סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן בחלונות הגבוהים- וריאציות על פופ
 

 
 
המופע של משה זורמן, אסף רוט וקרן הדר מיועד לסקרנים, פתוחים בראשם ותאבי תרבות


קונצרט לפסנתר, לכלי הקשה ולקול

יותר מארבעים שנה שהשירים היפים של שלישיית החלונות הגבוהים נהנים ממעמד על בפופ המקומי ובציבוריות הישראלית. וזו לא הפעם הראשונה לאורך תקופה ממושכת זו, שנעשים ניסיונות לדיאלוג עם המורשת הקלאסית הפופית - לפחות מבחינת חלוציותה וראשוניותה, שלא לדבר על יופייה ועמידותה מאז -של שמוליק קראוס, היוצר המוזיקלי שמאחורי ההרכב. דומה שהניסיון הנוכחי, בידיהם של שלושה קלאסיקאים דווקא, ולא מוזיקאים שמזוהים עם זמר עברי או עם רוק ישראלי, מאפשר התמודדות מוזיקלית נקייה, ללא התעמתות השוואתית או יחסית עם מיתוסים, פולחני אישיות, מעמדי כוכבות ומקדמי להיטנות.
 
ואכן במוקד המופע "בחלונות הגבוהים" של  הפסנתרן והמעבד משה זורמן, נגן כלי ההקשה אסף רוט וזמרת הסופרן קרן הדר, עומדים השירים נטו ללא גיבנות מיותרות,קופים על הגב וצורך להתחרות או להאפיל עם ועל השירים בגרסתם המקורית והמוכרת כל כך. זר"ה (ר"ת של זורמן-רוט-הדר) מעמידים את עצמם, ניסיונם והשכלתם המוזיקלית להתמודדות עם הסטנדרטים הפופיים של קראוס, בעיקר מהזווית המוזיקלית, קומפוזיציונית, הרמונית ומלודית, פחות מבחינת הטקסטים, חלקם ומשמעותם, ועוד פחות מזה - מול הביצוע השירי-קולי שלהם, שהוא חלק בלתי נפרד מהמותג "החלונות הגבוהים".
 
יתרה מזו: כמו באילתורים ג'אזיים או בוואריאציות קלאסיות דומה שהשירים של החלונות הגבוהים הם בכלל נקודות מוצא, בדלי רעיונות ומקורות השראה בעבור השלושה, בבדיקה האינסטרומנטלית-ווקאלית שלהם. ומעבר להיכרות הבסיסית או הרחבה, עם תריסר פלוס שירי "החלונות הגבוהים", יש צורך - מבחינת הקהל - בלא מעט אורך רוח ופתיחות, ובעיקר הבנה ידע מוזיקליים, כדי לצלוח את המסע של זר"ה בקלאסיקה העברית הזאת, אם כי גם תחושות ורגשות אינטואיטיביות לא תחבלנה בחיבור ובהנאה. אבל בשורה התחתונה זה יותר קונצרט קלאסי, לפסנתר, כלי הקשה וקול, מאשר מופע שירה פופי.

   

לא לכל נפש

כבר הפתיחה, עם הליד של "אינך יכולה" בפסנתר ובהקשה, מעידה שאלו הם "הרהורים קלאסיים" ולא חיים קלים, כפשוטם. ההצטרפות המאוחרת של הזמרת (גם בשינוי טקסטואלי קל) איננה בבחינת כניסה דרמטית, אלא עדות לחלוקת ההדגשים, שתחזור בגרסאות שונות לאורך המופע כולו. בכל מקרה, הטקסט (של יורם טהרלב בשיר זה) אינו במרכז. ואם הרמז לא הובן אז גם ב"אהבה ראשונה" (עמוס קינן) - הדר פותחת, זורמן ממשיך ורוט מצטרף - האיכויות הן אחרות, לגמרי לא פופיות. וב"כל השבוע לך" (אריק איינשטיין) שוב הפסנתר והמרימבה פותחים (הוויברפון ייכנס בהמשך), כשהשירה נשזרת רק בסיום, והדר חוזרות על שם השיר כמנטרה, בתבנית יותר ג'אזית מפופית.
 
מה שהשלושה מנסים לעשות בעצם הוא להעשיר ולהעמיק את החוויה המוזיקלית. לא להסתפק ברזון האוקטבי המוכר, אלא למלא בתוספות ולעגל בניואנסים מז'אנרים אחרים - קלאסיים וקונצרטיים, קברטים ותיאטרליים, ג'אזיים ושנסוניים ועוד. למבינים ולבקיאים במוזיקה קלאסית, המפגש המרענן עם פופ משובח, היא בהחלט חוויה. חסידי הפופ ומה שנקרא זמר עברי, יתקשו יותר למצוא ולמקם את עצמם מול ההתנסות הלא שכיחה והמיוחדת הזאת, שנולדה בכלל כמעין תרגיל אינסטרומנטלי, ועדיין נשארה כזאת גם עם ההתרחבות הווקאלית.
 
החיבור בין "הבובה זהבה" לבין "אלישבע מה נחמדת" (שניהם של מרים ילן שטקליס) רק מדגים את מנעד האסוציאציות שעמד בפני שלושת המוזיקאים, ואת הבחירות שלהם בדגימות הקוליות. כך גם  ב"הורוסקופ", שננעל בשירה גברית, לא מלוטשת ולא מהוקצעת, של זורמן ורוט, ללא הדר. כלומר, ללא קרן. מה שמלמד על ההבדל בין קלאסיקה לפופ: בפופ לא לנצל את כל המרכיבים זה בזבוז ועוול, בקלאסיקה  - זה חלק מהעניין, לפי הצורך והעניין.
 
יותר מכך: ככל שהרכב פופי (או רוקי) יהיה קטן יותר, כך עולה חשיבותו של הזמר בו. לא בהרכב קלאסי. הקול הוא עדיין רק כלי. וחשיבות הכלים היא לפי תפקידיהם ביצירה, ללא מידת חשיבותו (או כוכבותו) של  הנגן. ובזר"ה אין כוכבים. התוצאה המוזיקלית היא הכוכבת, היא העיקר. לא האנשים שעושים אותה.
 
"חייל שוקולד" נכתב על ידי חנוך לוין בעקבות "בוא אליי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין. לכאורה שיר ילדים שאלמנט האימה והמורא בו מסתתר בלחן ובביצוע מתקתקים אצל "החלונות הגבוהים" המקורית. זר"ה מחזירים את השיר להתכוונות האירונית, הארסית והקברטית של לוין, עם שני אקורדיונים וצעקה מתאימה, חודרת חדרי בטן, של הדר. שיאו הראשון של המופע. גם "זמר נוגה" (רחל) זוכה למעתק. הפתיחה העצורה של המרימבה יכולה להיות קלאסיקה לכשעצמה. גם נגינת האקורדיון של זורמן נוגה , והשירה של הדר הופכת את "התשמע קולי רחוקי שלי" לשיר קינה.
 
אחרי שרוט (שמתגלה ככל שהמופע מתגלגל, ככוכב האמיתי של השלישייה, כנגן וירטואוז, כדברן וכפרפורמר) בודק שאין לקהל בעיה עם המושג "בומבה של נביא", שנתפש במחצית השנייה של שנות הששים כפגיעה ברגשות הציבור (הדתי מן הסתם), מגיע תורו של הנביא "יחזקאל" (חיים חפר). זורמן שוב אצל הפסנתר, השירה בעיקר גברית, והדר מוסיקה פסוקים לא מחורזים מחזון יחזקאל המקראי, בדרך ליצירה אחרת לגמרי, לפרקים לטינית באופייה (כמתבקש מכלי ההקשה), אפילו אפוקליפטית. ואפשר לסמן שיא שני.
 
"איפה הם כל אבותינו" ממשיך את ההיי של המופע, עם הרמוניה קולית משולשת בפתיחה וגלישה להתנסות אתנית, ספק מזרחית ספק מוזיקת עולם, שמדגישה בהמשך את יכולתה הקולית הפנטסטית של הדר. "אצלי הכל בסדר" המאוחר יותר (יענקלה רוטבליט ומאיר אריאל על הטקסט, שמוליק קראוס ושלום חנוך על הלחן) נשמע הכי קרוב לגרסת המקור, לפחות בהתחלה, כשרוט יוצא למנוחה, זורמן בפסנתר והדר שרה. אבל זה נגמר במשחק תיאטרון חביב.
 
כשרוט חוזר, הפעם עם חצוצרה, זה לביצוע "שוב" (דפנה עבר הדני) אחד השירים היפים יותר של שמוליק קראוס וג'וזי כץ, פוסט "החלונות הגבוהים". הדואט של זר"ה הוא עם פרלוד של שופן, להשבחת ולהעשרת המעברים המוזיקליים והמלודיה הרזה, הדיבורית למחצה. רוט גם מקצין את הצד הדברני, ספק בדקלום ספק בדיבור יומי-יומי, ללא ניסיון לשיר, כמשקל נגד לשירה הנשית. שילוב מעניין. עיבוד מעניין, אפילו מאוד, מקבל "כמה נעים" (אריק איינשטיין) שהופך לשיר מסע, קאנטרי פולק אמריקני, כשרוט בנגינה וירטואוזית ובמימיקה משובבת, מדמה קולות נסיעה של רכבת. ביצוע משלהב שקוצר בצדק תשואות.

   

 
גם "אז מה" (אריק איינשטיין) שיר שהקדים בעשרות שנים את הקלולסיות העברית המדוברת, זוכה לביצוע משובב, בתזמור לשלישיית נשיפה - חצוצרה (רוט), טרומבון (זורמן) וקרן. בדיחה חביבה שעובדת נהדר, עם תרגום מובנה ל-so what ועם מעבר למוזיקה של האריה הנודעת מ"כרמן", עדיין על פי מלות השיר "החלונות הגבוהים". גם הסיום אופראי ודרמטי בעליל: קרן פורשת במחווה תיאטרלית, ושני הגברים אצים-רצים אחריה, אל מאחורי הקלעים, ממשיכים לנגן בכלי הנשיפה.
 
כמה ספרנו עד כה? 14 שירים ב-70 דקות מופע. רק שניים נשארו בחוץ: "ילדה קטנה" ("השמש כבר שוקעת...") של חיים חפר ו"פגישה במילואים" של דידי מנוסי, שכנראה לא נמצאה להם אינטרפרטציה הולמת במרקם הפופ-קלאסי, גם לא כהדרן, שחזר אל "אינך יכולה" הפותח.
 
שורה תחתונה: לא לכל נפש. לא לחובבי זמר עברי ולחסידי פופ מקומי בלבד. אלא לסקרנים, פתוחים בראשם ותאבי תרבות. ההיענות מעידה שלפחות הוא מתקיים במקום הנכון.
 
בחלונות הגבוהים. עם קרן הדר, משה זורמן ואסף רוט. מוזיאון תל אביב, ליל שבת, 7 בינואר 2011

למועדי מופעים >

09/01/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. מופע מדהים
רותי , (11/01/2011) (לת)
2. היה מופע מדהים!!!
הדס , גבעתיים (09/01/2011) (לת)
1. אווו...בררר...
ענבל , (09/01/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע