תיאטרון - ביקורת דיסקים: קרן פלס, הראל סקעת

קרן פלס מציגה אלבום סולו ראשון שהוא יצירה אישית שלמה ומדויקת, ואלבום הבכורה המוקפד של הראל סקעת נותן במה מהוקצעת ליכולותיו המרשימות.

לא בהכרח אופטימית

בניגוד לסדר הרגיל שבו מגיעים זמרים חדשים אל התודעה הציבורית, שמה של קרן פלס נודע אצלנו כיוצרת של להיטים, זמן מה לפני שזכינו לשמוע את קולה בוקע ממקלטי הרדיו. בתקופה שבה נשמעו שיריה של פלס מכל פינה מגרונם של מירי מסיקה, שירי מימון והראל סקעת, וכחברה בקליקת "רימון" המדוברת שמה נקשר גם אל איה כורם (אם כי בפועל פלס לא כתבה לה אף שיר), היא עסקה די בשקט בהקלטת האלבום שלה ובהופעות באולמות קטנים. באותה התקופה, אני חייב לציין, שבאופן אישי קצת חששתי בעבורה, וליכולותיה לייצר מספיק עניין כזמרת-יוצרת, אחרי שהייחוד שלה ככותבת כבר קיבל את החשיפה הגדולה שלו.

אלבום הבכורה של קרן פלס מסיר את כל החששות. תמיד אמרו לי, שאנשים שבטוחים ביכולות שלהם אינם חוששים להפיץ את הידע שלהם, ובמקרה הזה האמרה הזו קולעת בול. השירים שתרמה פלס לאחרים היו אמנם מוצלחים מאוד ברובם ומכוונים היטב לטעם המיינסטרים הנוכחי שלנו, אך בכתיבה שלה עבור עצמה יש משהו אחר, אישי יותר, והריכוז של כל השירים הללו יחד, יוצר משהו שלא היה קיים באלבומים האחרים שנהנו מכתיבתה.

תחת שרביט המנצחים האקוסטי והעדין ברובו של לואי להב, מבצעת פלס את הסיפורים-שירים היפים שכתבה לעצמה, והסינגל המצליח הראשון שהוציאה ("איתי") הוא בהחלט דוגמה טובה ליכולותיה להיות רכה ושבירה, אך גם בטוחה ומדויקת. השירים מתחברים יחד דרך אמירה אחת והלך רוח אחד, לא בהכרח אופטימי, ודרך הלחנים, שיש בהם קוי דמיון ומשפטים משותפים. כל אלה מביאים ליצירה אחת שלמה, שמסתיימת בסערה עם שיר הנושא של האלבום, והוא כאילו מסכם את כל מה שקרה פה עד עתה, ופורץ באחת את מסך העדינות המדומה.

קרן פלס – אם אלה החיים, הד ארצי

נולד להיות כוכב

אצל הראל סקעת הסיפור קצת שונה. ההצלחות הגדולות ביותר שלו במסגרת התחרות של "כוכב נולד", הגיעו מכיוונן של בלדות רגישות ("בתוך", "בדידות"), שהיה בהן מספיק בשר ומטען רגשי כדי למצות את יכולותיו, ובדיוק מאותן הסיבות הייתה הבחירה שלו בשיר "ואת" של קרן פלס כסנונית הראשונה מתוך אלבום הבכורה שלו, מושלמת. הלחן הנהדר, הביצוע המצוין מבחינה טכנית אם כי קצת משוחק מדי, ועיבוד הפסנתר וכלי המיתר הדרמטי של יזהר אשדות תאמו היטב את יכולותיו וצבע הקול של סקעת, ועוררו תקווה לאלבום שהוא כולו מוקפד ומושקע ברמה הזו.

ובאמת, גם בשאר שירי האלבום ניכרת ההקפדה היתרה על כל הפרטים, בעיבודים המוזיקליים ובהפקת השירה. הסינגל השני שקידם את האלבום ("כמה עוד אפשר") הציג גם הוא את סקעת במיטבו, ועל אף היותו שיר עם אופי פסטיבלי מובהק, הוא היה זוכה בוודאי במקום הראשון ברוב הפסטיבלים, ולכן נסלח לו. השיר הנוסף שכתבה לו קרן פלס ופותח את האלבום מצטרף לרשימת הקטעים המוצלחים באלבום, וכך גם שירו של דידי שחר ("לא ממהר"), והלחן היחיד שכתב סקעת בעצמו ("אפילו ששריפות").

פעם אחת ניכרת באלבום גלישה מוגזמת לטראשיות של ממש ("קבלי אותי"), ופעמים אחרות ניצלים השירים רק בזכות הביצועים הווקאליים המלוטשים והיפים, אך דווקא יכולותיו אלה של סקעת לרומם גם שירים בינוניים לכדי להיטים, הן אלה שמבהירות ללא כל ספק, שהוא אכן נולד להיות כוכב.

הראל סקעת, הד ארצי