סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פסטיבל ישראל 2017 - סיכום סיום
 

 
 
לא ראיתי את הראשון מבין שני מופעי העירום העברייניים, אך אני יכול להעיד על המופע שראיתי ונרטבתי בו, ״פינדורמה״, שהביאה מברזיל היוצרת המרתקת ליה רודריגס, שמדובר בחוויה מרגשת מאוד, מקורית, שמאפשרת לכל צופה להיות שותף בה - פסיבי בהתחלה אקטיבי בהמשך - ולהבין את המאבק האנושי נגד איתני הטבע כמהלך נמשך מבראשית ועד היום הזה."
הפרובוקציה של שרת התרבות האירה היטב את הייחוד התרבותי האמנותי של האירוע


פרחים עירומים בקנה

לא קל לסכם פסטיבל כאשר לא כל אירועיו נחזו ונצפו, ובוודאי לא כאשר את הבאים אליו מקדמת ברכה האומרת כי ״הפסטיבל מציג את המופלא, את הקסום, את הרבגוני, את הרב-תחומי ואת המסורתי לצד החדשני… מהווה מרחב המאפשר למגוון רחב של אמנויות, של אמנים ושל קהל, ובכללו אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים.״

מי שחתומה על ההתלהבות הגדולה הזאת היא ״ח״כ (תא״ל במיל׳) מירי רגב שרת התרבות והספורט״. אותה שרת תרבות וספורט שהניפה חרב מאיימת על מימון הפסטיבל על שום שלא הראו לה את שני מופעי זימת העירום שהגיעו לפסטיבל רחמנא ליצלן, ולפני שכתב עבורה אי-מי את הטקסטים הנאורים והיא חתמה עליה בחרדת קודש של נצחים. 

מתשעת המופעים שאני ראיתי (ועל המופע ״איוב״ של יוסי יזרעאלי ויוסף ברדנשווילי הרי כבר כתבתי בנפרד) אני יכול להעיד שהטקסט הזה הוא תיאור מופלא שניתן אולי להתווכח ולהתדיין בהקשריו השונים אבל בלי ספק הוא עדות למה שהיה השנה. אני רק יכול לקנא במי ששלחה את הברכה הזאת על שראתה את כל זאת עוד לפני שעלה המסך על ״פסטיבל ישראל המתקיים בבירתנו הנצחית ירושלים ומביא לידי ביטוי את קשת הגוונים של העשייה האמנותית והתרבותית בארץ ומחוצה לה״.

איוב צילום זראר אלון.jpg
"איוב" (צילום: ז'ראר אלון)


לא ראיתי את הראשון מבין שני המופעים העברייניים, אך אני יכול להעיד על המופע שראיתי ונרטבתי בו, ״פינדורמה״, שהביאה מברזיל היוצרת המרתקת ליה רודריגס, שאם היו המלעיזים והמלשינים טורחים לראות ולהבין היו מריצים למופע הזה את השרה ועוד כמה מעמיתיה כדי לראות משל מרתק עליה - בחלק הראשון - על שבטי ישראל שנקבצו בחלק השני והיו לעם - ואינני בטוח אם החלק השלישי איננו מתייחס אל הפסוק משיר השירים ״מים רבים לא יוכלו לכסות את האהבה ונהרות לא ישטפוה״ (פרק חטא פסוק זין).

מה שאני בטוח הוא שזו הייתה הופעה מרגשת מאוד, חושנית, והגוף החשוף של הרקדנית הסולנית בחלק הראשון ושל שני הרקדנים ושלוש הרקדניות בחלק השני, ושל כל הלהקה שזרמה בעירום כנחלים בין רגלי הקהל, יצרו חוויה מקורית, שמאפשרת לכל צופה להיות שותף בה - פסיבי בהתחלה אקטיבי בהמשך - ולהבין את המאבק האנושי נגד איתני הטבע כמהלך נמשך מראשית או מבראשית ועד היום הזה או דברי הימים ג׳ הנכתבים. או, כפי שחשתי במהלך המופע, גם מיתוס האיליאדה.

פינודרמה sammi landweer.jpg
"פינודרמה" (צילום: Sammi Lanweer)


בצעד קל ובהומור בריא

ברוח הנחווה הזה אפשר להצביע על יצירת המחול של כריסטיאן ריזו מצרפת ״מבוסס על סיפור אמיתי״. זו יצירה גברית ים תיכונית בביצוע מהפנט של שמונה רקדנים מגוונים בגבריותם, ושני מתופפי רוק שנושאים ונותנים עם התנועה על הבמה, מקורותיה ופיתוליה, עירסולי הגוף מיוון, מתורכיה, מהדבקות המוכרות, מצעד תימני שרקדנו, ואף הם מביאים בשורה מעודנת של יחדיו, של דיוק ושל ביזור. ורק חבל שלא נקראנו לעלות על הבמה ולהצטרף, כמו אותו אירוע שדחף את ריזו ליצור את היצירה היפה הזאת.

נקיפות ההומור שהיו ביצירה הזאת הובלטו אף יותר ביצירה FLA.CO.MEN של ישראל גלבאן כוכב הפלמנקו מספרד שבא לבנות מתוך הרס, לשזוף באור חזק את מה שנכמר בצל מחולות הפלמנקו המסורתיים. שם היצירה מתייחס לרקדנים הגברים של האמנות המיוחדת הזאת, וגם כאן המוזיקה, הנקישות הקיצביות של צעדי גלבאן ואלה של שישה מוזיקאים נבחרים - שגם יודעים את סוד התנועה - נושאות בשורה אמנותית.

אפשר לומר שגלבאן מפשיט את הפלמנקו הגברי ממחלצותיו, מוצא את הדקויות הייחודיות לו, ומחבר אותן דרך הפסקול הצמוד. תנועתו היא כשל מיתרי נבל שידיים סמויות פורטות עליהם. וגם כאן הדיאלוג בינו לבין הנגנים - אחרי הפתיחה הסולנית הנפלאה שלו לבדו - מוליך את הפלמנקו אל מחוזות חדשים. יש שם ג׳אז, יש שם קלאסי, יש פלמנקו מהודק, ויש גם מקצבי רוק ודיסקו. ובסיכומו, כולנו רקענו ברגלינו ובכפות ידינו, והיינו לעם-מחול אחד.

   


במתחם המחול, ובמופע החותם של הפסטיבל, קיבלנו מפגש מיוחד עם DANCE, יצירה בת 40 שנה מאת לוסינדה צ׳יילדס, מארה״ב, הנחשבת כ״אחת הכוריאוגרפיות החשובות והבולטות במאה ה-20״, כהגדרת הפסטיבל, ולמעשה גם ב-20 השנים הראשונות של המאה הנוכחית. היצירה שלה נחשבת לאבן דרך בתולדות המחול, כמייצגת גם את שפת התנועה שלה, גם את המוזיקה המיוחדת של פיליפ גלאס, וגם את השילוב המהפנט עם הקרנת הביצוע המקורי של המחול הזה, על שלושת פרקיו, בסרט של סול לויט המוקרן בה בעת לביצוע החי על הבמה. 

לטעמי, התנועה עצמה נראית במלוא יופיה דווקא במנותק מהמוזיקה (שעל ערכיה אינני יכול להעיד) ובדמיוני ראיתי אותה נרקדת לצלילים אחרים - באוזן הפנימית שמעתי באך, רביעיות של מוצרט וברטוק - שהיו מעניקים ממימדים נפשיים יותר לתנועה המינימליסטית, בקווים ליניאריים נמשכים מצד אחד של הבמה אל הצד האחר. ומעבר לערכיה  המיידיים, חשיבות העלאתה בפסטיבל היא בכך שהובאה כעדות שמהפיכה ושמרנות, כמו בגד ועירום, הם החומרים המובהקים של האמנות והתרבות. לא במיל׳, לא בדימ׳ אלא בחי וקיים ופעיל.

  

 
המסיכה והמציאות

הומור מתפרע הביאה מיפן היוצרת המקורית טוקו ניקאידו ביצירה ״נערות מופרעות מצילות את העולם״, שאותה ראיתי פעמיים - באולפן הקטן וברחבת הכניסה לתיאטרון שרובר. בהופעה הראשונה באולפן הרגשתי לחוץ ולא נהניתי למרות מאמציהן הבלתי נלאים של כעשרים הנערות היפניות - היה גם נער אחד - להתזיז את הקהל, להשפריץ עליו מים, לצעוק ולצחוק עם מוזיקה מחרישת אוזניים. 

במופע שהיה בחוץ כבר נראו הדברים חיים באמת, בכל מיני הבוקי-סריקי של אבזרים ושטיקים של משחק, והרבה אירוביקה. ההסברים על מהות היצירה וזיקתה לאנימציה ולקומיקס יפניים לא היטיבו להסביר אותה כמו המידע על כך שבטוקיו הנקייה והמאורגנת, המדויקת ומוקפדת, יש פינה אחת שבה מותר לשבור את כל החוקים. ללכלך חופשי, לרשקש, לרקוד ולצרוח, לטפס על מי שמסתכל ותמיד לחייך. ובקיצור לעשות מהפכה, שדווקא מאירה את אורח החיים המסורתי של העולם שנראה כנתון בסכנה. 

מיס רבולושונרי Cyclone A.jpg
"נערות מופרעות מצילות את העולם" (צילום: Cyclone A)


במידה רבה אפשר לראות את הקו הזה ב״שריד קדוש״ - יצירתו של יוריפידס לאסקארידיס מיוון, גם בהיותו שונה לחלוטין. אם היפניות פשטו מסיכות, יוריפידס דווקא בנה את המופע שלו על מסיכה, ובגדול, בדחיסת גופו בתוך חליפת גוף מרופדת מוגדלת לתלפיות, שמובלטים בה הישבן והתסרוקת, השוקיים, והפנים נחבאות מתחת למסווה המתחבר אל פרוטומה של אל יווני, אחת משפע אבזרים המשמשים את המופע האנדרוגיני שלו, את הקולות והג׳יבריש, את התקלות ואת הפתרונות.

מופע שכל כולו שואב מתרבות הקברטים, הוודביל, הגאגים ואפילו הסטנד-אפ שבו הפרפורמר צוחק מעצמו אבל גם מהקהל הצוחק עליו. כן, בהחלט כמו שניקולאי גוגול הסביר לנו בסיומו של ״רביזור״ - צוחקים, צוחקים, מעצמנו אנחנו צוחקים. וזה בריא, נטול גלוטן, סוכרים ופחמימות. וזה מספר משהו מכמיר ונוגע ללב.

  


רוחות מהעבר

מתחברות לכך שתי יצירות שחרגו מתחום המחול - ״הטייפ האחרון של קראפ״ מאת סמואל בקט בבימוי, עיצוב תפאורה, קונספט תאורה ומשחק של רוברט וילסון, מענקי הבמה מארה״ב ואירופה; ו״כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי״ מאת טום לוז משווייץ. העובדה שצפיתי בשתיהן בערב אחד זו אחר זו חיברה אותן למסה קריטית של חיים מעולם אחר.

וילסון הוא יוצר שככל שהתקדם ביצירותיו כך הגביר את הביקורת עליו. בדיאלוג שהוא יוצר עם קראפ של בקט הוא בוחר להיות ליצן, שהמחוות שלו מהתחלה ועד לקידות התודה לקהל, מיועדות להצחיק, אבל באותה רמה שבה ליצני חצר עושים זאת לשליטים ולחצרנים החנפים, או אפילו כמו ריגולטו שהלעג שלו נופל עליו כקללה. וזה מה שקורה לקראפ-וילסון - שהוא שולף את הטייפ האחרון ומשמיע אותו לעצמו ולנו, ומוסיף עוד קצת. 

  


זה מופע שבו האפקטים והתאורה, התלבושת והפאה (שלא בלי משים הזדקנה יחד עם המופע ועתה נראית כמו רעמת ראשו של דונלד טראמפ - כולל מחוות אצבעות וידיים), נראים כאבזרי הבמה של המופע האחרון של השפיות. הוראות הבמה של בקט עם הדמיון המגזים של וילסון יוצרים חוויית תיאטרון מיוחדת, גם אם היא נראית כחריגה למהות הכתיבה המתומצת של המחזאי.

אבל מה שוילסון עושה דומה ואולי אפילו זהה למה שעושה גיבורת המחזה ״כשאמות״ - רוזמרי בראון, אלמנה נטולת השכלה מוזיקלית פורמלית, שב-1970 חשפה יצירות לא נודעות של באך, ליסט, שוברט, שופן, בטהובן ודביסי וכל זאת בדרך של הכתבה שהכתיבו לה רוחות המלחינים המתים שתיקשרו עמה.

הבמאי המוזיקאי טום לוז בנה מהסיפור האמיתי הזה מופע מרתק שבו חמישה שחקנים-מוזיקאים חיים את סיפרה של בראון, את המלחינים ואת אורחיה הרבים האחרים. הכל מתרחש במרחב מואר מעט באפלוליות, עם אבזרי במה המייצגים את המעבר בין העולמות, עם פסנתרים וכלי נגינה אחרים - והכל בעצם מתאר געגוע גדול של האלמנה אל בעלה.

כשאמות Karin Hofer.jpg
"כשאמות" (צילום: Karin Hofer)


הליצן הרציני הפעם הוא כמובן טום לוז, שיצירתו אומרת הרבה יותר מהנראה לעין. משהו שמנסה להקיש על חדרי הלב של הצופים במתרחש, בשפע הדימויים והשינויים, ובמה שנראה כמו שבקט שאף אליו - תמונה פיוטית של היעדר שממשיך את עצמו בחיוניות, שמסרב להתרווח בנוחיות ומחפש משמעות. שתהיה משמעות. בכל זאת.

אמנות היא תמיד קריאת תיגר

וזו גם המשמעות שאייל שר ואיציק ג׳ולי, מנהלי פסטיבל ישראל, מחפשים למצוא בכל מהדורה של הפסטיבל - שהשנה גם הוכרז כהצדעה למיכה לבינסון ז״ל שהיה מנהלו ב-2001-1994בדברי התודה שלהם בפתח המופע שחתם את הפסטיבל הם שכחו לציין את תרומתה החסודה של  שרת התרבות והספורט. חבל. היינו צוחקים בקול גדול.

איציק-גולי-גדי-דגון-ואיל-שר-צילום-זואי-דניאל.jpg
איציק ג'ולי ואיל שר (צילומים: גדי דגון, זואי דניאל)


אבל אנחנו, לסיום, יכולים להתנחם ולהתרווח בכמה שורות מהברכה ששלח ראובן (רובי) ריבלין, נשיא המדינה: ״אמנות היא תמיד קריאת תיגר עבור הצופה או המאזין. היא דוחקת בנו לחשוב אחרת, להקשיב אחרת, לראות אחרת. ולמי שעולה לרגל, לפסטיבל ולירושלים, מהווה הפסטיבל הזדמנות מרוכזת ושופעת לפתוח את הלב, לאתגר את החושים ואת המחשבה ולשכוח את עצמנו ואת שגרת היומיום.״


19/06/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע