סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אלנקווה, אליאב, הירשביין
 

 
 
עמוס אורן על 3 אלבומים מומלצים בסוגה מתפתחת במוזיקה הישראלית: אקספרסיוניזם תיאטרלי


רכבת שדים 

לזאב טנא יש יורשים, וגם יהוא ירון כבר לא לבד. המוזיקה התיאטרלית, ואולי נכון יותר להגדירה כאקספסריבית ודרמטית בכתיבה ובהגשה, נהנית באחרונה מתנופת פיתוח מואצת. לא קל להגדיר את הסוגה ולנסח את כללי ההתנהגות שלה. ההיפך הוא הנכון: מדובר בפריקת עול מוזיקלית, בניסוח אישי ופרטי מאוד של יצירה, באמירה שאינה נצמדת לנוסחאות ולסגנונות מוכרים, בהיצמדות מוחלטת לאמת פרטית ולדרכי הבעה עצמאיים לחלוטין. ובמלים אחרות: צפו לתופעות להפתעות.
 
למשל ברק אלנקווה שהשיק לפני כחודשיים את "הורה לשוֹט" אלבומו השני עם שותפיו להרכב "הגטו סווינגרס" - גל חרמוני בפסנתר וסינתיסייזר, חיים כהן בגיטרה חשמלית ויואב להב בתופים וכלי הקשה. אלנקווה כותב ויוצר הפוך מכל מה שמקובל, רגיל ואולי גם מצליח. וזה לא שהוא דווקא ולהיפך, הוא פשוט עושה מוזיקה אחרת, ייחודית רק לו.
 
באלבום, שהוקלט מאז 2006, שנה בלבד אחרי צאת אלבומו הראשון "זכותו של פאזל להיות מורכב", 20 יצירות שגם שמותיהן, כמו "הרומנטיקה היהודית", "אינתי...פאדה", "שנסון יהודי, מועקה אקוסטית", "ואלס הידיעה", "הפרעות קשב" וכמובן שיר הנושא, לא מרמזות על הצפוי ב-62:03 דקות. וברכבת השדים של אלנקווה חירות אמנותית לעשות הכל, חוסר נאמנות עקבי לנראטיב מוזיקלי, חופש גמור ומדליק, ונכונות ללכת עד הקצה הכי מלהיב.
 
ובקיצור, הרפתקה מוזיקלית שגם אם לא תתחברו אליה לא תוכלו שלא להעריך ולהצדיע למאמץ וליכולת, לדמיון ולהעזה ובעיקר לאמת ולמחוייבות. וקשה לתמצת את ההתנסות התובענית מאוד של ברק אלנקווה - גם בקשב, גם בזמן, גם בכוחות הנפשיים שצריך להקדיש לה. האתגר לא פשוט ולא קל, אבל יש בו הרבה מן החוויה, פינות חבויות ועיקולים מסוכנים, שאפשר לחזור אליהם כמה וכמה פעמים ולמצוא רעיונות והיגדים חדשים, אם במוזיקליות עתירת הדימיון, עם בהבעה המאוד אקספרסיבית, אם בטקסטים המרתקים ובמילוליות רבת המשמעויות.
 
תמצאו שם מעברים מוזיקליים מפתיעים, קצבים מתחלפים, פסיכדליה משתוללת, קברט ותיאטרון, וודביל ובורלסקה, קרקס ולונה פארק, ונסיון להגיד את החיים שלו בלשון יפה, גבוהה ושירית, וגם מקפידה בכבוד העברית, למרות השתוללותו חסרת המעצורים של אלנקווה, ווקאלית ומוזיקלית, שיזכיר לכם אלף ואחד זמרים - מטנא וירון שנזכרו לעיל, דרך דודי לוי ודני דותן, עמיר לב ובני בשן וגם רפי פרסקי (שמתארח באחד הקטעים), ואנרגיות ללא סוף.
 
ועם זאת, אין באלבום אף שיר שאפשר להגדיר אותו כלהיט רדיו, אולי רק שיר הנושא מתקרב באלקטרו-פופ שלו למיינסטרים. התחברתי יותר ל"מוזלמנים", "ואלס הידיעה" (עם רונית קנו הנהדרת), "ביום שמישהו מת" ול"טלי, שני חמורים ושכונה של תקווה". והמלצה חשובה: זה לא אלבום לנסיעה, אלא להאזנה ביתית, מחויבת טוטלית.
 
והעברית? הפתעה נעימה בדרך כלל. 
  
  
 

ברק אלנקווה והגטו סווינגרס. הורה לשוֹט (עצמאי)

ציפור שחור צמודה לראש

אמרתם תיאטרון, חירות אמנותית ויצירה לא שגרתית, אמרתם טליה אליאב. גם היא מהסוג הבלתי ניתן לסיווג, אמנות ייחודית, אפילו פורצת דרך, מקוטלגת על שמה בלבד. גם אם שמעתם הכל, כמותה עדיין לא. יוצרת נועזת, זמרת יוצאת דופן, אמנית טוטאלית. וגם היא, אפילו יותר מאשר ברק אלנקווה, לא מתכוונת לעשות "שירים". האמנות שלה היא יצירות מוזיקליות, לא שירית בעליל ולבטח לא להיטית, למרות ששניים משירי "קוד הזכרון" אלבומה השני, נשלחו לרדיו בניסיון להפיץ את הבשורה.
 
אליאב, זמרת בעלת קול עמוק וייחודי, בשל וארומטי, והופעת במה ציורית, דרמטית וסופר תיאטרלית (למופע ההשקה שלה בתמונע, התייצבה - נכון יותר, נמרחה על הבמה - יחפה, בלבוש א-סימטרי, עיצוב פרטי, שבו בלטו חצאית טול שחורה, תכריכי רגליים ובעיקר ציפור שחורה צמודה לראשה, כמו לממש את מוטיב הציפור שמופיע בכמה משיריה),  בזה לכללים הקיימים. ממציאה חדשים. לא עושה חשבון לסדר הקיים, שוברת מוסכמות וממציאה את עצמה ואת אמנותה היישר מהחומר ההיולי, הראשוני. 
 
13 יצירות ב"קוד הזכרון", לאורך 48:37 דקות. כעשר מהן שלה נטו, בשלוש האחרות נעזרה ביוצרים נוספים. את האלבום עיבדה ביחד עם שי לוינשטיין שהפיק מוזיקלית, וגם הוא יוצר א-מימסדי, פורק עול מוצהר, שמציע עושר מוזיקלי מאוד שונה ומשונה, מפתיע ובלתי צפוי באנרגיות שבו ובכלי הנגינה הקלאסיים, האתניים והחשמליים שבו.
 
נסיונית? אלטרנטיבית? מוזיקה חווייתית, של תחושות עזות וממכרות, של אינטימיות והיכרות מעמיקה, שלמרות מוזרותה והאלמנט הנסיוני הבולט בה מתנקזת לאמת פנימית מוצקה שאי אפשר להתעלם ממנה ושלא להעריך אותה. וכך אליאב יכולה להיות סהרורית ומסויטת, דיסטורטית ומלאכית, מלוכלכת וזכה, בשרנית ותאוותנית, בורדלית וקברטית, בודקת באומץ את גבולות העולם הפרטי, האסוציאטיבי והפנטסטי שלה.
 
השירים שלה - גם בהופעה, אותה ניהלה בסדר האלבום עם תוספות של שיר שניים חדשים ולפחות אחד מ"התנועה" אלבומה הראשון (2008) - לא פשוטים ולא קלים. כאמור, הם לא פזמונים, אבל כשנכנסים לעולמה - ואי אפשר שלא בהשפעת קולה ושירתה הייחודיים והמרשימים - אפשר למצוא את החטיבה המרכזית שלהם, בין "דם שחור" (שסוחף לתוך מערבולת של דרמה ותיאטרליות, תשוקה ויצריות) ל"הרחוב", כדוגמה מצוינת לאיכותה וליכולותיה. 
  

   


בחטיבה זו כלולים של "להיטי" הרדיו "לא להקשיב ללב" (על אלימות נגד נשים) ו"מחזיקה חזק" (בלדת פסנתר מאוזנת יחסית); "עשר שנים" בגוון מזרחי שנותן ביטוי לעוד ובעיקר לקאנון, כלי נגינה שנוכח מאוד גם בהופעתה הבימתית; ובעיקר "טנגו שברים" שמספק טיפה של השראה תיאטרלית, משנות הארבעים של המאה הקודמת. גם "דמעות גדולות" הנועל, בלדת פסנתר וקאנון, מפעימה בנימת הבכי שבה, מבהיקה בצלילותה ויפה להפליא.
 
כמו באלבום גם בהופעה, היא מתחילה מן הכבד והקשה אל הכבד פחות והרך יותר. מצדיעה לזמרת הצרפתייה ברברה עם "אבקת קסמים" בקול ניחר ומחרמן ללא מאמץ, ומסיימת עם הדרנים שכולם בלדות פסנתר תובעניות, מזוקקות ובשלות, מ"אין בי ספק", דרך "בואי אליי" ו"הרחוב" וכלה ב"דמעות גדולות". לא רוצה להישמע דרמטי, אבל מהופעה שלה יוצאים אנשים אחרים.
 
והעברית? מן הסתם, לא בראש סדר העדיפויות שלה.
 
טליה אליאב. קוד הזכרון (התו השמיני)

טליה אליאב, קוד הזכרון. תיאטרון תמונע, שלישי, 1 ביוני 2011

געש יצירתי
 

"ממלכת עד ש" הוא אלבום הבכורה של מעיין הירשביין, האלמונית המוכרת ביותר בחוגי המוזיקה, ומעתה יוצרת חובה בתפריט המוזיקלי שלכם. אמנם הירשביין פעילה באזורים יותר מיינסטרימיים וקומוניקטיביים  מאשר אלנקווה ואליאב, אבל זה עניין יחסי בלבד, מפני שאחריהם ובעקבותיהם רף האלטרנטיבה מתעדכן אוטומטית.
 
הירשביין היא יוצרת מרתקת, זמרת נהדרת ומבצעת לא שגרתית. גם באלבומה 13 שירים (על 38:58 דקות)  על יחסים, רגשות ועניינים שבחיי היומיום, בכתיבה מאוד ייחודית וסופר-מקורית ומזווית מאוד נשית. כשהיא מבצעת את "לאט לאט" של שלום חנוך (מפיק השירה באלבום) היא עושה זאת בשינוי הטקסט ללשון נקבה ובשינוי הקצב לבלדה עוד יותר איטית, דואט כפול עם קרני פוסטל, גם בנגינה של פסנתר וצ'לו. 
  

   
 
אך בעיקר הירשביין נשענת על ההגשה שלה, כפסנתרנית וכזמרת. תענוג לשמוע אותה מנגנת, ובהפקה המוזיקלית המשותפת לה ולמשה לוי (מכר ותיק, מתברר) היא לא נעזרת כלל בגיטרה. מאיינת ומייתרת את כלי הנגינה ההכרחי בריתם סקשן, ועדיין נשמעת רוק'נרולית, רק עם צ'לו, קונטרבס, תופים, כלי מיתר וכלי נשיפה. ממש לא תרגישו בהיעדרה של הגיטרה.
 
כמבצעת קולית מגלה הירשביין בגרות מפתיעה, הבנה עמוקה ותבונה רבה. השירה שלה חמה, נמוכה ומדוייקת. שלווה ונון שלנטית לכאורה, מפוסקת, מודגשת ותיאטרלית בדרכה, אבל כמה אמפאתית, מרגשת ומלהיבה. היא כמו אי של ביטחון ונינוחות בתוך געש יצירתי מלא התרחשות מוזיקלית-אינסטרומנטלית. כמה שזה יפה.
 
כאמור, השירים שלה הרבה יותר קומוניקטיביים, נגישים ו"קלים" לתיאור. ב"אנ'לא צריכה" היא בת-דמות נשית של אריק ברמן, ב"רשימת מכולת" היא בטריטוריה שמזכירה את אביגיל רוז, אבל בעיקר היא היא עצמה, עם שירים נפלאים כמו "ערב סוכות", "רב תודות לי", "כאן בלעדיי", "רק הטוב ביותר" וגם האחרים, במיוחד שיר הנושא שנישא על כנפי הדימיון. נהדרת. 
  
 
  

 
והעברית? אפשר לבקש ממנה להתאמץ יותר. בתבונתה היא תבין שזה רק לטובתה.
 
מעיין הירשביין. ממלכת עד ש (High Fidelity)


20/06/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע