תיאטרון - הרויאל חנוך לוין קומפני

נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, המנצח על פסטיבל חנוך לוין הבינ"ל הראשון, מספר על "חנוך השתקן"

רגע לפני שינצח על ארגון פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי הראשון, שייפתח בתיאטרון הקאמרי שבניהולו, נושאים הזכרונות את נעם סמל אל מפגשו הראשון עם האיש והתופעה.

אביב 1969. מרתף קולנוע פריז ברחוב הירקון. הקברט הסאטירי "קטשופ", הצגתו השנייה של לוין. סמל, אז עובד חדש במשרד הפקות, משחזר: "תיקי דיין הביאה אותי אל החזרות שבהן השתתפה עם טוביה צפיר במרתף טחוב ושכוח אל. הטקסטים החזקים שלו דיברו במקום חנוך השתקן. המפגש הראשון שלנו היה ללא מלים.

"הקשר העמוק יותר שלי איתו נוצר עם כניסתי לניהול התיאטרון הקאמרי ב-1992. לשם כך עזבתי את כהונתי כקונסול התרבות של ישראל בארצות הברית. היה לי אז רעיון לחלק את התיאטרון בין שלושה מנהלים אמנותיים – מיקי גורביץ', שמוליק הספרי וחנוך, שהיה אמור לקבל לניהולו את קבוצת השחקנים המקורבת לו, כולל זהרירה חריפאי, יוסף כרמון ואלברט כהן. חנוך אמר אז: 'אני הולך איתך ואם תמנה אותי, אחזור להיות מחזאי-בית בקאמרי, לאחר תקופה שבה הצגתי בתיאטראות אחרים, אבל אני לא אהיה מנהל אמנותי. אם לביים, אז רק מחזות שלי'.

"מאז ועד מותו הוא היה בן-בית בקאמרי", אומר סמל, שבתקופת ניהולו הציג עד כה התיאטרון 16 ממחזות לוין. "אין כמעט יום שבו לא מזכירים אצלנו את חנוך, ויש הסכמה שאם היה חי, היה לנו במאי ענק שאין לנו כעת. בעיקר מדברים על חוויית ההצגה האחרונה שביים, 'אשכבה', שתפתח את הפסטיבל ב-17 בחודש".

היתה עוד הצגה אחריה.

"אכן, כשחנוך היה על ערש דווי, בהמשך ל'אשכבה', הוא התחיל במסדרון של תל השומר בחזרות על הצגת 'הבכיינים', בחסות הרופאים שם. הוא נפטר במהלכן, ואילן רונן השלים את בימוי אותה הצגה".

הממשלה ההונגרית הטילה וטו

"לראשונה מתקיים בישראל פסטיבל בינלאומי המוקדש ליוצר ישראלי", אומר סמל. "זה כמובן לא פטנט שלנו. יש בעולם פסטיבל שקספיר, פסטיבל בקט, פסטיבל פינטר, פסטיבל צ'כוב ועוד. הרעיון לפסטיבל הנוכחי בא לי ממסע עם עמריניצן, המנהל האמנותי, לנורבגיה, שם התוודענו לפסטיבל איבסן. זה היה זמן לא רב לאחר מותו של חנוך, ומאז מלווה אותי המחשבה שראוי שדבר כזה יהיה גם אצלנו".

היריעה בפסטיבל רחבה. הקאמרי יציג בו את הצגות "אשכבה", "אורזי מזוודות", "פופר" ו"הרטיטי את לבי". גשר יעלה את גרסתו ל"יאקיש ופופצ'ה", היידישפיל יעשה זאת עם "סלומון גריפ", ובית ליסין עם "מלאכת החיים". מחו"ל יגיעו "אשכבה" מסלובניה, "אורזי מזוודות" מרוסיה, "פופר" ו"מלאכת החיים" מפולין וכן "הזונה מאוהיו" מצרפת, ששולחת גם את "מנצ'ל ורומנסקה" כהצגת פרינג'. מקסיקו משגרת סרט עם הצגת "אשכבה" בספרדית, שבה משולב פולקלור מקסיקאי.

אורזי מזוודות, תיאטרון מיאקובסקי (תמונת יח"צ)

לפי איזה קריטריון נבחרו ההצגות?

"רק לפי קריטריון של איכות אמנותית מוכחת. ברחבי פולין רצות כעת 25–30 הצגות חנוך לוין, ומהן הזמנו את השתיים הטובות ביותר, לדעתנו".

יש הצגות שלא הגיעו מסיבות פוליטיות?

"אני לא יודע אם מסיבות פוליטיות, אבל כשרצינו להביא את 'אורזי מזוודות' מבודפשט, ממשלת הונגריה לא אישרה לתיאטרון לצאת לפסטיבל שלנו".

מה עושה את לוין למחזאי כה פופולרי בחו"ל?

"הוא משורר במה שנוגע בנפש האדם ובקיום האנושי בצורה נוגעת ללב, שמחברת בני-אדם מסין עד מקסיקו. הנושאים של המחזות שלו הם אוניברסליים. החמצת החיים, למשל, זה משהו מוכר לכל אדם באשר הוא אדם, כמו גם החלום לדבר הבלתי מושג".

פסטיבל לוין כולל גם הצגות פרינג', ביניהן בכורה של תיאטרון מיקרו הירושלמי למחזה "שוזס ובז'ז'ינה", הצגות של בתי-ספר למשחק, קריאה מבוימת של מחזות לוין שטרם הוצגו, סיור בנווה שאנן (שכונת ילדותו של לוין), תערוכה המציגה את המחזאי ועבודתו מבעד לעדשות מצלמותיו של הצלם גדי דגון, תערוכת הדפסים ומופע מחווה חגיגי של הקאמרי.

מעניין שבמחצית הראשונה של שנות ה-80, כשניהלת את תיאטרון חיפה, לוין לא הוצג שם, לאחר תקופת פריחה שידע בתיאטרון הזה.

"באותו זמן הוא היה לראשונה מחזאי-בית בקאמרי, ואנחנו התבססנו על סובול".

כעת אתה חש שלא בנוח אם עוברת אצלכם עונה בלי חנוך לוין?

"זה כמעט לא יכול לקרות. כמו שיש באנגליה 'הרויאל שייקספיר קומפני', אז אצלנו זה 'הרויאל חנוך לוין קומפני'. אנחנו גם משמרים את ההצגות שלו, שאותן אנחנו ממשיכים להציג בתדירות משתנה הרבה זמן. הצגת 'אשכבה' רצה עם הפסקות מאז 1999".

"שוזס ובז'ז'ינה" (מקור: אתר תיאטרון מיקרו)

לעומת זאת, בקצת למעלה מ-20 שנותיך בניהול הקאמרי הועלה רק מחזה אחד של נסים אלוני, "הנסיכה האמריקאית", ב-1996. 17 שנה הקאמרי בלי אלוני כמחזאי.

"את השאלה הזאת יש להפנות לעמרי ניצן, המנהל האמנותי שלנו. אני מאוהביו של אלוני וכמפיק פרטי גדלתי לאורו, לרבות בכתיבה שלו ליוסי בנאי ולאחרים שהפקתי. לצערנו, במאים שעליהם הטלנו את המשימה לביים אצלנו את אלוני לא הצליחו לפצח את הקוד המיוחד של המחזות שלו. אני שמח על שלפחות בתיאטרון החאן מצליחים בכך".

הוא לא מספיק רווחי?

"השיקולים הם אמנותיים בלבד. נראה שהבמאים שלנו לא פיצחו את הקוד, תופעה לא נדירה לגבי המחזות שלו. כמו שאתה שואל מדוע לא אלוני, אתה יכול לשאול גם מדוע לא אלתרמן או שלונסקי. הרי אין גבול לדברים האלה. איך שלא יהיה, אנחנו מעלים מחזאות ישראלית בכמויות עצומות, לצד קלאסיקה יהודית ולצד מחזאות עולמית".

לאפשר להם לנגוס בבשר

"אני יכול להמחיש את העושר ואת הרוחב שברפרטואר שלנו דרך שחקן כמו רמי ברוך", אומר סמל. "הוא משחק ב'עוץ לי גוץ לי' של שלונסקי מול 'בית-ספר לנשים' של מולייר; גם ב'הרטיטי את לבי' של חנוך לוין לעומת 'הם יורים גם בסוסים', הצגה מוזיקלית מודרנית, ואל נשכח את 'גטו' מאת סובול ואת 'הילכו שניים יחדיו' של א"ב יהושע.

"נוסף לשש ההצגות האלה הוא בחזרות להצגת 'אמא קוראז'' של ברכט, בתפקיד הטבח, ומיד לאחר מכן הוא ייכנס לחזרות על הקומדיה המוזיקלית של זונדהיים, 'דבר מצחיק קרה'. שחקן אחד וקשת כה רחבה של תפקידים ומחזות. כמוהו גדי יגיל, ענת וקסמן והרשימה ארוכה".

בשנים האחרונות נולד אצלכם גדי יגיל מחדש כשחקן תיאטרון.

"זה אותו גדי יגיל שבשנות ה-70, כאשר היה הבדרן מס' 1 של ישראל, ניהלתי אותו כאמרגן/סוכן/מנהל, ותראה כאיזה שחקן הוא התגלה אצלנו בשנים האחרונות".

אם נחזור ללוין, נשארו לא מעט מחזות שלו שטרם הוצגו.

"מהם העלינו את 'הרטיטי את לבי' ואת 'איחש פישר'".

יש הסכמה גורפת ש"הרטיטי את לבי" זו הצגת מופת. מדוע להעיר מרבצו גם את המחזה השני, שיש הסבורים שהוא לא לכבודכם?

"כנראה העלינו את ההצגה הזאת כדי שתשאל למה. כל אחד וטעמו האישי, ואין להתווכח על כך. השחקנים שלנו אוהבים את המחזות של לוין. כמה מהשיקולים להציג אותם נעוץ ברצון לאפשר להם לנגוס בבשר, כמו שאנחנו אומרים".

למחזאי שאתם כה מוקירים אין דריסת רגל בתוכנית הלימודים. הוא זוכה לדעתך במקום הראוי לו?

"חנוך לא רק שלא זוכה במקום הראוי לו, אלא גם הוא לא קיבל שום פרס משמעותי בחייו. אבל הוא נשמר בזיכרון הקולקטיבי ומקבל את הכבוד שלו בעולם הספרות ובתקשורת".

סוחב להם את הקרשים והמזוודות

נעבור אליך, המנכ"ל. אתה רואה את כל הצגות הקאמרי?

"הרבה פעמים".

וגם נהנה?

"מאוד! אני עומד בצד הבמה כמעט כל ערב. אין דבר שיותר ממלא אותי מאשר להציץ בערב אחד ברבע שעה מ'ריצ'רד השלישי', לעבור ל'קזבלן' ומשם ל'הילכו שניים יחדיו'. אני מהלך בתוך החושך בין האולמות ונהנה מכל העולמות, כשבין לבין אני פותר בעיות, אם ישנן. הכי מפעים אותי מחיאות הכפיים בסוף הצגה. אני גם נהנה להתערבב בתוך הקהל, אותו גוש שחור באולם מול השחקנים, ועונה לשאלות על כל דבר אפשרי.

"חשוב לי לראות מקרוב, גם שלא בשעות העבודה המשרדית הרגילות, שהכל דופק. חשוב לי איך מתנהגים הסדרנים, מה הולך בתור בקופות ואם החשמל ומיזוג האוויר עובדים כפי שצריך, מה גם שכל הזמן יש הפתעות על גבי הפתעות. בניגוד לקולנוע, זה חי, זה רוטט, זה קורה כאן ועכשיו. איט'ס נאו אור נבר, כדברי השיר".

כילד שגדל בין הפרדסים בנס ציונה, זה מה שחלמת לעשות?

"ממש לא, וזאת למרות שאהבתי תיאטרון ואני זוכר בערגה את האמפיתיאטרון במושבה, שלא פעם התפלחתי אליו".

הבן של ראש המועצה המקומית?!

"אולי לא ממש להתפלח, אבל כנער אהבתי לעזור לעובדי הבימה, הקאמרי או האוהל בהרכבת התפאורה להצגות. הייתי סוחב להם את הקרשים ואת המזוודות, ואגב כך נשאר בחסותם להצגה. אין הצגה שהגיעה לנס ציונה דאז שלא ראיתי".

מה נחרת בזכרונך במיוחד?

"דווקא הצגה של הבימה ולא של הקאמרי. הייתי בן 16 ב-1962 כשהגיעה לשם ההצגה 'בראשית' מאת אהרן מגד. ממנה לא אשכח כל ימי חיי את רפאל קלצ'קין בתפקיד הנחש ואת ליא קניג כחווה אמנו.

"הצגה אחרת של הבימה, '12 המושבעים', שהגיעה אלינו שלוש שנים קודם לכן, עד כדי כך ריתקה אותי שכעבור שנים היא עודדה אותי ללמוד משפטים. בימי שישי בערב היו נערכים מופעים בקולנוע נווה, כשאני עם הניסיון שצברתי בתחום לא מבין איך שמעון ישראלי הופיע שם על במה של מטר ורבע על כלום".

"אני אחראי שהוא יעשה את הסטאז' כהלכתו"

איך הגעת לעסקי השעשועים?

"לגמרי במקרה. אחרי הצבא, כשלמדתי באוניברסיטה, בן-דוד שלי ראה אותי הולך ברחוב עם תיק ג'יימס בונד. הוא הסתכל על התיק ואמר שאני לומד משפטים. לא הכחשתי. אז הוא סיפר שהוא וחבריו ללהקת נערי החצר עומדים לחתום על חוזה כתזמורת במועדון שבמלון דן. 'אולי תייצג אותנו? אנחנו לא מבינים כלום', הוא אמר. הלכתי איתם וחתמתי על ההסכם בשמם. אחד מחברי הלהקה היה מייק ברנט, שהיה שר בהפסקות כשהתזמורת נחה. בהמשך שיחררתי אותו כשהוצע לו חוזה מפתה בפרס של אז, בדרך לתהילה בפריז".

לצד לימודיו, ניהול הלהקה ועבודה מזדמנת בבקרים כמורה מחליף בבתי ספר, הבחין סמל במודעה קטנה בעיתון: דרוש מנהל הפקה לסרטים ולהצגות, על החתום א. זוהר וא. דשא. "כך מצאתי את עצמי בתיאטרון העממי על תקן של כלבויניק – עוזר במאי, מנהל הצגות, סדרן ראשי, נהג, מנהל מכירות ושיווק ועוד של ההצגה שנודעה כ'צץ וצצה'", הוא נזכר.

"עמדו לקרוא לה 'ערב שירי אלתרמן', אבל חששתי שהקהל יחשוב שמדובר בערב שירה גבוה ולא יבוא. אלתרמן עצמו עזר לי לשכנע את בעלי הבית לקרוא להצגה 'צץ וצצה', כפי שהציעה לי אמא שלי".

אלתרמן?

"אלתרמן היה בא לחזרות בבית הסתדרות המורים. בהפסקות הוא היה שותה תה, אני שתיתי מים והיינו מדברים. כך אני, הילדון, התיידדתי עם גדול המשוררים. ואז נוצרה בעיה. התברר שאסור לעשות סטאז' וגם לעבוד, אלא אם יש אישור מיוחד מלשכת עורכי-הדין. אלתרמן כתב מכתב למזכיר לשכת עורכי-הדין ובו ביקש לאפשר לי להיות המנהל האדמינסטרטיבי של ההצגה. 'אני אחראי שהוא יעשה את הסטאז' כהלכתו', כך כתב".

לדברי סמל, הוא נעזר כיום בניסיון הרב שצבר בהפקות. "אני מכיר את התיאטרון מלמטה, ממש מהקרביים", הוא אומר, "וכמי שגם נסע עם ההצגות, אני מכיר את כל האולמות שהיו אז בארץ. עבדתי בתיאטרון פרטי שלא רק שהתחרה בקאמרי, אלא גם אנשי הקאמרי עבדו אצלו, ביניהם הבמאי שמואל בונים, שממנו למדתי הרבה".

מה הביא אותך לחצות ב-1980 את הקווים ממשרדך הפרטי לניהול תיאטרון חיפה?

"התחתנתי עם נאוה סמל, אז ארצי, שהשפעתה עלי גדולה מאוד עד היום, והרגשתי מיצוי כמפיק וכאמרגן שבעצם כל הזמן ממחזר את עצמו. רציתי להיפתח למשהו אחר, ג'וב ציבורי שבו אמדד בעשייה, ולא בכמה כסף שאצבור. כך מצאתי את עצמי כמנכ"ל תיאטרון חיפה, שאז היה בשיאו, באמת מוסד תרבותי ענק.

"כשההנהלה הציבורית דרשה, עברתי לגור בחיפה. הבאתי כמה זוגות של שחקנים שהתיישבו בעיר, ועמרי ניצן הצטרף כמנהל אמנותי כשעודד קוטלר עזב. אחרי ארבע שנים הוא בגד בי והלך להיות המנהל האמנותי של הבימה. הכעס שלי התפוגג כעבור שמונה שנים, כשהוא בא לנהל איתי את הקאמרי".

באמצע עבר סמל מחיפה לתפקיד רב הפעלים של קונסול התרבות של ישראל בארצות הברית. פועלו שם ניכר כיום בקאמרי, המרבה לסייר עם הצגותיו בעולם. לדבריו, כשבא ב-1992 לנהל אותו, זה היה ל"שלוש-ארבע שנים", שהפכו ל-20 שנה, כשכל פעם מאריכים את חוזה ההעסקה שלו. בין ההישגים בתפקידו היה מעבר התיאטרון מהפסאז' בדיזנגוף למשכנו המהודר, "דבר שהיה כרוך בהחלטה דרמטית בקנה מידה היסטורי". בעקבותיה רוכזה פעילות התיאטרון, שהיתה מפוזרת ברחבי העיר, במקום אחד.

עדיין משולים בעיניהם לליצנים בחצר המלך

הקאמרי מרבה להציג גם מחוץ לתל-אביב. הוא מעלה הפקות עם תושבי שדרות ומציג באריאל ובמקומות אחרים מעבר לקו הירוק. על הרקע הזה נוצר קרע עם שמואל הספרי, מי שהיה המנהל האמנותי של התיאטרון.

"למרות התנגדותו, הצגנו באריאל את המחזה שלו, 'הבדלה'", אומר סמל. "זכותם של תושבי אריאל, כמו של תושבים אחרים מעבר לקו הירוק, לצפות בהצגות כמו תושבי ישראל האחרים. הם משרתים בצבא ומשלמים מסים, אז שלא יראו את ההצגות שלנו? מדוע?".

בשנים האחרונות הפכתם לברית הקואופרציה. האם זה מתוך דאגה לתיאטרונים האחרים, הפחות חזקים, או שמא זה נובע משיקול כלכלי קר של פיזור סיכונים?

"זה נובע מתוך רצון לעזור לתיאטרונים אחרים, כפי שהושטנו יד לתיאטרון חיפה כשנקלע למשבר, כך גם לאנסמבל תיאטרון הרצליה לפני שנסגר. גם הצגנו עם הבימה כשהתיאטרון הזה היה בלי בית, ואנחנו ממשיכים להעלות יחד איתו הצגות. אנחנו לא עושים את זה לשם שמים, מאחר שכך אפשר להתחלק בהוצאות.

"שיתופי הפעולה אלה לא מפריעים לנו להמשיך בהצגות שלנו. יצירה אינה תחרות בין לוחמים בזירה, אלא מאמץ משותף להגיע לתוצאה הטובה ביותר. לכן אנחנו מרבים בקופרודוקציות יותר מכל תיאטרון אחר בארץ ומוכיחים שאפשר שבת אחים גם יחד".

סמל משוכנע שמתקופת הניהול שלו ייזכרו הצגות כמו "אשכבה", "המורדים", "המלט" ו"חברות הכי טובות", לצד מחזות הזמר המצליחים "המפיקים", "כנר על הגג", "קברט" ו"קזבלן". בהקשר זה יש לו צרות של עשירים. כבר אין לו מקום על קירות משרדו הצנוע לכרזות המוקטנות של ההצגות החדשות. תצלומים מוגדלים מהצגות הקאמרי במרוצת השנים מעטרים את הפטיו שבלב הבניין. "זאת יוזמה שלי", מעיר סמל. "רציתי שזה יזכיר כל הזמן לשחקנים של היום שהתיאטרון לא התחיל איתם".

"אשכבה" (צילום: יח"צ)

האם נראה לך שמצד החלונות הגבוהים יש התייחסות ניאותה כלפי התרבות?

"ברגע שתקציב התרבות לא גדל, יש בו בעיה לעולם התרבות. יש תקנת התיאטרונים שממנה ניזונים כל התיאטרונים, כולל תיאטרוני הילדים, הפרינג', הפסטיבלים השונים לתיאטרון וכו'. כולם יחד ניזונים מהקצבה של 82 מיליון שקל. אם הייתי שר התרבות, או האוצר, הייתי מכפיל את התקציב הזה. זאת מפני שהתיאטרון הוא הגורם המוביל בתרבות בישראל ונותן את הטון בכל היכלי התרבות בארץ".

והעובדה שנושא התרבות נעדר כליל ממצעי המפלגות לקראת הבחירות האחרונות?
"זה אומר שהפוליטיקאים מכל המפלגות לא מבינים שלתרבות יש כוח פוליטי. בכך הם טועים מאוד. לימור לבנת היא שרת תרבות טובה, שאוהבת את עולם התרבות ובעדו, כך גם ראש העיר תל אביב-יפו רון חולדאי. כולם בעד. כולם חיוביים. אבל אנחנו, כל עולם התרבות הישראלי, עדיין משולים בעיניהם לליצנים בחצר המלך. אולי הגיע הזמן שהם יפנימו שלצד תעשיית הנשק ותעשיות אחרות, יש לשמר גם את העשייה הרוחנית".

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק