תיאטרון - בקייפטאון עוד לא ראו את "פורגי ובס"

ההפקה העולה כעת באופרה הישראלית לא עלתה עדיין בעיר הבית שלה, שבה צופי האופרה הם לבנים ומבוגרים. יוסי שיפמן סוקר את גלגוליה של האופרה האמריקנית החשובה ביותר ומשוחח עם במאית ההפקה מדרום אפריקה, כריסטין קרוז

מוזיקה נפלאה, אנטגוניזם חברתי

"פורגי ובס" נחשבת היום ללא ספק לאופרה האמריקנית החשובה והמשמעותית ביותר בהיסטריה של ארצות הברית. סיפור העלילה המתבסס על ידיעה עיתונאית שהתפרסמה בעיתון מקומי בצ'רלסטון, בשנת 1924, על נכה המתקדם בדרכים על קרש עץ שבתחתיתו ארבעה גלגלים קטנים וגורר איתו עז והוא חשוד שירה באדם אחר ונעצר לחקירה.

הסיפור הצית את דמיונו של סופר, דיבוז הייווארד, הסיפור הזה היה למחזה והמחזה היה לאופרה, אל דיבוז הייווארד שכתב את הסיפור והמחזה "פורגי" הצטרפו האחים גרשווין, איירה, שכתב את מילות השירים וג'ורג' שכתב את המוזיקה. מאותו רגע בשנות השלושים של המאה הקודמת, נפתח סיפור חדש: סיפור היצירה על במות העולם.

"פורגי ובס", זה שמה של היצירה במתכונתה המוזיקלית-דרמטית, התקבלה ברגשות מעורבים. אלא שמרגע שעלה המסך לראשונה על היצירה היא הייתה למרכז מייצר אהדה רבה מצד אחד, המוזיקה הרי נפלאה ומשגעת, ומצד שני אנטגוניזם חברתי-פוליטי, המסתתר תחת מסכה "אמנותית".

השאלה שריחפה באוויר - והיו גם מי שלא היססו להביע אותו במלים בתקשורת המקצועית והכללית – הייתה: "מה מבין יהודי במוזיקה של שחורים?". גרשווין מצדו כבר קבע את מקומו בתולדות המוזיקה עם "רפסודיה בנוסח בלו" ג'אז אמיתי באולם הקונצרטים, למגינת ליבם של טהרנים "ווספים", מקדשי המוזיקה האירופית.

כדי שנתרשם מן העוצמה המרושעת שאיתה התמודד גרשווין נצטט כאן קטע קצר שפורסם בעיתון Dearborn Independent, עיתון שמסבסדו הבכיר היה הנרי פורד, - שלא הצטיין באהבת ישראל: "שימו לב לשיתוף הפעולה בין היהודים לכושים. בארה"ב, תפסו את מקומם של שירים פופולריים שהיו ציוריים, רומנטיים ונקיים, שירים אפריקניים שהחדירו את מוטיב הג'ונגל. היהודים קלטו את המוטיב הזה והחלו בתקופה האפריקנית והחדירו את מוטיב הג'ונגל לתרבות האמריקנית. פעולה שהביאה להתדרדרות גרועה. היהודים הפיצו וכיוונו את דיבור הקופים, הצריחות, הזעקות, הנחרות לתוך המוזיקה" (ובנימה זו זה ממשיך). המאמר הזה עודד את רוחם של מתעבים אחרים להמשיך ולהכפיש את היצירה ואת יוצריה.

פורגי-ובס-01.jpg

"פורגי ובס" (תמונת יח"צ)

למרבה המזל הקהל וההיסטוריה רצו אחרת. גרשווין שהלך לעולמו בשנת 1937, שנתיים לאחר הצגת הבכורה לא הספיק לראות איך יצירתו הופכת ללהיט עולמי וגם ליצירה מכניסה. היצירה שהחלה את דרכה כ"אופרה עממית" הפכה לסמל. "פורגי ובס" הפכה לשגרירה של משרד החוץ האמריקני והוצגה באירופה. בקופנהגן, היא הועלתה על הבמה 22 פעמים. מחוץ לתיאטרון שמרה על הצוות שרשרת של שוטרים דניים, מזעמם של אנשי גסטאפו, שלא יכלו לשאת שילוב של מלחין יהודי וסיפור על שחורים, נציגים לגזעים הנחותים. רק לאחר שהגסטאפו איים בהפצצת הבניין החליטו הדנים להוריד את ההצגה. השיר It Ain't Necessarily So, היה לשיר המחתרת הדנית. הוא שודר שוב ושוב, כדי להפריע לשידורי התעמולה הנאציים.

סמל אמריקני

לאחר המלחמה, האופרה הייתה לסמל לתרבות האמריקנית ושוב יצאה ההפקה של "פורגי ובס" לייצג את ארה"ב בעולם כולו. בשנות החמישים של המאה שעברה, הגיעה ההפקה בין היתר לתל-אביב ולקהיר. "פורגי ובס" הייתה האופרה האמריקנית הראשונה שהוצגה בבתי האופרה "לה סקאלה" במילנו, בווינה ובעוד מקדשי אופרה באירופה, בכללם מוסקבה, אל מול אולמות דחוסים בקהל מריע.

בסוף שנות החמישים, הפך יהודי נוסף, הבמאי אוטו פרמינג'ר, את "פורגי ובס" לסרט, שהיה ללהיט קופתי בכיכובם של דורתי דיינדרידג' וסידני פואטייה בתפקידים הראשיים וסמי דיוויס כספורטין לייף, פרל ביילי כמריה ובורוק פיטרס קראון. על פס הקול ניצח אנדרה פרווין. חדשיים לפני שיצא הסרט לאקרנים, ראתה אור הקלטה של שירי האופרה בביצועם הנפלא של לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד. איירה גרשווין, אחיו של ג'ורג' שכתב את המלים לשירי האופרה נדהם מן האיכות החדשה של היצירה.

לאורך השנים היו גם הרבה מתנגדים ליצירה בתוך הקהילה השחורה וליברלים לבנים שראו בה ביטוי אמנותי פוגעני וסרבו להעלותה. הארי בלפונטה סרב לגלם את פורגי בסרט. זמרת האופרה גרייס ברמברי, ששרה את תפקיד בס, הסתייגה מן האופרה כמייצגת את החברה השחורה (זה היה עוד לפני הכנסת המותג "אפריקנים-אמריקנים לשימוש) בארה"ב לעומת זאת היא ראתה בה חלק מן ה"אמריקנה", נדבך בתרבות הכלל-אמריקנית וככזו יצירה לגיטימית.

הכרה כאופרה

את המחסום האחרון עברה האופרה רק לפני כארבעים שנה. במשך שנים רבות סירב הממסד המוזיקלי לקבל את היצירה כ"אופרה". "מחזה מוזיקלי", "אופרה עממית" ושאר כינויים מרדדים, ליוו את היצירה או שהסתפקו בשם בלבד.

רק בעשור השמיני של המאה העשרים לאחר הפקה ששבה לנוסח המקורי של גרשווין בבית האופרה של יוסטון, טקסס, החלו מוזיקולוגים למתוח קווים מקבילים בין יצירתו של גרשווין למלחיני אופרות אחרים וזיהו את רבדי העומק של היצירה, שקודם לכן התעלמו מהם ואפילו מצאו איכויות מוזיקליות שממקמות את גרשווין לצדם של ראוול, פוצ'יני, שנברג ואפילו וגנר, ר"ל. הדרישות מן הזמרים הושוו לדרישות גדולי מלחיני האופרה ואפילו במערך הקשרים בין הייוורד והגרשווינים היו מי שמצאו דמיון ליחסים שבין פוצ'יני וצמד הכותבים שלו לואיג'י ואיליקה.

כרגיל, בתוך ים הפטפטת הלעגנית, היו גם מי שראו דברים נכוחה. אחד כזה היה ארנולד שנברג, מלחין יהודי שחי בארה"ב שכתב כשנה לאחר מותו של גרשווין: "מוזיקאים רבים אינם רואים בג'ורג' גרשווין מלחין רציני. . . יש מלחינים רציניים (לדעתם) ולא רציניים (לדעתי), שלומדים לחבר צלילים יחד. רצינותם נובעת רק משום שהם נעדרי נשמה ונעדרי חוש הומור... אני רואה בגרשווין אדם הממציא מוזיקה.. הוא אמן הוא מלחין, הוא מבטא רעיונות מוזיקליים, רעיונות חדשים והוא הדרך בה הציג אותם היא חדשה והיא שלו".

בינתיים גייסו את היצירה לצרכיהם גם הנלחמים על זכויות השחורים בארצות הברית. בניו זילנד התקיימה הפקה שכל המשתתפים בה היו ילידי המקום מאורים. בשנת 1970 הועלתה הפקה של האופרה בצ'רלסטון שבדרום-קרוליינה, שם מתרחשת עלילת האופרה. היצירה של גרשווין נבחרה לציין את יום הולדתה ה 300- של העיר. פסטיבל ישראל ארח בשנת 1994 הפקה שגם היא נבנתה על צוות שכולו מבני צ'רלסטון.

פורגי-ובס-03.jpg

"פורגי ובס" (תמונת יח"צ)

מדרום קרוליינה לדרום אפריקה

גם בית האופרה של קייפטאון שמעליה בימים אלה את "פורגי ובס" במסגרת סדרת המנויים של האופרה הישראלית, בהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, נכנס לגומחה פוליטית בשני אופנים. ביקור של הרכב אמנים בארץ מארחת, יכול היה לעבור כעניין אמנותי ותו לא, אלמלא דזמונד טוטו, איש הדת הדרום-אפריקני, חתן פרס נובל לשלום ביקש מבית האופרה שלא להופיע בישראל. בקשתו הוסיפה לביקור ממד פוליטי ואגב כך גם עיבתה את יחסי הציבור המתוקשרים ממילא של ההפקה.

טוטו מרבה להשוות בשנים האחרונות את יחסה של ישראל, ממשלת ישראל, לפלסטינים, ליחסה של ממשלת האפרטהייד בדרום-אפריקה, בשעתה, לילידים השחורים. טוטו זכור גם מביקורו המהדהד ב"יד ושם" לפני כעשרים שנה, אז ביקש מן העם היהודי, לגלות לב רחב ולמחול לנאצים על מעשיהם. מאליו מובן שבקשות כאלה, הנישאות במקום כזה, אינן נמחקות מן הפרוטוקולים ובעיקר מן הזיכרון הקולקטיבי, וטבען שהן מעוררות הרבה תגובות כנגד. מכל מקום הנהלת בית האופרה של קייפטאון דחתה את בקשתו של טוטו שלא להגיע לישראל, ובלשון ההודעה: "אמנם אנחנו מעריכים את דעתו של דזמונד טוטו בנושאים שונים, אבל אנחנו החלטנו להופיע כאן וכך נעשה. ההחלטה, התקבלה על דעת כל המשתתפים בהפקה".

כריסטין קרוז, המנהלת האמנותית של בית האופרה ובמאית ההפקה מספרת כי "בחרתי להעביר את הסיפור שמתרחש במקור בדרום קרוליינה, ארצות הברית לדרום-אפריקה. לצורך זה ערכתי מחקר מעמיק על החיים ברבעי השחורים, העיירות שהנודעת שבהן הייתה סווטו". הבמאית, נולדה למשפחה מוזיקלית "אימא הייתה זמרת אופרה, ואני גדלתי לתוך האמנות והמקצוע, צמחתי בתוך בית האופרה ומילאתי בו תפקידים שונים וביימתי בין היתר את 'אאידה', 'מדאם בטרפליי', 'שיקוי האהבה' ו'אביר הוורד' וגם כמנהלת אמנותית אני ממשיכה לביים".

למעט העימות עם נציגי החוק הלבנים, הרי אין הרבה בעלילה שיצדיק את העתקתה לדרום אפריקה?

"לא מדויק, כי תהליך הבימוי כלל ראשית תהליך שאמור להביא לכך שהמשתתפים יאהבו את הדמויות ואת המוזיקה. השינוי הגיאוגרפי, יציאה לפיקניק באתר אפריקני במקום באתר אמריקני, אינה משמעותית לעלילה, אבל היא כלי עבודה מצוין. הצוות שנבחר להפקה הזאת כולל רבים שהמחול הוא 'חלק מהם' ולכן עם הכוריאוגרפית של ההפקה סיבּוֹנָקאליסו נְדַאבָּה, הגברנו את נוכחות הריקוד בהפקה".

האם העובדה שהאופרה היא פרי עבודתם של שלושה לבנים, אמריקניים, שניים מהם יהודים, בנים של מהגרים שעברו תהליכי הטמעה בחברה חדשה, הייתה מרכיב בעבודת ההכנה?

"כשהיצירה כל כך מפורסמת, והשירים הידועים הם להיטים כה מוכרים, ההקשר של מי שכתב, ומתי הדברים נכתבו, הוא, כך נראה לי פחות משמעותי, העניין החשוב ביותר, בעבודה עם הצוות היה להגיע לשלב שבו הם ניכסו לעצמם את היצירה. מרגע זה ואילך הכל כבר היה יותר ברור ומובן, האופרה קבלה את שפת הגוף האפריקנית והעבודה זרמה".

שפת גוף?

"כן יש תנועות של הליכה, עמידה או תנועה בתפילה ועוד מרכיבים שמייחדים את החברה השחורה בדרום אפריקה. היה גם שימוש בצבעים, הצבע הכחול מלווה את הרבה מן הטקסים הדתיים וגם הוא נוכח". משיחה עם ישראלים שמכירים את דרום אפריקה עולה התחושה שמי שמתבונן בבמה כאן בתל אביב יכול לחשוב לרגע שהוא אכן נמצא בדרום אפריקה ולא על הבמה אלא ברחובות של הערים.

האם הייתם חייבים לשנות שמות מקומות בסיפור כדי להעצים את האמינות?

"למען האמת לא, כי למרבה ההפתעה שלך אולי, לנקודות יישוב בדרום אפריקה שמות זהים לשמות בארצות הברית ואם מחפשים היטב אפשר למצוא את סמטת השפמנון (אתר מרכזי באופרה) או אפילו את ניו יורק, מושא חלומותיו של ספוטין לייף סוחר הסמים".

ענין אחר שצץ עם הגעתכם לישראל הייתה בקשתו של דזמונד טוטו שלא תופיעו ותשובתכם הרשמית שאתם עצמאים להחליט לאן לנסוע ואיפה להופיע, האם הבקשה והתגובה יכולים להזיק לכם?

"אני מאוד מקווה שלא נינזק מן האירוע הזה. כאן בישראל נפגשנו עם אנשים שונים, הספקנו לבקר בירושלים ולהיכנס לכנסיות שונות ולהתרשם, אנחנו פתוחים לכל הדעות. זו דרכנו".

"פורגי ובס" (תמונת יח"צ)

הקהל המקומי טרם ראה

איך עלה הרעיון שבית האופרה שלכם יעלה את "פורגי ובס"?

"היוזמה הייתה של מפיק אנגלי שהזמין אותנו להופיע בבית האופרה בקרדיף ומכאן החלה העבודה. כלומר ציוות הסולנים, בחירת זמרי המקהלה, כמו בכל הפקה אחרת שאנחנו עושים. בית האופרה שלנו ותיק, אבל במתכונתו החדשה הוא פועל כעשור, הלהקה מונה צוות זמרים ומקהלה ולאופרה אין תזמורת. אנחנו שוכרים את שירותי התזמורת הפילהרמונית של קייפטאון שמקיימת חזרות באותו בנין שבו אנחנו פועלים. לפעמים יש תחושה שעדיף היה שתהיה לנו תזמורת משלנו".

ואיך הגיב הקהל המקומי בדרום אפריקה ל"פורגי ובס"?

"הקהל בדרום אפריקה עוד לא ראה את ההצגה. הצגנו את 'פורגי ובס', באנגליה, באירופה ועכשיו בישראל".

למה לא בבית?

"אין לי תשובה שמסבירה בדיוק מה קורה. כדי לנסות ולהבין את המצב צריך לזכור דברים שונים על בית האופרה שלנו. ישנו העניין הכלכלי, ישנו חתך הצופים שמגיעים לאופרה, שהם בדרך כלל לבנים ומבוגרים. אנחנו עוסקים בבית האופרה בהרבה פעילות חינוכית לילדים, אבל ישנה קבוצת גיל גדולה שאינה מגיעה לאופרה, ואם כבר מגיעה אז הרצון הוא לראות את הלהיטים המוכרים והגדולים, 'מדאם בטרפליי', 'כרמן' וכאלה, הפקות שגם אני ביימתי בעבר.

"מצד שני אני חייבת לומר שהודות להפקה כמו 'פורגי ובס' ולהפקה של 'ספינת השעשועים', אנחנו מוזמנים למקומות רבים בעולם וזו בהחלט זכות גדולה לכולנו, שאנחנו יכולים להביא את האמנות שלנו למרכזי אופרה חשובים ברחבי אירופה וכעת גם לישראל".

"פורגי ובס" תעלה בין התאריכים 27-12 בנובמבר 2010 בבית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, מדי ערב ב-20:30 , בימי שישי ב-13:00 (בימי ראשון לא יתקיימו הצגות). מחירי כרטיסים: 428-175 ₪. טל' להזמנת כרטיסים: 03-6927777.