סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן סיפור ישן-חדש - תיקון פולני
 

 
 
לאורה ריבלין מצחיקה להפליא ונושכת במחזה שמתמודד בדרך אחרת עם זיכרון השואה


בפתח הרשימה הזאת אמהר ואשבח את הצגת "סיפור ישן-חדש" מאת ג'קי אייזנברג, העולה בבית ליסין בבימוי המצוין של אבישי מילשטיין, שידע להפיק מהמחזה ומהשחקנים את הדבש הקולח לכל אורכו ואת העוקץ האורב בכל פינה בו ונשלף בסופו של דבר במפתיע.
 
הדבש הוא כמובן הדיאלוג הדו-לשוני המבריק שרקח אייזנברג, המוכר לנו יותר ככוכב הסרט "הרשת החברתית". מהצד האחד יש בדיאלוג פולנית המדוברת בפולנית אמיתית (תרגום מלא בתוכניה) על ידי שתיים משלוש הדמויות, פולניה בשנות השבעים לחייה ששרדה את השואה וידיד פולני מקומי.
 
כנגדה השפה האמריקאית המשובשת בשתי דרכים - זו של הפולניה, וזו של סופר צעיר ניו יורקי זרוק שמחפש ישועה דווקא אצלה, בעיר שצ'צ'ין. את הדיאלוג האמריקאי הזה נטל לידיו דורי פרנס ובשרביט הקסמים שהוא שולף בדרך כלל על קומדיות של שקספיר ושל פארסות צרפתיות, הצליח ליצור שפה עברית משוגעת-משוגאת לתפארת המריצה מהפה של הפולניה כשהיא משוחחת עם האמריקי.
 
זו כשלעצמה כבר יוצרת חגיגה לאוזן באמצעות לאורה ריבלין, השולטת בה בטבעיות מרתקת בפני עצמה. וכך גם בפולנית עסלית, יחד עם רפי תבור שגונב לה קצת בשתי האפיזודות שלו.   
 
העלילה מביאה את הצעיר היהודי דיוויד אל ביתה הפולני של מריה, בת דוד של סבו. הוא רוצה להתקין גרסה משופצת של ספר שכתב, ואילו היא רוצה קשר עם בן משפחה ומישהו שיארח לה לחברה. עד כה היא נהנית רק מחברתו של ידידה המקומי זנון, כפי שהיא מכנה אותו, שמסייע לה בכל צרכיה, והיא מעניקה לו את הזכות לגלח את רגליה, זכר לגילוח רגלי אשתו שנפטרה כמה שנים לפני כן. 



סיפור-ישן-חדש-גדי-דגון2.jpg
 סיפור ישן-חדש (צילום: גדי דגון)

שלושה שחקנים נפלאים

 
מבלי להיכנס לפרטים הנובעים מההתנגשות בין ציפיותיהם ומעשיהם של מריה ודיוויד, אציין רק כי מה שמתחיל ברגל שמאל ייגמר ברגל שמאל, מאמציו לבודד עצמו מהטרדותיה נכשלים, ומאמציה לחבר אותו לעולמה, לזכרונותיה מהשואה ולסוד הגדול שהיא נושאת עמה, עולים על שרטון האדישות שלו.
 
פה ושם הוא יגלה איזה סימן של אמפטיה עם וודקה, אך היא מבינה בסופו של דבר שהוא פלש לתחום בית-מבצרה, שלילי בן נחשון עיצבה אותו נהדר בפולניות של פרטי פרטים ראליסטיים, עם תאורה של זיו וולושין, תלבושות של אורן דר ומוזיקה של פרדריק שופן, בעריכתו של פרנס. ובתוך הזירה הבימתית הזאת שלושה שחקנים נפלאים.
 
רפי תבור, כפי שכבר ציינתי, עושה חיים משוגעים בתפקיד המשנה של זנון - גם מגלח רגליים נאות וגם שותה וודקה על פי הכלל שכל המרבה הרי שמשחקו ישתבח ויתגדל. בסצינה השנייה שלו הוא כבר הר געש עצבני ואלים, כיאה לפולני מהשורה.

ויטלי פרידלנד טבעי בחינניות ובאטימות של דיוויד, תפקיד שאייזנברג כתב לעצמו וגם גילם אותו לצדה של ונסה רדגרייב. פרידלנד יודע להקשיב אבל גם להפך, להיות אטום לקולות ולצלילים, ומיטיב לעצב את האגו והאנושיות הצעירה גם כשהוא כבר נשבר ואכפת לו ממריה. 
 
הוא פרטנר מצוין ללאורה ריבלין, שמגיעה בתפקיד מריה לאחד משיאי הקריירה העשירה שלה. היא מעצבת את הדימוי החיצוני של מריה בהליכתה, בהסדרת שערה האפור לפני כל שיחה טלפונית, ויש הרבה כאלה, ובשתי השפות שהיא שולטת בהם, מדהימה בפולנית, טבעית-ישירה בעברית.
 
אבל בכך לא די. מתוך הנראה לעין ריבלין בונה דמות מרתקת בעיצוב החיבור, הקשב והחיבוק כמחזרת עקשנית, והיא נחושה בביטויי הציניות והזהירות, מרגשת בווידוייה ורבת עוצמה בשיאה המפתיע. הדמות שהיא יוצרת ממשיכה לרדוף את הזיכרון.
 
הבימוי והמשחק הופכים את "סיפור ישן חדש" להצגת מופת שכדאי וראוי לצפות בה. ומשום כך אני מציע למי שיקבלו את המלצתי זו להפסיק כאן את הקריאה, משום שההמשך יתייחס למחזה ולפרטים שבדרך כלל ראוי לא לחשוף אותם כדי שלא לקלקל את ההנאה של מקבלי ההמלצה לראות את ההצגה. הרשימה תהיה כאן כשתחזרו ממנה, ותוכלו לבדוק אם אמת כתבתי. 
 
סיפור-ישן-חדש-גדי-דגון3.jpg
סיפור ישן-חדש (צילום: גדי דגון)
 

הארה מפתיעה
 
בסיומה של ההצגה מצאתי את עצמי נרגש מאוד, כמעט נעלב כמי שאינו רצוי ביתה של מריה. תחושה אישית, קצת לא מוסברת לי עצמי, שמערכת יחסיי עם פולין מורכבת מתודעת השואה שהתרחשה בסיועם המסיבי של בני העם הפולני, וחל עלי האיסור שהטילה אמי ז"ל שלעולם לא אדרוך על אדמתה הרוויה בדם בני משפחתי, באפרם של בני עמנו. כלומר אינני רצוי שם מטעמי שלי.
 
ובכל זאת, הרי הסיכוי שיש שם שרידים חיים חבויים עדיין במעטפת הזהות הגנובה כמו זו של מריה יוצר כוח משיכה לגעת, לדעת. כך ישבתי בהצגה מרוכז כולי בסיפורה המתקדם ונגלה בפרטיו. ואז, במפתיע, באה הארה אחרי שההצגה נגמרה בעודי מדבר עם ידידים על החוויה הזאת.
 
ההארה, מפתיעה ומשמעותית ביחס למחזה ולהצגה גם יחד, קובעת כי מריה לא הייתה בעבר וגם כיום איננה יהודיה, אלא פולניה שאחרי המלחמה נטלה לעצמה זהות יהודית, השתמשה בביוגרפיה של משפחה שהכירה ונספתה, ובכך אולי היא מנסה לכפר על חטאי בני משפחתה הפולנית. 
 
שמו של המחזה באנגלית הוא The Revisionist. מטעמים ברורים של הקשרים מקומיים לא היה אפשר להשתמש בשם "הרביזיוניסט", והשם שנבחר הוא מבריק כשלעצמו בכפל המשמעות הטבוע בו, הן כסיפור חדש על משהו שסופר כבר - השואה - והן כרמז להתעוררות ה"פולנית" בסיום.
 
"הרביזיוניסט" באנגלית הוא מושג רב שכבות שיש בו גם את מושג התיקון וגם את ההתחזות. זה אמנם מתייחס גם לניסיונותיו של דייוויד לתקן את ספרו, אך בה בעת ובעיקר, לעניין החלק הזה של הביקורת, זה גם מצביע לעבר הניסוי המתמשך של מריה לתקן את העבר הפולני באמצעות התחזות. 
 

סיפור-ישן-חדש-גדי-דגון1.jpg
סיפור ישן-חדש (צילום: גדי דגון)
 

אובססיה פולנית
 
סימני הדרך לכך רבים: בביתה של מריה אין שום חפץ יהודי. כעדותה, היא חיפשה בני משפחה בניו יורק דווקא ולא בישראל או בפולין, ולדבריה גם ביקרה שם, בבית סבו של דיוויד ואף פגשה אותו. הוא אינו זוכר מפגש כזה, ונראה כי גם סבו או הוריו - שהיא איננה מתייחסת כלל לקיומם - לא הזכירו לו את הביקור לפני נסיעתו אליה.
 
על הקיר אמנם תלויות תמונות בני המשפחה הרבים, כולם בני דודים בדרגה שניה או שלישית או יותר, מניו יורק, מקליפורניה, מטקסס ועוד - אך הוא כמובן אינו יודע על קיומם, ואפילו מעז לפקפק בקשר שלהם אליה, למעט זה הקבוע של כל יום ראשון (דווקא) באחת עשרה בבוקר (שש שעון ניו יורק!) עם הסבא. ובכלל, אין לה שום סיפור או התייחסות לבני משפחתה, בני דורה, חברים, מכרים שהיו בפולין לפני החיסול הסופי.
 
אבל במתחם הזיכרון האישי שלה כילדה בת ארבע, כשהגרמנים פלשו לעיר הקטנה שלה, יש סיפור מזעזע על רצח אחיה הקטן, מול עיניה, סיפור על ההמשך בזרועותיו של אביה המפוחד בדרך אל הגטו, ועל המסתור שלה במרתף בית האומנת, זו שאמה הפקידה אותה בידיה. אבל כשהיא מדברת על הגטו היא מתייחסת אליו כפולניה שנרתעת מהזוהמה הרבה בו, מקום שכדבריה משפחתה לא הייתה מבקרת בו. 
 
אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת תמונת גירושו של דיוויד כאשר מריה וזנון שולפים מתוכם את ה"פולניות" המשתוללת, הארסית והאלימה. וזה מחוזק עוד יותר במונולוג האכזרי שלה, שחושף את כל מה שכבשה בתוכה, ואת אכזבתה מדיוויד, ה"שליח" מגן העדן האמריקאי.
 
זאת האובססיה הברורה שלה: לכל מה שהוא אמריקאי. היא צופה אדוקה במשדרי CNN ואחרים, מכירה את לארי קינג ואת המנחים אחרים. אם הייתי מרחיק לכת קצת יותר הייתי אומר שאייזנברג כתב משל על פולין המחזרת על פתחי המערב באמצעות ייסורי המצפון על יחסה ליהודיה. 
 
כך או כך, בפרשנות זו או אחרת, המחזה מעורר מחשבות וזה כשלעצמו הישג, וכשהוא מחוזק בהצגה המצוינת הוא בהחלט משמעותי ואפילו כאן ועכשיו.


לרכישת כרטיסים


 


למועדי מופעים >

21/08/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע