אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן טינקרבל גוססת בלונדון
 

 
 


בכל אשר ילך שוחר התיאטרון המגיע ערב חג המולד ללונדון (ולמעשה לכל מרכז תרבות בבריטניה) הוא ייתקל בתופעה האופיינית ביותר לבילוי המשפחתי בתחום התרבות: הצגות שכינוין המקובל הוא Pantomime, אך אין בינן לבין פנטומימה ולא כלום.

אלה הן הצגות שניתן למקם אותן בין מחזות-זמר, אופרטות, מיוזיק-הול וסטנד-אפ קולקטיבי. שרים, מפטפטים, מעוללים תעלולים, מספרים בדיחות, ובקיצור – עושים שמח לכל נפש, והכל עשוי במקצועיות שאין לה מתחרה. כאן לא תמצא קהלים זועמים או מאוכזבים. הכוכבים שמעטרים את המודעות עושים את שלהם כאילו שיחקו שייקספיר, פינטר, סטופארד או צ`כוב. המפיקים משקיעים, והכרטיסים נחטפים מהר.

המוזר ביותר הוא כי בשלב הזה, כשההיצע הכללי כפול כמעט מזה שבכל ימות השנה, כמעט ואין מחזמר "רציני" או הצגת תיאטרון שנפגעים – כולם נהנים מפריחה, ואפילו הצגות שרצות כבר אל קו הסיום נהנות מביקוש, שלא לדבר על הצגות חדשות, או הצגות שעשו היסטוריה והוחזרו אחרי הפסקה ארוכה.

משחק ללא מילים בהשראה קולנועית

אחת ההצגות המצליחות, שהועלתה לראשונה לפני יותר משנה בתיאטרון הלאומי המלכותי של בריטניה והדהימה אז את הקהל והמבקרים. מדובר בהצגה-מופע-מחול בשם "Play Without Words" - "משחק בלי מילים" (או "מחזה בלי מילים") שיצר מתיו בורן. בורן מוכר כיוצר גרסת הגברים של "אגם הברבורים" ו"כר-מן", שהועלו גם בארץ.

כמו ביצירותיו הקודמות בורן נעזר גם כאן בהשראה שספג מהקולנוע (ב"אגם הברבורים" הייתה ההשראה סרטו של היצ`קוק "הציפורים", וב"כר-מן" עשה את זה הסרט "הדוור מצלצל פעמיים"). שלא כמו בשתי ההפקות ההן, הפעם ההשראה הקולנועית מוחלטת – סרטים בריטיים משנות ה-60 ובראשם "המשרת" הנפלא של ג`וזף לוסי והרולד פינטר (עם דירק בוגארד, ג`יימס פוקס ושרה מיילס) ו"דארלינג" המרתק של ג`ון שלזינג`ר (עם ג`ולי כריסטי, לורנס הארוויי ו... דירק בוגארד, כמובן).

בורן חוגג את רעיונותיו הבימתיים בתוך תפאורה יפהפייה ויעילה, שהיא משתתפת פעילה במתרחש ומעוצבת להפליא על ידי לז בראת`רסטון ( מעצבם של "אגם הגברבורים" ושל "כר-מן") המופע מתנהל לצלילי מוזיקת ג`אז מקורית של טרי דייוויס, שמעניקה למתרחש ממדים רגשיים, קצביים ואירוניים המתחברים כל כך לג`אז האנגלי של אותה תקופה, ובעיקר לג`ון דאנקווורת`, שכתב את המוזיקה ל"משרת".

העלילה, המתרחשת ב- 1965, פשוטה לכאורה: צעיר יאפי עשיר, אנתוני, נכנס לביתו החדש ברובע צ`לסי, ובעוד ארוסתו, גלנדה, מפלסת דרכה אל לבו וגופו, הוא שוכר משרת, פרנטיס, המשתלט אט אט על חייו, מרחיק מעליו את הארוסה הקרחונית, מזמין לבית את אחותו שילה במתחזה לעוזרת צעירה ותמימה למראה. התפקיד שלה הוא לשמש פיתיון ליאפי המבולבל. בה בעת מצטרף לחגיגה ספייט, "ידיד משכבר", שטורח לפתות, ובהצלחה, את גלנדה המותשת, ואפילו את אנטוני.

כמו בתסריט של פינטר, כך גם בעלילה של בורן, זהו תיאור נוקב מאוד של אכזריות ומיניות. בורן מוסיף הומור נוקב, כמעט סאטירי, והמתח המיני – כולל הטעמות הומו-ארוטיות והומוסקסואליות, כמקובל אצל בורן – בא לידי ביטוי מהר מאוד ובטבעיות כתוצאה מהרעיון המרכזי של בורן בפיתוח המחזה/משחק: אנתוני, גלנדה, פרנטיס המשרת והידיד ספייט מגולמים, כל אחד, על ידי שלושה שחקנים-רקדנים ואת דמותה של שילה מגלמות שתי שחקניות-רקדניות.

בורן משתמש בשילוש המבצעים לכל תפקיד בצורה מעוררת התפעלות. אין כמעט רגע אחד שבו כל שלושה רוקדים אותו דבר. ההפך מזה הוא הנכון. הוא רוקם יריעת-תחרה משוכללת של צירופים שונים בין כל שלישייה, ובין השלישיות, או בין כל אחד בשלישייה לפרטנרים בשלישיות אחרות, תוך יצירת זוויות צפייה שונות, מרקם צפוף של מיקומים, ובחינה מרתקת של מצבי רוח, או תגובות ההדדיות. מבחינה כוריאוגרפית, כשהוא מסתייע ברעיונות של חברי הלהקה, יוצר כאן בורן את עבודתו השלמה ביותר, עבודה כוריאוגרפית נטו.

בורן נהנה כמובן מיכולות של 12 רקדני-שחקני הלהקה שלו, שבולטים בהם שותפו משכבר, סקוט אמבלר (שהיה בעל המוסך ב"כר-מן"), הנושא העיקרי בעול תפקיד המשרת (והוא כל כך מזכיר את דירק בוגארד במחוות גוף ופנים!); וויל קמפ, כאנתוני, ואוואן וורדרופ (שהיה נפלא ומרגש בתפקיד אנג`לו הצעיר, ב"כר-מן") גם כאנתוני וגם כספייט, ובעיקר אלן וינסנט בעל הנוכחות הבימתית הכריזמטית כספייט (המגלם אותו כמעין דמות המשך לדמותו של לוקה, הזר המחולל את הטרגדיה של כר-מן, שרקדו כאן גם הוא וגם וורדרופ) מבין הנשים בלטו במיוחד סאראן קרטין (שרקדה את לנה בכר-מן) בתפקיד גלנדה, ובלינדה לי-צ`פמן, בעיקר בקטע שבו שילה מפתה את אנתוני (והתנועה הרוטטת של גופה הזכירה בצורה מרתקת את משחקה של שרה מיילס בסרט).

כן, זה לא שייקספיר, צ`כוב, בקט, פינטר או סטופארד - אבל זה תיאטרון במהותו ובמיטבו. וכאשר התיאטרון הודיע על שובו לאולם ליטלטון – החלה הנהירה אל הקופה, בטלפון, באינטרנט ובתור שמתחיל בשעות הבוקר המוקדמות.
עוד על ההצגה

טינקרבל גוססת

הפקה חביבה למדי של "פיטר פן" ראיתי בעיירה הקטנה ווקינג. העיבוד הכיר בעובדה שהעלילה עצמה רדודה מאוד, ולא לגמרי עליזה - אלא אם כן אתם ממש מתענגים על קרוקודילים שזוללים בני אדם, נהנים לראות את טינקרבל גוססת-גוססת-גוססת, או שמחים לאידה של וונדי כשפיטר פן בוחר להישאר ילד מעופף...( אולי כדי שיהיה לו מה לעשות בהפקה הבאה ואולי משום שהפדופיליה הספרותית זקוקה לו עוד ועוד).

את העלילה הטפשית למדי אפשר להציג כמובן בדרכים רבות ומשונות, החל מסרט מצויר של דיסני וכלה במחזמר עתיר משתתפים ופעלולים. "הפנטומימה" עושה את זה בנאמנות רבה באמצעות שירים, מופעי קרקס, ריקודים, השתתפות פעילה של קהל הילדים וההורים, הרבה בדיחות קרש, פרסים, ועוד ועוד.

בסיכומו של דבר נהניתי מאוד מהמופע שהיה מושקע ומקצועי מאוד מכל בחינה – בימוי, משחק, תפאורה, מוזיקה. אבל ידעתי כי זה כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לי בתיאטרון הלאומי המלכותי, במפעל החיים של מנהלו העכשווי, הבמאי ניקולאס הייטנר, שמוכר בזכות "טירופו של המלך ג`ורג`" (בגרסת הבמה ובגרסה הקולנועית) ו"מיס סייגון".

טרילוגיית התבגרות אנטי כנסייתית

"החומרים האפלים שלו" (His Dark Materials) היא טרילוגייה פופולרית מאוד באנגליה מאת פיליפ פולמן
(שרק הספר הראשון שלה "המצפן המוזהב" תורגם לעברית עד כה), שעובדה לגרסה בימתית בת שש שעות.

העלילה מספרת על מסעם של שני צעירים בני 12 – ליירה, הדמות הראשית, ווויל, החי בעולם המקביל, המצטרף אליה במהלך המסע. שניהם מחפשים את הוריהם, ואת האמת על עצמם, ובדרך לשם הם עוברים סדרת הרפתקאות המשלבת מדע בדיוני (הם מייצגים שני עולמות מקבילים, אם כי לא ברור לגמרי מה מבחין ביניהם), סיפורים מיתולוגיים ועובדות היסטוריות (כמו מד-אמת שהומצא בפראג לפני כחמש מאות שנים, או האינקוויזיציה הכנסייתית בנוסח הקלוויניסטי).

פולמן שאב רעיונות ממכלול עצום של יוצרים – החל מסיפורי התנ"ך, הברית החדשה, המיתוס הגרמני והמיתוס האיסלנדי, דאנטה, מילטון, טולקין, בארי, לואיס, ואגנר, מוצארט, שייקספיר ועוד יוצרים שטיפלו בנושאים כמו גן עדן, שמים, תופת, חלומות, יקיצות מכאיבות, מאבק בין אלים, מאבק בין גברים לנשים, והתבגרות.

את כל אלה לקח פולמן ויצר מסע ארוך העובר דרך אוקספורד, ג`נבה, קצה לפלנד, ערים דמיוניות, ומפגיש את הגיבורי עם מכשפות, שדים ורוחות, מלאכים, דובי-קרב, ארץ המתים, וכל זאת תוך מעבר מתמיד מעולם אחד לאחר מבעד לחלון סמוי באוויר – נסים ונפלאות של ממש. המסע מגבש ומחשל את אישיותם של וויל וליירה, ובעיקר מעביר אותם משלב הילדות המאושר דרך שלב ההתבגרות המסוקרנת אל שלב התודעה המינית והאהבה.

כדרכם של סיפורים לא מעטים בספרות הילדים הסוף הטוב איננו ממש טוב – לא רק משום האמת המרה הנחשפת במהלך העלילה, אלא גם ובעיקר משום שוויל וליירה לא יוכלו להתאחד ולחיות-מאושרים-עד-קץ-כל-הימים. הם ימשיכו לחיות בנפרד, בעולמותיהם המקבילים, ורק מעת לעת ישובו וייפגשו (בחלומות?) מתחת לעץ בגן הבוטני של לונדון.

הטרילוגיה עוררה מיד עם פרסומה ביקורת חריפה מצד חוגים שונים בגלל היותה במוצהר אנטי כנסייתית. פולמן תוקף בספר את הכנסייה כמי שנטלה מבני האדם את האמת ואת האושר שלהם, ואנשי הכנסייה מתוארים בספריו כבני שטן חתרנים. כאשר נודע כי התיאטרון הלאומי המלכותי מתכוון להעלות עיבוד בימתי של הספרים התחדשה הזעקה ונעשו נסיונות נואשים למנוע את ההפקה. אך ללא הועיל – הייטנר ושותפיו יצאו לדרך, כמעט כמטאפורה לעלילת הספרים והמחזה.

את הטרילוגיה עיבד לבמה במשך כשנה וחצי המחזאי ניקולאס רייט (מחזהו "גב` קליין" הוצג בארץ לא מכבר) לפי הזמנתו של הייטנר. העיבוד נוצר בסיוע סדנאות עם השחקנים עד שנתקבלה הנוסחה של שתי הצגות נפרדות (כל אחת נמשכת כשלוש שעות. בשבתות ניתן לצפות בשני החלקים בזה אחר זה, בשאר הימים כל חלק מוצג בנפרד).

ההפקה יצאה לדרך מייד עם כניסתו של הייטנר לכהונתו כמנהל התיאטרון הלאומי המלכותי והפכה לאחד המבצעים הגדולים ביותר בתולדות התיאטרון האנגלי והושקע בה סכום אסטרונומי לתיאטרון רפרטוארי נתמך – 850 אלף סטרלינג (כחמישה וחצי מיליון שקלים!).

על במת אולם אוליבייה הוקמה תפאורה מורכבת במיוחד לצורך 110 חילופי סצינות, שכוללת במות מסתובבות, במות עולות ויורדות ממרתף הבמה עד לגג, כדור פורח, מראה ענקית לכל רוחב הבמה, קטעי וידיאו, גרפיקה ממוחשבת, 90 בובות, מאות אביזרים ועוד ועוד המצאות בימתיות מרתקות.

ואם יש להצגה הכפולה המרתונית הזאת גיבורים אמיתיים הרי הם התפאורן ג`יילס קיידל, יוצר הבובות מייקל קרי, מעצב התלבושות המרהיבות ג`ון מורל, המלחין ג`ונתן דאוו, מעצב התאורה המורכבת מאוד פאולי קונסטאבל, וקבוצת האחראים על האפקטים החזותיים והקוליים, הקרבות והתנועה. ובעיקר - 24 פועלי הבמה, 5 מנהלי ההצגה, 8 חשמלאים ו-4 טכנאי קול המפעילים את המבצע הטכני המורכב ולא בכדי זכו לקבלת פנים ותשואות סוערות בסוף החלק השני – כי בסופן של שתי ההצגות ברור כי המרתון התיאטרלי הזה הוא שלהם. אפילו יותר מזה של 30 השחקנים ו-8 הנגנים.

ולא שהשחקנים או הנגנים היו רעים. לחלוטין לא. אפשר לומר אפילו כי הלהקה כולה נשאה בגבורה את חולשות המחזה שבלי שום ספק היה ראוי לקיצור מסיבי. החלקים הטובים בו היו המערכה השנייה של החלק הראשון, כאשר וויל מצטרף למסע של ליירה, והמערכה השנייה של החלק השני, כאשר השניים מגיעים לארץ המתים, וליירה פוגשת את עצמה כמתה, ולומדת כי המוות שלנו הולך אתנו מיום לידתנו.

בנקודה זאת חשוב להסביר כי אחד ההישגים הברורים של ההצגה היא במימוש הרעיון של הסופר פולמן כי לצד כל אדם מתקיימת בנפרד רוחו, ואתה הוא מנהל דיאלוגים, היא מזהירה אותו מפני צרה, מסייעת לו וכו` וכו`. הייטנר ורייט הבינו כי זאת נקודת מפתח בעיבוד לבמה, וגייסו לעזרתם את יוצר הבובות מהמחזמר "מלך האריות". הוא יצר בובות לבנות, שבראשן יש אור "גנוז", וגופן כמין מלמלה מרפרפת. את אלה מפעילים שחקנים בשחור, שאינם נראים לכאורה.

אחת התמונות המרגשות ביותר בהצגה הייתה זאת שבה ליירה נאלצת להיפרד מה"רוח" שלה לפני שהיא יורדת לארץ המתים. גם ליירה וגם השחקן שגילם את רוחה הגישו באותה תמונה את שיא משחק שני השחקנים – אנה מקסוול דייוויס וסמואל בארנט -נושאים על כתפיהם במשחק משובח את המרתון כולו,

שחקנים נוספים הם דומיניק קופר המצוין בתפקיד וויל, פטרישיה הודג` (המוכרת מכמה סיטקומים בריטיים ששודרו אצלנו), המתמודדת כאן בכבוד עם דמות בעייתית מבחינה דרמטורגית וטימותי דלטון (ג`יימס בונד ב-"רישיון להרוג") במשחק מונוטוני, דיקלומי ונלהב מדי, שחוזר לבמה האנגלית אחרי 17 שנות היעדרות בגולת הקולנוע, האמריקני בעיקר.

אלא שהתיאטרליות והכישרון הרב שהוצגו על הבמה לא הצליחו לכסות על מה שאולי יכול להיחשב כאכזבה מסוימת - המחזה עצמו. בהצגה שיש בה הרבה ממגע ידיהם של קוסמים – יש מעט מדי רגעי קסם. ריבוי הטקסט, מאריך לעתים את התמונות עד לעייפה (ואני משער שזה עוזר לצוות הטכני להכין את התמונה הבאה), ולא תמיד מבהיר את ההתרחשות. לא בכדי בהפסקות ראיתי איך ילדים, שקראו את הספרים, מסבירים להוריהם שלא קראו מה רצה המחבר להגיד או מה בעצם קרה שם.

ההצגות היו נפלאות לטעמי דווקא באותם רגעים שבהם הייטנר לא נכנע יותר מדי לראוותנות ולדרישות הטכניות. אלה היו רגעים אינטימיים, אנושיים (כמו הווידוי של אמה של ליירה על תולדותיה), שרק הדגישו את חולשת החלקים האחרים. פעמים רבות מדי היה ברור מתנועת השחקנים מה סוג חילוף התפאורה הצפוי, והייתה הרגשה שהשחקנים יוצאים אל מחוץ לבמה כדי לפנות מקום לתפאורה הבאה. וגם - הרבה יותר מדי פעמים השחקנים נראו אבודים בחלל, באפס מעשה ובחוסר מעורבות במתרחש.

הייטנר יכול להתנחם בעובדה שכל הכרטיסים להצגות שנקבעו עד אמצע מרס נמכרו זמן רב לפני הבכורה. (כמסורת התיאטרון שם, כשלושים כרטיסים הנמכרים בעשר בבוקר של יום ההצגה למשכימי קום חרוצים שמתייצבים בפתח התיאטרון כבר בשש בבוקר – ועכשיו קר מאוד בלונדון – ועוד כמה עשרות כרטיסים זולים מאוד – שש ליש"ט – בעמידה). ספק אם ההצגה תמשיך לרוץ אחרי מרס, אך כמעט ברור שהיא תחודש בעונת החורף הבאה.

בכל מקרה, בקרוב מאוד גם יתחילו צילומי סדרת הסרטים של הטרילוגיה – לפי תסריט שהכין המחזאי טום סטופארד. מסקרן, מסקרן, מסקרן.
עוד על ההצגה

ג`ים ברודבנט בקומדיה שחורה משחור

שמה של הטרילוגיה "החומרים האפלים שלו" רומז לא במעט לעובדה שמרבית האגדות עוסקות בחומרים אפלים באמת. סיוטים, עינויים, פחדים, מעשים מגונים, מוות, פרידה, ואפילו סאדיזם. באלה עוסק המחזאי האנגלי-אירי מרטין מק-דונאה בצורה בוטה, בקומדיה השחורה משחור והמצחיקה עד דמעות "איש הכריות".

"איש הכריות" (או "כר-איש") מתרחש בארץ טוטליטרית כלשהיא. במרתפי המשטרה נחקר סופר צעיר שסיפור אחד שפרסם דמה מאוד למקרה רצח של ילד יהודי, שהמשטרה מנסה לפענח. במהלך פריצת המשטרה לדירתו נמצאו במגירה כארבע מאות סיפורים נוספים שכתב הסופר ולא פרסם, שברבים מהם הוא מטפל בפשיעה נגד ילדים ובפשיעת ילדים. לפחות עוד שני סיפורים נושאים דמיון מפתיע למעשי רצח של ילדים שלא פוענחו. בסופו של דבר מתברר שאחיו המפגר במקצת של הסופר הוא זה שרצח את הילדים בהשראת הסיפורים של אחיו.

כאמור, מדובר בקומדיה שחורה משחור שמטפלת באמצעים בוטים מאוד – של הומור פרוע, אם כי לא כל כך תואם את המושג שלנו על חוקרים ונחקרים במדינות טוטליטריות, והומור שאפילו משתולל בעלילת הסיפורים שהסופר מספר לחוקריו או לקהל. ההקשר הקפקאי ברור לחלוטין (החל מהאות ק - שבראש שמו של גיבור המחזה – קצ`וריאן).

מבעד לפארסת הסיוטים צפים ועולים בגלוי ובמרומז בכמה נושאים עדינים מאוד: חינוך למצוינות או לאמנות שהורים כופים על ילדיהם, ובמקרים מסוימים על חשבון אחיהם, השפעת הספרות (ואם תרצו גם אמצעי התקשורת) על המציאות ובעיקר בתחום הפשיעה, ואחרון חביב – ערכה הנצחי של הספרות לעומת חיי יוצרה (או - מדוע מותר להרוג את הסופר אבל אסור לשרוף את ספריו).

המחזה כתוב באופן מבריק, אם כי איננו מעמיק את הדיון בנושאים הערכיים שלו ומסתפק בהארתם. ההצגה, באולם הקטן של התיאטרון הלאומי המלכותי, בבימויו של ג`ון קראולי עשויה למופת. ארבעה תפקידים מדברים יש בה ועוד כמה תפקידים אילמים של דמויות המשתתפות בסיפורים שאותם מספר גיבור המחזה, קצ`וריאן. סיפורים אלה מוצגים ברקע בסדרת תמונות המזכירות סרטי אימה בריטיים או פרודיה נוסח מונטי פייטון על ישו ועוד.

ארבעת השחקנים עושים עבודה נפלאה. כל אחד מהם בתורו, זוכה לגנוב את ההצגה מעמיתיו, כך שאיש מהם אינו מקופח. בתפקיד החוקר "הטוב" טופולסקי משחק ג`ים ברודבנט, שזכה לפני שנתיים באוסקר על תפקידו בסרט "אייריס", וזכור ודאי כאביה של ברידג`ט ג`ונס, ומתפקידיו ב"טופסי טרווי", "מולין רוז`" ו"קול קטן". ברודבנט זוכה לקטע המצחיק היחידי שאיננו שחור או מזוויע, כשדמותו מנסה את כוחה ומספרת סיפור שהמציאה באותו רגע, שסופו דווקא טוב.

ברודבנט פשוט נוגס בהנאה, ממש כך, בטקסט שלו כמו במעדן מלכים (ואת זה הוא עושה לכל אורך הדרך), וצריך לראות שחקן בגדולתו כשדמותו של החוקר מגיעה למסקנה שהסיפור שלה לגמרי לא רע, אפילו טוב מאוד ואפילו טוב יותר ומוסרי יותר מסיפוריו של קצ`וריאן. איזה רגע מדהים!

גם להצגה הזאת שתרוץ עד סוף מרס נמכרו כל הכרטיסים, וייתכן שגם היא כמו הצגות רבות אחרות של התיאטרון הזה, תזכה למרוץ מחודש בווסט אנד.

אכן, עונת חג מולד-סילבסטר ראויה לשמה!




07/01/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. סנסאציוניות ופסאודו-חריגות כתחליף לאמנות שאינה שם
"גירסת הגברים של בורן": אמנות בהידרדרותה , (29/07/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע