סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שוק המציאות: הנאה צרופה
 

 
 
לאלון אופיר ודפנה דקל ניסיון מבורך וכימיה מפרה. הוא מגוון בכישוריו הבימתיים ובאיכויותיו כשחקן וכזמר, ומצחיק עד דמעות. היא מפתיעה לטובה בנוכחותה הנעימה, מפגינה נפח ומקצועיות כשחקנית וכרקדנית ומפליאה בחיקויים."
המופע האלתרמני של תיאטרון חיפה מזמן לקהל ערב נוסטלגי מענג עם קריצות אקטואליה, ועם כימיה בימתית שופעת בין דפנה דקל ואלון אופיר 


חרוזים ישנים וגם חדשים
 
"שוק המציאות" היה מופע הבידור הראשון שהתבסס על שיריו של נתן אלתרמן. ביוזמתו של הבמאי שמואל בונים, שביים ב-1964 עבור התיאטרון הקאמרי את המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (שאלתרמן תירגם לבמה 20 שנה קודם והתקין מחדש כמחזה עם שירים), ניאות אלתרמן לכתוב "חרוזים ישנים וגם חדשים" לביצועם של יונה עטרי ואילי גורליצקי, כוכבי "שלמה ושלמי". "שוק המציאות" עלה לבמה ב-1965 והיה לאחד מסיפורי ההצלחה האמנותית והמסחרית הגדולים ביותר של הבידור הישראלי.

במופע ההוא, ששיריו הפכו ללהיטים מכוננים בזמר העברי, נכללו 14 שירים של אלתרמן (ועוד אחד של בתו, תרצה אתר), שהולחנו בידי אלכסנדר (סשה) ארגוב, משה וילנסקי ודובי זלצר. החדשים, נכון לאותה עת, היו "שוק המציאות", "קונצרטינה וגיטרה", "הבלדה על חמוריקו" ו"זמר מפוחית" (שהלחין ארגוב), "בובות שעווה", "בלדה סקוטית" ו"הצלם" (שהלחין זלצר) ו"לו הייתי דג" (שכתבה אתר, גם הוא ללחן של ארגוב).

הישנים, שרובם נכתב לתיאטרון כבר בשנות ה-40 ושקיבלו הזדמנות וחיים מחודשים, כללו את "צריך לצלצל פעמיים", "בכל זאת יש בה משהו", "גדליה רבע איש", "מי לימון ואדון צלחת" ו"אלימלך" (כולם בלחניו של וילנסקי). 


שוק המציאות, צילום: יוסי צבקר


 
בימוי חופשי

אין חולק שמלאכת החריזה של אלתרמן היא מפסגות השירה הישראלית, במיוחד במפגש המפוזם שלה עם וילנסקי וארגוב, חתני פרס ישראל כמוהו, ואשפי מלודיה והרמוניה. במהותם הבסיסית, הלהטוטנות הלשונית ופניני הלשון שמפיקה הכתיבה האלתרמנית, הם רק ברק מוסף להבנה התיאטרלית שלו את המדיום הבימתי ולשירים שמספרים סיפור, כמו היו מערכונים או מחזות קטנים. משום כך מתקבלת בהבנה ובאהדה יוזמת תיאטרון חיפה לשוב אל השירים ההם, במרחק 50 שנה ויותר, בתקופה לא פשוטה לאמנות הבמה הישראלית, שמנסה להתאושש מפגעי מגפת הקורונה.

את ההפקה החדשה, המוגדרת עתה כ"קברט מוזיקלי", ביים וערך שוקי וגנר, פריק של המופע המיתולוגי, שכבר נדרש אליו ב-2008 כהפקת תיאטרון הספריה, אז עם אדווה עדני ואלון אופיר. אופיר הוותיק נשאר עמו, כשלמשימת את העזר כנגדו מלוהקת הזמרת והשחקנית דפנה דקל.

מעבר לשם שנותר זהה, זה עיבוד בימתי חופשי המתרחק מן המקור ובת בעת מתכתב עמו. וגנר נטל חירות לעצמו בבחירת השירים ובבניית המופע, בין היתר בהשמטת שירים, בהוספת אחרים ובתוספות כתיבה של קטעי קישור.

לא פחות עסיסי

משום מה גרע וגנר את כל שיריו של זלצר. להבנתי, בשל הצלחתם הפחותה לאורך השנים ואי התקבעותם כלהיטים מאז. הוא ויתר גם, מן הסתם מטעמי רלוונטיות והתיישנות, על "רגע של בידור". את "לו הייתי דג" הפך לג'יג אירי במעבר מוזיקלי נטול מילים בכיכובו של נגן הכינור לאוניד רוטשטיין.

"גדליה רבע איש" הססגוני הומר ב"מרים בת נסים" העסיסי לא פחות (גם הוא של וילנסקי, בביצועה המקורי של שושנה דמארי), והשאיר אחריו עננת השראה (של גדליהו) כקדימון ל"זאת אומרת", שנכתב לתיאטרון לי לה לו ולאותה דמארי, עם אותו וילנסקי. שלא לדבר על ההדרן "דצמבר", שבכלל לא שייך ל"שוק המציאות" (גם הוא הולחן על ידי וילנסקי ובוצע בבכורה ב-1980, כעשור לאחר פטירתו של אלתרמן, בפי דפנה ארמוני ומזי כהן), אבל הוא שיר נהדר, על זמני. 


שוק המציאות, צילום: יוסי צבקר

 
שינוי מהותי נוסף מן המקור (החף ממלל, עם מעברי פנטומימה בין השירים) וגם מן הרימייק הקודם (המהודק בהגשה, ללא קטעי קישור), היתה ההחלטה להוסיף קטעי קישור, מערכונים קטנים, חיבורים מילוליים ומבואות למרבית השירים. לא כל הקטעים באיכות האלתרמנית הנדרשת אבל כאלה שמכשירים שילוב שיר ותיק כ"אני רוצה רק להציץ" הסופר-רלוונטי בדיעבד (שנכתב גם הוא במקור לתיאטרון לי לה לו), ומשרת את הכוונה לעדכן ולהצעיר את החומרים, לנקד אותם (וביניהם בעיקר) בקריצות אקטואליה עכשווית – גמזו הפרויקטור, לא מבקר התיאטרון, רמיזות עבות כפיל לחטיפת ילדי תימן, הפגנות שעברו מבלפור לרעננה, ועוד כהנה וכהנה כדמיונו של וגנר.

הוא גם שומר על המסגרת הסיפורית של שוק מציאות תל אביבי-ישראלי, שגיבוריו הם טיפוסים ססגוניים ושפתו היא חיזורים ואהבה, גם אהבת אדם וגם אהבה לתל אביב הישנה. מסגרת זו אף מקבלת משנה צבעוניות, הרבה בזכות התלבושות הצוהלות שאלה קולסניק עזרה בהתקנתן. 
  
נאה לעין ומענג לאוזן
 
הגעגוע לעבר, בין היתר לפשטות של פעם, מודגשת בשלל ההיבטים העיצוביים. אמנם הבמה, עם ערמת ג'אנק וחפצים אין חפץ בהם, מחלידים ומעלי אבק (עיצוב שאין עליו קרדיט), גדולה ורחבה מדי לקברט מוזיקלי, אבל היא מאפשרת תנועה חיננית (תום אפלבוים) וריקוד בזוגות בטעם של פעם. התאורה (אלי אשכנזי) אולי פשוטה וקונבציונלית מדי, לא מנסה להרשים, להכהות עין או להסיט תשומת לב, ובה בעת היא שופעת חום ואווירת עבר.

דברים דומים אפשר לומר גם על הניהול המוזיקלי והעיבודים (האחים חיים ועוזי אסנר) שמזמינים שירת רבים, לא מבקשים לחדש בכוח (למרות שלטעמי ניתן היה, ראו להלן) ונשענים על שלושה כלי נגינה "ישנים" ככינור (רוטשטיין לעיל) אקורדיון (איתן שפירא הוותיק) ופסנתר - בדרך כלל חולקות בנגינה ורד פיקר וגילה חסיד, הפעם עם מיכאל גוטליב המוכשר, שבניגוד לעמיתיו התייצב בג'ינס, כמו בא מהרחוב, ולא לבוש להופעה בשחור מוקפד וחגיגי.


שוק המציאות, צילום: יוסי צבקר


מה שמוביל אותנו למהות האמנותית האמיתית של המופע. הביצוע. הבחירה באופיר ובדקל מחזקת את האמירה הנוסטלגית, במיוחד אם המקור לנגד העיניים והאוזניים. מבצעים צעירים היו נדרשים להתמודד עם מורשת כבדה ונדרשים להמציא את הגלגל. תחשבו על זה שגורליצקי ועטרי היו אז כוכבים בשיא פריחתם, צעירים (בני 30 ו-32 בהתאמה) רעננים, להוטים, מלאי אנרגיה. בעוד אופיר ודקל נולדו אמנם אחרי ש"שוק המציאות" ירד מן הבמה, אך שניהם כבר בני 50 פלוס.

השניים אולי לא רעבים ואחוזי תשוקה כמניחי היסודות, גם לא קלילים וראשוניים כבני 30, אולם מציעים ניסיון מבורך וכימיה מפרה. אופיר קצת לוחץ פה ושם, אבל מגוון בכישוריו הבימתיים ובאיכויותיו כשחקן וכזמר. הוא מצחיק עד דמעות בקריאה המוגזמת את "לילה לילה (הרוח נושבת, לילה לילה הומה הצמרת)", קלאסיקה אלתרמנית (עם מרדכי זעירא) כשיר חיזור נואש וקודח לאהובה בשם ליילה, ומרגש ביותר בהגשה המקורית ובפרשנות המרתקת ל"זמר מפוחית", אחת מפסגות המופע לטעמי.

דקל מפתיעה לטובה בנוכחותה הנעימה. בשנים שעברו מאז כיכבה כזמרת פופ מצליחה (בשנות ה-90), היא צברה נפח ומקצועיות כשחקנית וגם כרקדנית, ומפליאה במיוחד בקטעי הקישור שנדרשים לחיקויים בחלקו הראשון של המופע - כתימניה, כרווקה בררנית או כגרופית מתמוססת (ב"אלימלך"). האחרון גם מדגים את שיתוף הפעולה הנאה לעין ומענג האוזן בין השניים, שלשיאו מגיע כצפוי ב"קונצרטינה וגיטרה" הלהטוטני. 


שוק המציאות, צילום: יוסי צבקר

  
 
היפ-הופ אקספרימנטלי
   
מבחינות רבות, השירה המולחנת של אלתרמן הקדימה את הספוקן-וורד אם לא את ההיפ-הופ. שיריו ארוכים ו"דברניים" (כיאה למגוללי סיפור), מופזים במשחקי מילים טווסיים ובווירטואוזיות חריזתית. גישה חדשנית, גם לא כזו שמבקשת להיות חתרנית, עשויה למצוא בפזמון האלתרמני, כולל זה שנכלל במופע, כר פורה למבע היפ-הופ נסיוני.

למן "אני רוצה רק להציץ", דרך "מרים בת נסים" ועד "צריך לצלצל פעמיים", ובמיוחד ב"קונצרטינה וגיטרה" שממש מזמין ראפ: "...היא עבדה בקרנטינה/ בתפקיד של סניטר/ הוא עבד, מאי נפקא מינה/ כפקיד מכס לא זוטר/ שמה היה, אמרנו נינה/ שמו היה, כנ"ל, זברה/ היא נגנה על קונצרטינה/ הוא ניגן עלי גיטרה/ ובכל ערב היא השעינה/ על כתפו ראשה ושרה/ ופעמים היא האזינה/ לגיטרה טרה טרה// טרה טרה/ טרה טינה/ מר זברה/ מרת נינה/ טרה טינה/ טינה טרה/ קונצרטינה/ וגיטרה"). ובעיקר מתנהל מול המסקנה ש"בזמננו, מרומנטיקה בורחים כמו מאש".

שורה תחתונה: למצויידים בבלוטות נוסטלגיה פעילות. אם כי סביר שגם אורחים מזדמנים ייהנו.

 


למועדי מופעים >

14/07/2021   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע