סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: המאירי, אבן צור, סולומון
 

 
 
על אלבומי הבכורה של איתמר המאירי ואייל אבן צור ועל האלבום החדש של דניאל סולומון


נפש קאנטרי
 
כבר המון זמן שאיתמר מאירי, הזמר היצירה והאלבום, לא נותנים לי מנוחה. חצי שנה מאז ראה אור והוא מונח לי בירכתי התודעה, מחכה להזדמנות שלו, ממש מתחנן אליה, ואני, במעין קשיות עורף מטומטמת, דוחה ודוחה את הכתיבה עליו, כאילו חשבתי שהחודשים שיעברו ירפו מאחיזת הקסם, יאפשרו התייחסות פרספקטיבית, נקיה מרגשות.
 
לא הצליח לי. מודה. לאיתמר יש אלבום בכורה מקסים (אירוני לומר זאת כשהוא בדרך לשני שלו), שפשוט כיף להתוודע אליו ולהתמכר לצליליו. זה הקול הצעיר והנעים, לכאורה שברירי ולא בשל אבל יציב ומעוצב לגמרי. זו הרגישות הגבוהה שמאפיינת את שירתו מלאת הרגש, ההבעה והכוונה, אך חפה מסכריניות וממתקתקות מלאה. ואלה השירים היפים עד כאב, אישיים וצנועים כל כך, מלנכוליים במשורה, נואשים במידה, עם דימויי כתיבה יפים, כאספקלריה של רצונות, מחשבות, לבטים ומאוויים.
 
בעשרה שירים, לאורך 38:58 דקות, מאירי מתגלה כטרובדור של מלים, לחנים ורגשות, שמסתתר - בעצם, מוצג ומוחצן - בנפש של זמר קאנטרי. ודומה ששהות של שנה בארצות הברית שיחררה אצלו מעצורים וחסמים, ואפשרה לו  - לאחר שנחשף לגווניה השונים של מוזיקת הפולק האמריקאית - לעבור לקדמת הבמה, אחרי שנים של נגן ליווי (בגיטרה, אלא מה) של אחרים. ואי אפשר שלא לדמיין אותו שר את השירים גם באנגלית. מה-זה יפים. 
  
  
 
מאירי שר (המלים שלו, רק בשני שירים נעזר בעמיתים לכתיבה) על אהבות ומערכות יחסים, על סיכויים ותקוות, על ניסיונות למצוא מקום ולפלס דרך, לשמר את הרגע, לא להיסחף עם הזרם, כשהתפאורה להם היא עירונית בעליל. "מסתבך במלים ארוכות שיקצרו את דרכך ברחוב שלי/ מתמעט לו הזמן שנשאר ביני לבינך", הוא שר ב"ברחוב שלי", ומיד אחריו, ב"יוצא מזה" הוא יודע ש"אין עוד זמן לאבד ככה סתם... אין עוד כוח ואין לאן לברוח/ הגשה הזה לא השאיר מחסה/ אהבתך לא משאירה לי מקום".
 
עשרה שירים יפים להאזנה כעסקת חבילה. מ"עוד ועוד" הרך ועד "שוב" הטבול בגרוב רוק'נרולי מעודן, וכלה בנימה הבלוזית שמבקשת מזור לנפש סוערת ומבולבלת ב"דגל לבן" הפוסט-מלחמתי, יישום חריג באלבום של בס-גיטרה-פסנתר. בכלל, העיבודים וההפקה המוזיקלית של שמוליק דניאל המוכשר, שמרבה לשלב כלי מיתר (כאנסמבל) ונשיפה (כבודדים), מוציאים ממאירי את המיטב ומציגים אותו כהבטחה מסקרנת.
 
והעברית? טעונה שיפור. חייבת להיות מדויקת ורגישה יותר. הֶקשבנו והֶתחלתי (ברחוב שלי), מכַּבֶּה את האור (דגל לבן) ו"גם שֶנדמה היה שֶקרובה" רחוקים מלהיות פניני לשון.
 
איתמר מאירי. איתמר מאירי (Unicell).
 
צליל משלו
 
גם את "לב 1", אלבום הבכורה של אייל אבן צור, אהבתי משמיעה ראשונה. אפילו בטרם האזנה מעמיקה. משהו בחוסר היומרה שלו, בדרך בה הוא לא מנסה להיות מה שאיננו, לא לחדש, לא להמציא, רק להישאר בגובה העיניים (והאוזניים) ולהיות ענייני, להתבטא בצורה הכי פשוטה וישירה ולהעביר את עצמו בצורה הכי נכונה וחלקה. ובדיעבד, לא פלא, כי אבן צור, הוא איש סאונד מיומן ומבוקש, שאמנים לא מעט חייבים לו את הצליל שלהם. עכשיו יש לו גם צליל משלו.
 
האמת? הוא לא כל כך מקורי. בשירה שלו תוכלו למצוא בליל פרגמנטים קוליים, שיזרקו אתכם בכיוונים מוכרים לא מעט ברוק  המקומי. הוא נשמע "משינה" (כלומר, יובל בנאי) ובועז בנאי, וגם פיטר רוט ונועם רותם, ומזכיר לא פעם את עמיר לב – ולא בקול הסדוק, אלא בתמציתיות ההבעה - ורק אחר כך, אתה מוצא ברשימת התודות את רוט, החברים במשינה (כגוף אחד) ואת עמיר לב, שסייע לו בעיצוב הטקסטים.
 
וכל זה כדי להגיד, שגם אם אין לו קול ייחודי, אני מאמין לו. יש לו שירים נהדרים (11, 42:54 דקות), שאת כולם הלחין ואת רובם המכריע כתב (חלקם בעזרת מיה יסעור וחן קליין) ורק אחד ("דקה לחצו" המצוין) כתב לו יהלי סובול, חבר. אלה שירים על חברות וזוגיות, על תשומת לב ואכפתיות, על חיים בעיר הגדולה. בדיוק בעונה הזאת של השנה, כשהסתיו הופך לחורף. אלבום שמחמם את הלב. 
  
 
  

 
את האלבום הפיק מוזיקלית אחיו הגדול שחר אבן צור (מוניקה סקס וזמר בזכות עצמו), שרתם למלאכת העיבודים והנגינה, ללא קושי מן הסתם, חברים רבים מהתעשייה, משלומי שבן ושלומי ברכה, דרך אסף אמדורסקי ופיטר רוט, ועד שאול בסר, אדם בן אמיתי, עידו אגמון ויהוא ירון. גלריה של מוזיקאים מיומנים שאחראים לביצועים בכיף וללא דופי.
 
ייתכן שזמר אחר יכול היה להפוך את שירי האלבום ללהיטים, מהסינגלים "דקות מאושרות", "העד", "גרה ממול" ("התרחקנו ואת גרה ממול / מתהפך לי העולם / אין בי שום ענין / ביחד כמו לחוד") ו"חייבת לאהוב", שהוא אחלה פיוז'ן שבעולם, דרך הקאנטרי העירוני של "כל ערב", הטוויסט המזרחי-ערבי שבשיר הנושא, כלי המיתר המתוקים ב"להתעורר", ועד "לא מאמינה" עם הגיטרה של אדם בו אמיתי ו"אני לא בא" שנשמע משינה אסלי, אבל גם כך יש לאייל (צורי) אבן צור, אלבום אולפן משובח.
 
והעברית? הייתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה, והיא אפילו יותר נקיה מהמקובל אצל העמיתים השותפים.
 
אייל אבן צור. לב 1 (המון ווליום / High Fidelity)
 
אשף המלודיה
 
לתואר רומנטיקן נלווית נימה מזלזלת, אפילו התנשאות מצד המשתמשים בו. לא יודע מה התכוון דניאל סלומון להשיג באלבומו הרביעי, אבל ב"גאות" הוא כנראה התאהב בהגדרה וממצב את עצמו כריצ'רד קליידרמן של הפופ הישראלי. ולא לגנאי חלילה. כי סלומון הוא מוזיקאי מנוסה, מיומן ומקצוען, שמציע באלבומו החדש שירי אהבה וחיזור מבטיחים, עטופים בצמר גפן מתוק, מצוידים בלחנים מתנגנים ובפזמונים חוזרים קליטים להפליא, חברים ממבט ראשון. השירה בציבור כבר בילט אין.
 
סלומון, שכתב והלחין את כל עשרה השירים ב"גאות" (כשבחמישה מהם סייעה לו בכתיבה שילה פרבר) ,שר על כאבי האהבה  - פצעים ופרידות, ריחוק וגעגועים, וגם על חששות ופחדים - יודע את העבודה. הוא אשף המלודיה, לא פחות משהינו נסיך הרומנטיקה. והאלבום מתפוצץ משירים מהנים למשמע ומשלאגרים בפוטנציה. אחד, אחד.
 
משיר הנושא ("הנה אני והנה את/ כל כך הרבה וכה מעט"), ולהיטי הרדיו המוקדמים "הקשיבי לי" ("הקשיבי לי, שירי לי, שיר על מיטתי"), "רק על אוויר" ("אולי זה נדמה לי/ וזה לא קורה לי/ בכלל לא קשה לי להתאהב") ו"אהוב ליבי" ("אהוב לבי המשוגע/ קורא בשמי אולי הוא בא"), הדואט עם דניאלה ספקטור;
 
 דרך החטיבה הספרדית, האמצעית שבאלבום, עם "שבורה", "דרך חדשה" ו"מיכל" (בלדת פסנתר שמזכירה את דויד ברוזה מתקופת "האשה שאתו"), ועד ל"שם בשמים" ("שם בשמים/ היה מלאך/ עכשיו יש שניים/ שומרים עליי/ אני יודע/ שלא אפול ואשתגע") שמתאים להיות שיר נושא לסרט ובו מפגין סלומון את מלוא יכולתו בקומפוזיציה, מלודיה, הרמוניה, וגם רגישות ורגשנות, ו"שנים אחר כך" הנועל, שנשמע כמו רקוויאם, שיר אשכבה כנסייתי שלמשמעו אפשר לדמיין נגינת עוגב וצלילי פעמונים. 
  
  
 
 
ההרגשה היא שמגודש של לחנים כה מוצלחים, סלומון עצמו משתעמם בביצועם, וחלקם - על אף ההפקה המוזיקלית והתכנותים של לני בן בשט - נשמעים כמו גיידים, ששירתם מסומנת בקווים כלליים והם מזמינים למעשה ביצוע אחר ( ביניהם "פרח לילה" ואפילו "אהוב לבי").
 
זה אולי עקב אכילס של האלבום. כי את שירי "גאות" עדיף היה אולי לפזר, לפחות חלקם, בין זמרים מבצעים אחרים, אפילו ים תיכוניים, ולהרוויח להיטי ענק. ואם סלומון התעקש לבצע אותם בעצמו, חייב היה לנסות לחילופין, דרך הגשה אחרת, יותר מחוספסת, יותר מיצית, יותר "גברית", אולי יותר רוקרית. אם כי, במחשבה נוספת, נשים ובעלי נפש רומנטית ללא תקנה, עשויים לצרוך את האלבום (40:24 דקות) עד כדי זרא ושימוש בשקיות הקאה.
 
והעברית? מעידות קלות, זניחות ובלתי מורגשות כמעט, אם כי הטקסט המודפס זקוק להגהה רצינית שתכליתה השמטת יו"דים מיותרים.
 
דניאל סלומון. גאות (הד ארצי)


16/12/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. היי עמוס החמצת אתמול את אחד ההדרנים הכי מרגשים
מאיה , ת"א (31/12/2010)
1. לאבן צור יש את הקול הכי מרגש ששמעתי!
דנה , רמת השרון (18/12/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע