשלום עם עולמה האמוני וההורי של אנקרי. כמה טוב לשמוע אותה שוב בשיר אהבה "חילוני".
 
 
לעומתה, "קשר הירח" (מנור וקורין אלאל) לא מתחבר לי בשום אופן למירי מסיקה, ונשמע כבריחה מוחלטת מהמקור האלאלי ואסקפיזם מושלם לזמננו. לא עשה לי את זה.
 
דווקא עטר מיינר, זמר ויוצר עולה, זכה ב"רקמה אנושית אחת" (של מוטי המר) - אחד השירים המוצדקים יותר במיזם הזה, במשפחתיות הפרטית והכללית - קינה על הסתלקותם בטרם עת של המבוגרים שבינינו - בדבק החברתי המתמוסס ובעיקר בזמן הזה של צו השעה והיבט החירום שמטלטל אותה. הוא וריף כהן שרים יפה, אבל מול עוצמות ההזדהות והריגוש במקור של חוה אלברשטיין, הקרב האמנותי אבוד. 
 

מירי מסיקה, צילום: עדי אורני



מצע בחירות אופציונלי
  
 
הסיום אינו אחיד בריגושים שהוא מציע. השילוב בין מאיה בלזיצמן ומתן אפרת לאביב גדג' מצטייר לי כמעושה ומאולץ, והבחירה ב"שדות שבעמק", שיר עבודה מיתי (לוי בן אמיתי ואפרים בן חיים מ-1937) רק מאדירה את הניכור והמלאכותיות. ההפקה המוזיקלית מזדהה עם בית היוצר הקודר ועמוס המשמעויות של גדג', אבל אינה יצירתית מספיק כדי לברוח מהמקור המקהלתי (דוגמת הגבעטרון). 
 

אביב גדג', צילום: אייל אהרוני, מקור: לינקטון

קשה למצוא פגמים בהגשה של שולי רנד, בכלל וב"שיר על התוכי יוסי" (חלפי, גבריאלוב ואיינשטיין מהאייטיז) בפרט, אבל איכשהו גם הוא לא מתחבר למיזם. בעיקר מפני שרנד הוא בפירוש קטגוריה נפרדת. אולי היה צריך לשיר אותו זמר צעיר, עם נקודת מבט שונה מהמנוסה של איינשטיין והכמו-מתבקשת של רנד. לעומת זאת הליהוק של תומר יוסף (איש הבלקן ביט בוקס) ודניאל סאן-קריאף (תגלית טיפקס) לשיר את "שני חלקים בתוך השלם" האוליארצ'יקי מצטייר כהחלטה נבונה. מעבר להיות השיר מצע בחירות אופציונלי של מפלגה חברתית איכפתית, ההפקה האלקטרונית המקפיצה מיטיבה לייצג את האופי והאנרגיות של השותפים ביצירה: הגישה של אלון, הווייבס של תומר, העבר הטיפקסי של דניאל. 
 

שולי רנד, צילום: טל שחר, מקור: לינקטון

רצועה מהסוף, בצניעות לא מפתיעה, מסתתר אביתר בנאי עם "שלח לי מלאך" של משינה. בפירוש הפתעה משובבת - קלילות מרנינה בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט, ורעננות קופצנית ובלתי צפויה בהגשה של בנאי. ממתק, אם כי אופתע מאוד אם השיר, במתווה תוסס זה, ייכנס לרשימת ההשמעה בהופעות של אביתר.
 
מכיוון שהצו הראשון עמוס ותובעני, מציע לצרוך אותו (בהיעדר דיסק זה הרבה יותר קל) כתכנית רדיו, אפילו בלופ. ואם לא, נסו הקשבה רנדומלית. בכל מקרה, נוכח אורכו, קשה להאזין אותו במכה אחת. ועוד מובטח לנו צו שני, ואם המאבק בקורונה לא יסתיים בקרוב, אולי תהיינה תוספות. אולם רק העתיד ילמד אם הפרויקט יחרוג ממימד הקאוורים, ומרכיביו יחדרו לרפרטואר השוטף של כל אחד מהמשתתפים, שזאת תהיה הצלחתו האמיתית. אחרת יישאר כתעסוקת חירום והכנסה חלופית לזמרינו המובטלים מאונס במהלך הבידוד והסגרים.

  

 
אמנים שונים. צו השעה (צו ראשון). עצמאי. לינקטון לאלבום


07/10/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע