סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן בהופעה: מאיה בלזיצמן ומתן אפרת
 

 
 
נגנית פנטסטית, ווקאליסטית מרשימה ומבצעת מתאבדת, שלא חוששת לחשוף את רגשותיה ומחשבותיה באמצעות מלים ושירים של אחרים, וזאת מבלי להוסיף עליהם וביניהם לא מלת הסבר ולא משפט התנצלות"
מולטי-טלנט מוכשרת בטירוף בעוד מחווה מרשימה והפעם לשירי אהבה. עמוס אורן מחכה לחומר מקורי


לואטת את המילים

ברשותכם, אפתח דווקא באכסנייה: הגלריה שבאגף החדש של מוזיאון תל אביב. בחירה מעניינת. הופעה בין תמונות על הכתלים ומול פסלים שנטועים בתוך החלל. בשום פנים ואופן לא וֶוניוּ למופעי רוק, ספק אם הוא יכול לתפקד כאולם לרסיטלים או למוזיקה קאמרית.

על פניו, הסוגה שמאיה בלזיצמן הצעירה והנאה, ברוכת הכישרון ומגוונת היכולות, בחרה לעסוק בה הפעם - פרשנות קלאסית-ג'אזית (כשילוב מתבקש מחיבור בין נגינת הצ'לו שלה לתיפוף של מתן אפרת, שותפה במופע), לקלאסיקות פופ (ונגיעות בסטנדרטים של ג'אז) בינלאומי ומקומי -  אמורה להלום גלריה מוזיאונית.

 גם עיצוב התפאורה המינימליסטי - מסגרות מלבניות בגדלים שונים, תלויות על שני צוגי תאורה מצטלבים - אמור ליצור אווירה מוזיאלית, של תמונות בתערוכה.

אולם הבמה, בעצם פודיום, כמעט לא מורגשת. וכיוון שהישיבה בגובה אחיד, בכיסאות פלסטיים חסרי הדר, תואר ונוחות - לא מסומנים ואפילו לא אזוקים אחד לשני, מתוך ביטחון באורך הרוח של הקהל התרבותי (ביטחון מוקדם שמתבדה לאורך המופע, נוכח תזוזות, מגמות שיפור הצפייה וזליגה חסרת סבלנות לעמידה לאורך הקירות מצד הנוכחים) - התנאים האובייקטיביים מאתגרים קשות גם את חוויית ההאזנה. עניין לא פשוט ולא קל.

לבלזיצמן זה לא מפריע כמובן. היא מסורה ומחויבת לעניין שלה. כחיה מוזיקלית יוצאת דופן, סקרנית בלתי נלאית ופרשנית מרתקת כנגנית צ'לו, כזמרת, כמעבדת וכפרפומרית, היא בשלה.

חוקרת ומנתחת לחנים וקומפוזיציות, מפרקת אותם ומרכיבה מחדש, בדרכה שלה. מתרחקת מהם ומקרבת אותם, מאיטה ומאיצה, טורפת מחיצות, קצבים ומצבי רוח, ומאריכה בפרשנות האינסטרומנטלית כדי להדגיש תובנות מילוליות מפתיעות - בדרך כלל ב"תרגום" השירים ללשון נקבה (ובישראליים, זה מרשים במיוחד), אך לא רק.

כבר הפתיחה, מעבר מיצירה אינסטרומנטלית שלה ל-Take Five של דייב ברובק, משרטטת לא רק את הזיגזוג הטמפרמנטי בתוך אותו קטע, אלא גם את האקלקטיות של המופע.

אם המופע הקודם של בלזיצמן התמקד בזכרונות האהבה שלה מ"רוקסן" ושנות השמונים, הפעם היא משחררת את הרסן ועפה על להיטים משנתונים מגוונים, בעיקר משנות הששים (ברובק הנ"ל, Nature Boy של בובי דארין, Paranoid של Black Sabbath ו-Help של הביטלס), ואפילו מוקדמים יותר, כמו They Can't Take That Away From Me של ג'ורג' ואיירה גרשווין מלפני 75 שנים, שבוצע לראשונה על ידי פרד אסטר והפך מאז לסטנדרט אהוב ומקובל בזכות גרסאות של בילי הולידיי, אלה פיצג'רלד (לבד ועם לואי ארמסטרונג) ופרנק סינטרה.


מאיה בלזיצמן (צילום: עמית ישראלי)

14 קטעים, 13 שירים, רובם ככולם שירי אהבה, אותם היא מעדיפה לקחת לתחומי הבעה אפלוליים, איטיים במתכוון. ובכך שהיא לואטת את המלים, כמו מתענגת על הכאב האצור בהם, היא מזמינה אותם לחלחל יחד איתה והופכת אותם לקורעי לב.

במיוחד עם העבריים שבחבורה - "יש בך" של ארקדי דוכין והחברים של נטאשה, אותו הפכה ל"יש בה" (ואכן, "יש בה משהו שונה") ואת הצ'לו לעוּד, "נ.ב." של יונה וולך ושמעון גלבץ, שאותו היא מבצעת לבד ברוח בארוקית-משהו, "שיר קדמשנתי (סקס אחר)" של וולך ואילן וירצברג, ובעיקר "דברים שרציתי לומר" של יענקלה רוטבליט ויהודה פוליקר, שאותו היא שרה מתוך סערת רוח וחיבוטי לב ועם נפש מתייסרת וקרועה.

ובאותה סערה היא מקרקשת את קרבי הצ'לו, טובעת בתוך מֵעָיו ונעלמת לרגע ארוך מעיני הקהל היושב בשורות האחרונות (ונאלץ לעמוד כדי לחזות בפלא).

   

אך גם עם הלועזיים זה קורה. Perhaps, Perhaps,Perhaps הוותיק  של טריני לופז עם מעברים אינסטרומנטליים לטנגו סוחף של אסטור פיאצולה הארגנטיני; Just The Way You Are של בילי ג'ואל כשנגינתה (אפרת נח מחוץ לבמה) היא רק איור לשירה; "I Say A Little Prayer" של ארתה פרנקלין, שנשמע בפיה יותר גוספל מהמקור. ביצוע מהפנט; כמובן השיר של גרשווין וגם "הצילו" של הביטלס, שכהדרן נפרש על פני עשר דקות כמעט.

גם באחרים ניכרת הפרשנות המחמירה והתובענית, אולי המכמירה והדרשנית, של בלזיצמן, שבתעוזה ובאומץ מתעקשת למצוא את עצמה גם במרחבי הפולק האמריקני (Girls Just Want to Have Fun של סינדי לאופר שמסתחרר לקאנטרי דרומי, Nature Boy שלקראת סופו זוכה לטוויסט רוקאבילי ואפילו I'm Just A Girl של גוון סטפאני ו"No Doubt") וההבי מטאל הבריטי (אותו "פראנואיד").

   

היפה והחיה גם יחד

בכלל, אם החלק הראשון של המופע הוא יותר מאוורר ומבוזר, יותר מגוון בצבעים, חלקו המסיים מתקדר תחת צל רוקי, ככל שהתיפוף מתעצם, תופס נפח ונתח במשמעות.

ואני מבקש להתנצל בפני מתן אפרת - שהוא מתופף-נגן מבורך לא פחות מבלזיצמן, ושליטתו וירטואוזית במערכת התופים האלקטרונית ובהפעלת מחשב, ומן הסתם גם יש לו חלק לא מבוטל במתן (משחק מלים...) פתרונות בעיבודים המיוחדים - אבל זו בכל זאת ההצגה של מאיה.

היא היפה והחיה גם יחד. נגנית פנטסטית, ווקאליסטית מרשימה ומבצעת מתאבדת, שלא חוששת לחשוף את רגשותיה ומחשבותיה באמצעות מלים ושירים של אחרים, וזאת מבלי להוסיף עליהם וביניהם לא מלת הסבר ולא משפט התנצלות.

ופה מתעוררת תהיה: או קיי. הבנו את הכוונה. היא מולטי-טלנט, מוכשרת בטירוף, מוזיקאית מדהימה. מה הלאה? מי היא מאיה בלזיצמן האמיתית? פעם שירים מ"רוקסן", פעם שירים מ"כסית" (עם חברתה שילה פרבר), עתה שירים מהמאה הקודמת. מחווה על גבי מחווה. זה נחמד, זה מרשים, אפילו מרעיש ומסעיר. אבל מה עם החיבור האמיתי, לחומרים ולשירים מקוריים משלה? מתי זה יגיע?

מאיה בלזיצמן ומתן אפרת. הגלריה במוזיאון תל אביב. שלישי, 29 בינואר 2013


למועדי מופעים >

30/01/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע