סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן גורן מלונדון 2 - ברכט, שקספיר ודאלדרי
 

 
 
ברשימה שנייה מלונדון - על נקודות המחברות בין “אמא קוראז`”, “סוף טוב הכל טוב” ו”בילי אליוט”


על פניהן "אמא קוראז`" "סוף טוב הכל טוב" ו"בילי אליוט" הן שלוש ההצגות שיש בהן משום הזמנה מראש לחוויית תיאטרון.

ברכט ידע ליצור דמות גדולה מהחיים שהפכה למשל, שקספיר ידע לתת שירה נעלה ופרוזה הומוריסטית לגיבורי מחזהו הנמנה על הקבוצה ה"בעייתית", ובילי אליוט לא רק נולד לרקוד.

אבל המרתק בצפייה המקרית בשלוש ההצגות האלה במהלכו של ביקור אחד בלונדון הוא שיש לשלושתן יותר ממכנה משותף אחד: במרכזן דמויות הפועלות כנגד כל סיכוי, והדמויות האלה הן בשני מקרים מתוך השלושה – נשים. 
  
חסרונתיה של אמא קוראז`
 
האישה הראשונה, זו המוכרת כמעט לכל מי שנשמת תיאטרון באפו היא אנה פירלינג, הידועה ומוכרת בשם אמא קוראז`, המייצג אותה ומסמל את רוחה ואת אומץ לבה לכאורה. זה מתבקש כמובן, אפילו נוכח העובדה שהמחזה נכתב והוצג לראשונה (בשווייץ) תוך כדי מלחמת העולם השנייה, והתפרש כדגל אנטי-נאצי. כמובן שדמות בעייתית כמו אמא קוראז` אם הייתה פועלת בימי הנאצים כפי שפעלה בימי "מלחמת שלושים השנה" (1948-1918) לא הייתה נמלטת ממשפט תחת סעיפי החוקים בעניין הנאצים ועוזריהם.
 
השחקניות שגילמו את "אמא קוראז`" מאז הבכורה, בכל רחבי האימפריה התיאטרלית הבינלאומית, היו שחקניות מובילות, “גברות ראשונות" של הבמה המקומית או הכי קרוב לתואר הזה, והן שכתבו במשחקן את דמות קוראז` ושדרגו אותה לדרגת הלוחמת הנאבקת נגד כל המלחמות. שחקניות נפלאות אחרות, שלא עניין אותן המעמד הלאומי או החברתית, ניסו לתת ממדים ריאליסטיים, לחלוטין לא מיתולוגיים לפעולותיה של קוראז`.
 
מבלי שאחטא בהכללות מיותרות אומר כי בעוד שההצלחה האירה פניה בדרך כלל לקבוצה הראשונה שיצרה את קוראז` כדמות טרגית, מרגשת ומעוררת הזדהות,  דווקא קבוצת השחקניות האחרת נכשלה במאמציה, גם אם הצליחה פה ושם לעצב את קוראז` כדמות  אנושית, קטנונית, בוגדנית, מורכבת ובעייתית במאבק ההישרדות שלה.
 
והנה בהצגת התיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון קרה דבר כמעט מפתיע. הבמאית דבורה וארנר ושותפתה, השחקנית האירית המופלאה פיונה שו, יצרו מקוראז` דמות גדולה מהחיים דווקא בתפיסתן אותה כאישה מלאת חסרונות, עיוורת למתרחש אך ראוותנית, נצלנית גלויה, ווירטואוזית של הישרדות, ההולכת מחיל אל חיל ואינה מניחה לשום מוקש לעצור אותה.
 
הסממנים החיצוניים שוארנר נתנה להצגתה כוללים את המבנה המיוחד של עגלת קוראז`, כמעט כלופט נייד, שבמערכה השנייה מצמיח קומה שנייה. בכניסתה הראשונה לבמה, העגלה מגיחה מתוך בור הבמה, כשקוראז` יושבת בכסא חופים על הגג בשמלה פרחונית לצלילי מוזיקה (שכתב דיוק ספשיאל, כוכב רוק ונשמה מבלפאסט שגם משתתף עם להקתו בהצגה). בפתיחת המערכה השנייה, קוראז` ניצבת על רגליה, בפישוק רחב, על גג הקומה השנייה של העגלה, וכובע פלדה לראשה. המנצחת הגדולה ועגלתה מגיחים הפעם מאחרי הקלעים, וזו אחת התמונות המדהימות ביותר שנראו בהצגה הזאת.
 
ומה עם ה"ערך המוסף" הטרגי, תשאלו ודאי. התשובה היא שכמו שבתוך ים המקצבים של דיוק ספשיאל יש רגעים ליריים יפהפיים, מאוד לא ברכטיאניים, כך גם בהצגתה של וארנר יש רגעים כאלה, אולי לא ליריים אבל כאלה שאינם תובעים הפגנתיות וראוותנות.
 
אחד מהם הוא הרגע שבו קוראז` מתכחשת לקשר שלה עם בנה השני, המוטל מת לרגליה. זה אולי הרגע הגדול של שו, כמו של רבות מאלו ששיחקו את התפקיד. שו נושכת שפתיה, ועל פניה ארשת של טמטום סרבני, ובמפתיע, היא איננה פוערת את פיה ועוצרת את זעקתה כשמוציאים את גופת בנה. את מקום הזעקה האילמת תפסה החשכת הבמה, לקראת התמונה הבאה.
 
ההצגה של וארנר מרהיבת-עין, תוססת מאוד, רומזת להיותה בת זמננו – כפי שתובעת זאת הגרסה החדשה של המחזאי האמריקני טוני קושנר (מחבר "מלאכים באמריקה"). ועם זאת מצאתי בה נקודת תורפה מעיקה למדי ככל מה שנוגע לדמותן של שתי הנשים האחרות שבמחזה – הבת קתרין והזונה איווט.
 
וארנר הופכת את השתיים, ובמיוחד את קתרין, לדמויות כמעט צדדיות, כמו חיילים נוספים בלוח השחמט הפרטי של קוראז` בשדה הקרב. זה קורה לכל אורך ההצגה, ואפילו בתמונה  של קתרין המטפסת אל גג ומזעיקה בתיפוף את חיילי העיר. כאילו וארנר שכחה ששם המחזה הוא "אמא קוראז` וילדיה". 

קוראז-ענקית.jpg
         "אמא קוראז`", מקור: http://www.nationaltheatre.org.uk/
  
קומדיה שקספירית כסיפור אגדה גותי
 
“סוף טוב הכל טוב" של שקספיר, אף הוא בתיאטרון הלאומי המלכותי, זוכה להצגה מקורית מאוד, בבימויה של מריאן אליוט שפתרה להפליא את הבעייתיות שמוצאים החוקרים ואנשי האקדמיה בסיפורה של יתומה המתעקשת לכבוש את לבו של אציל צעיר, שאמו אימצה אותה ונתנה לה את חסותה.
 
אליוט עיצבה את ההצגה כסיפור אגדה גותי, בתוך תפאורה שחורה-אפורה של צללים ועורבים, עם מעט נצנוצי זהבים של חצר מלך צרפת, ושטיח אדום הנמתח באלכסון הבמה. ובעיקר היא השכילה להבליט את איכות התום והכנות, לצד התחכום והתושייה של שלוש דמויות הנשים המרכזיות כנגד הערמומיות, הבוגדנות והחלמאות של הגברים הצעירים (אם כי לא בלי עזרתם של הזקנים ושל המשרתים השנונים).
 
במפתיע אליוט מצליחה לתת חיים מרתקים למחזה שמרכיבי הקומדיה שלו נראים פחותים ביחס לקומדיות השקספיריות הגדולות, ומרכיבי ההגות שבו נשמעים בדרך כלל מופרכים. היא עושה זאת בסיוע של צוות שחקניות נהדרות,  ובראשן קלייר היגינס כרוזנת המאמצת ומישל טרי כמעירה הנלחמת על זכותה לאהוב את מי שמעמדו רם מזה שלה. במתחם הגברים בולטים ביותר השחקנים המגלמים את המשרתים השונים – פארולס ולאוואטש, ואת ראש מועצת מלך צרפת.  

סוף-טוב-הכל-טוב-ענקית.jpg 
"סוף טוב הכל טוב",  מקור: http://www.nationaltheatre.org.uk/

רוקד כנגד כל הסיכויים
 
אחרי כמה שנות סרבנות לא ברורה הגעתי, בהשפעת אחי הבכור, אל המחזמר "בילי אליוט" ואני מודה ומתוודה שאחרי כרבע שעה של התחבטות נכנעתי לקסמו המיוחד של העיבוד שנעשה לסרט, ולמכלול הפתרונות הבימתיים, הכוריאוגרפיים והמוזיקליים שהבמאי סטיבן דאלדרי השכיל לתת למעבר החד ממסך הקולנוע אל בימת התיאטרון.
 
הגורם העיקרי הוא כמובן הנער התורן שגילם את בילי אליוט והצליח לא רק ליצור דמות שלמה, אמינה ונוגעת ללב, אלא הפליא לרקוד, יותר ויותר ככל שהעלילה קידמה את כישוריו. את זה הוא השיג בסיועו של הכוריאוגרף  פיטר דארלינג, שהיה גם הכוריאוגרף של הסרט, אך יצר כאן יצירות מחול חדשות ומרתקות אף יותר לבילי, למורה למחול שבהצגה הזאת רוקדת הרבה ושרה, ואפילו לסבתו של בילי.
 
אך מעבר לסיפור האישי של בילי בדרכו אל תהילתו והגשמת חלומו (לא, אין במחזמר את תמונת הסיום עם הקטע מ"אגם הגברברים"), דאלדרי ושותפיו, ובמיוחד אלטון ג`ון, שכתב מוזיקה נפלאה, היטיבו לעצב את הרקע החברתי-פוליטי-דרמטי של מאבקם של הכורים כנגד ממשלת תאצ`ר ואת סיפורם האישי של אביו של בילי ואחיו.
 
המשחק, השירה והתנועה במחזמר הזה משולבים היטב אלה באלה, ויוצרים תמונה מרגשת, מצחיקה לעתים, ובעיקר מעבירים את המסר שכנגד כל הסיכויים, אם רוצים אפשר וכדאי להגשים חלומות.

בילי-אליוט-ענקית.jpg
          "בילי אליוט", מקור: http://www.billyelliotthemusical.com



19/10/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הייתי בהצגה בילי אליוט בלונדון
* , (23/10/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע