סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: שטרית, גבריאלוב, בנאי
 

 
 
מיכה שטרית, מיקי גבריאלוב ומאיר בנאי בשלושה אלבומים חדשים שהם יופי של מתנות לחג


פגישה מחממת לב

אני אוהב את מיכה שטרית מודל 2011. אפילו יותר משטרית של החברים של נטאשה. וכשאני שומע אותו עכשיו, אני מבין למה לא התקשיתי לקבל את הלבוש הרוקי שלו. ככה - מרוכך, מפויס, משלים עם החיים, זורם איתם, בורגני – שטרית רך העיניים ונעים המבע מתאים לי יותר.
 
ואין כמו אלבומו הרביעי כסולן, שהוא מעין סיכום של הדברים הבולטים שעשה עד כה, של  רטרוספקטיבה עצמית ושל מבט קדימה, כדי ללמד שמיכה שטרית מתבגר יפה. הצליל שלו, שמעולם לא היה קוצני או מחוספס להכעיס, התעגל, התעדן, אפילו התייפייף. כמו הותך ונצרף מחדש לאורך השנים, לרוק פולק ישראלי, אקוסטי ורך, עם נגיעות של אתניות מקומית ולא מעט אמונה. בקיצור, מיטב להיטים נכון לעכשיו.
 
האלבום החדש הוא פגישה מחממת לב עם מכר ותיק, שירים ידידותיים וצליל מזוהה. מצד אחד, הכי נאמן למקור המוזיקלי, בליווי בסיסי של שלושה נגנים (בפסנתר, בס תופים) ועוד תוספות מתבקשות של גיטרה (בעיקר ברי סחרוף), אבל כמה יפה.
 
עשרה שירים, 37:14 דקות. שילוב של טקסטים של משוררים (אלתרמן, ויסוצקי, לורקה, מצלחה וסמילנסקי) ומיטב הטקסטים שלו, כפי שלמדנו להכיר ולאהוב בנטאשה ("אם כבר לבד") ובאלבומי הסולו שלו ("נמנע ממך", "טבריה", "באביב" ו"אל ניניו"). כשהלחנים הרגישים והמרגשים שלו זוכים עתה, בהפקה המוזיקלית של לואי להב ובעיבודים משותפים עם משה לוי, להגשה בוגרת ומהורהרת, נינוחה, שלוקח את הזמן, את הטקסט ואת המשמעות. באמת כיף, כמו בנימת הקול ג'אז של "פרידה" הפותח. 
  

   


 
והעברית? השפה יפה, אין בכלל ספק. שטרית ובחירותיו במיטבו. חוברת המלים מנוקדת כדבעי (בידי רות אלמגור רמון, שחמקה מעיניה שגיאת כתיב אחת "אלה" במקום "אלא" ודווקא ב"צלהבים" של ס. יזהר, השיר-לא-שיר שבו שטרית אומר שירה  כמו מדקלם את מאיר אריאל), סימן שחשוב לו – גם לדייק וגם לטובת המאזין. בהחלט אקט חינוכי-תרבותי ראוי לציון.


ההגייה? זה כבר משהו אחר. לא ששטרית מחרב את השפה. נהפוך הוא. הוא מאוד מפתיע לטובה, אבל בשביל מה לנקד אם לא כדי להקפיד? ולשם מה לכבד שירי משוררים ולדקדק בהם, אם אתה מפחת ומזלזל בשיריך שלך? והרי כתוב "בַּאֲמריקה", "וַהֲנפת הדגל" (ב"טבריה") ו"בִּתְנועה " ו"וּמְשנה" (ב"אם כבר לבד"). אלא שהרגלים ישנים קשה לתקן, אפילו שנקרתה הזדמנות להגיע לשלמות. 

מיכה-שטרית-עטיפה-ענק.jpg
מיכה שטרית - עטיפת האלבום

מיכה שטרית. מיכה שטרית (התו השמיני) 

שירים מאירי פנים

האלבום החדש של מיקי גבריאלוב עם שלישיית "סווינג דה ג'יטאן" (יעקב חוטר: גיטרות; אורי בן צבי: גיטרות; אורן שגיא: קונטרבס) הוא עוד פרק במסע האתני שלו, למחוזות מוזיקליים שונים, מסקרנים ומרתקים, גם אם לא תמיד מתקשרים ומתחברים. אבל דומה שהפרק הזה מתאים יותר לקול ולשירה הנוכחיים שלו, מאשר לנסות לעשות עוד איזה רוק'נרול.
 
סווינג היא הגדרה נכונה, לפחות מבחינת הזמן. הסאונד וההפקה אמנם עכשוויים, אבל הארומה נושנה, של שנות ה-40 וה-50. כך למשל, השיר הפותח "אולי יגיע יום", דואט עברי-צרפתי מענג וקצפתי עם אן מארי דוד, מזכיר מאוד באווירתו את "בית הבראה" של אורי זוהר ואילנה רובינא. וכך גם "ביי ביי בלק בירד" הנועל, שלכאורה לא שייך בגלל מוצאו האמריקאי והיותו מתורגם, אבל כהימנון סווינג קלאסי, משתלב בטבעיות, כשיא הקלולסיות. מה שיוצר מסגרת מאוד ידידותית, בנגינה ובקצבים, בלחנים ובקולו של גבריאלוב. 
  
 

   


  
השירים (עשרה מתוך 11, 38:06 דקות; אחד הוא ביצוע אינסטרומנטלי של נעימה עממית שמסבירה את שם הרכב הליווי שלו, הווירטואזי לכשעצמו) נהיים לחברים מהאזנה ראשונה, רכים, עגולים, אוהבי אדם ומאירי פנים.
 
לצד שני טקסטים מצוינים ומשוכללים של יענקל'ה רוטבליט ("האורות זולגים" ו"מי זקוק", שניהם על צרכים בסיסים של האדם) הטקסטים האחרים הם של גבריאלוב, פשטניים יותר, שגם נכנעים פה ושם לחריזה לחוצה - כמו מסוכן/טרזן ("כמו שדה רחב"), בשק/נחשק ("ביי ביי בלק בירד") וקיצוני/צועני ("ואלס צועני", מלים ולחן של יעקב חוטר). אך בסך הכל שירים שנועדו לעשות כיף, לא השקיע מחשבה, בטח לא לשקוע במרה שחורה, רק להתנועע לצלילי המנגינה. כמו שהוא שר ב"אורות זולגים": "המנגינה מוכרת/ המוזיקה לסרט".
 
והעברית? הקפדה בהגהה לא תזיק. יותר מדי טעויות דפוס (תהיה במקום תהיי, חיי במקום חי, ג'אן במקום ג'יין, איש במקום האיש וכאלה. בניגוד לשטרית, גבריאלוב לא מקפיד בניקוד הטקסטים, ולמרות שהוא משתדל להקפיד באמירה הנכונה, יש לו מעידות קלות פה ושם (בְּשְביל, וְכּולם, בְּאֲלימות). 

מיקי-וסווינג-ענק.jpg
מיקי גברילאוב וסווינג דה ג'יטאן, עטיפת האלבום (יח"צ)
 
מיקי גבריאלוב. סווינג דה ג'יטאן (High Fidelity)

הפאזה הפולקלורית
 
גם השירים ב"כמו אגם רוגע" של מאיר בנאי, מופע ההמשך, האינטימי והאקוסטי, של "שמע קולי", הם תוצאה של שפשוף, תהיה והתנסות לאורך השנים, עלי במות ומול קהל.
 
מאיר, לטעמי הזמר המרגש ביותר בדור השני של משפחת בנאי, מציע אלבום כפול ששמו מכתיב את אופיו: 22 שירים (1:37:41 שעות) ממיטב הרפרטואר שלו - ותיק מאוד וגם חדש יחסית - בהופעה חיה, מבוצעים כמעט בעירומם החשוף, אם כי לא בהכרח בגרסה או בעיבוד המקוריים, אך רק בליווי גיטרה או פסנתר ולפרקים בתוספת מפוחית פה שלו בלבד, ללא נגנים, כמו בהופעה.
 
אם תרצו זו הפאזה הפולקלורית של השירים, כפי שנצרפו במשך מאות הופעות עד שקיבלו את הצורה הנוכחית, הנינוחה והמותאמת. בדיסק הראשון משולבים יותר שירים חדשים יחסית, אלה שטבוע בהם חותם האמונה המתחדשת ("שמע קולי" של ר' האי גאון, "מקהלות עם" של ר מרדכי עבאדי או "לך אלי" של ר' אברהם אבן עזרא), אך גם "הצבעים משתנים עכשיו", "וביניהם", "אל תלכי מכאן" ו"גשם".
 
בדיסק השני מרוכזים בעיקר להיטים קלאסיים (מ"חלומות אחרים" ו"מנגינת הנדודים", דרך "אהבה קצרה", ו"שער הרחמים" ועד "לב סדוק" ו"כמה אהבה"), אך גם לחנו החדש ל"איילת חן" של ר' שלום שבזי. 
  

   


ביחד מאיר בנאי סוגר מעגל, משלים דמות עגולה של אמן, שלמה יותר, בשלה יותר, מושלמת יותר, כשהקול העשיר, ההבעה המדויקת וההגשה רבת הניואנסים, בשירת הבלוז-נשמה שלו, כבר לא צריכים ליווי תזמורתי.
סגירת המעגל היא גם בהתקרבות של בנאי אל עצמו, עולמו ואמונתו, מבלי יכולת להפריד בין השירים לתקופות ולאופנות. אמן שלם. אוסף להיטים נאה, מסמך מוזיקלי מרתק בן זמננו, מזכרת מצוינת ממופע מרגש, ומן הסתם גם מתנה ראויה לחגים שבפתח.
 
והעברית? כיון שלטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי,שמתי לעצמי כלל שאיני שופט שפתו של אמן בהופעה. על הבמה מותר לו לטעות. הוא רק בן אדם. ובלבד שלא יגזים ויהפוך את הטעות ללחם חוק. ויש דוגמאות לא מעט.

מאיר-בנאי-דיסק-ענק.jpg
מאיר בנאי, עטיפת "כמו אגם רוגע" (יח"צ)

 
מאיר בנאי. כמו אגם רוגע, הופעה חיה (אן.אם.סי יונייטד)



06/04/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. לטעות זה הרס השפה
בבב , (06/04/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע