סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רשמים מפסטיבל הפסנתר 2018
 

 
 
שלומי שבן, פרפורמר הפסנתר האולטימטיבי בזירת הרוק המקומית, מביא מופע מופלא באריזה מרהיבה של וידאו ואימאג'ים משוכללים, אסתטיקה ברמה גבוהה, עיצוב בימתי מוקפד, סאונד מושלם והומור מושחז ומשובח."
שלומי שבן מגביה את הרף, אביתר בנאי מרגש ומפעים, אפרת גוש פרובוקטיבית ועוד מופעים


שלומי שבן והפסנתר

דומה שהאמן המזוהה ביותר עם פסטיבל הפסנתר, מאז הופיע בו לראשונה ב-2001, בלשכת ראש העיר תל אביב יפו, הוא שלומי שבן. ללא ספק, פרפורמר הפסנתר האולטימטיבי בזירת הרוק המקומית. אמן שמגביה את הרף בכל גיחה, וגם אם תגידו לעצמכם - שוב פעם השבן הזה. איזה רעש עושים משלושה אלבומים בסך הכל. ובכלל אין לו שירים חדשים - עדיין הוא הגדול מכולם (כפי שהתפעמה אורחתו חוה אלברשטיין. כן. אלברשטיין אמרה את זה) וכל הופעה שלו חובה, להתאבד עליה, לבל תפסידו. דווקא השירים המוכרים הם הקלף החזק של שבן. הזדמנות לנתח אותם מחדש, להאיר בהם זוויות נשכחות, לשכלל ולעדכן אותם אישית, חברתית ופוליטית, כאילו הם ממשיכים להופיע בחלומותיו, להציק לו ולהטריד אותו. למן "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה" ו"החיים שלי טובים", דרך "דיוטי פרי" ו"האזרח האחד", ועד "מותק את אצלי בראש" ו"הנה בא הסוף". אבל שבן זה לא רק שירים ופסנתר. אלא גם הפתעות מרגשות ובשפע. והפעם הוא סגר מעגלים עם השפעות מרכזיים בחייו האמנותיים. עם שורשים קונצרטיים-קלאסיים (בנגינת הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוחה של קרין בן יוסף ובעיבודים נהדרים של יבגני לויטס); עם הערצתו את רמי פורטיס (לאחר שכבר הופיעו ביחד בפסטיבל עם "מקרה פסנתר" פורץ הדרך, והפעם התענגו על "כוכב הקופים", "תחנה סופית", "אין קשר", "אגם ענקית" ו"נעליים"); עם השראתו של ליאונרד כהן (בגרסה עברית של ""Lover, lover, lover עם שי צברי וב"מגדל הפזמון" עם אורגנית קסיו כהדרן, ובשניהם כיכב איש הסקסופון אלי דג'יברי); ועם אהבתו לאלברשטיין, ששלושת השירים ששרה ("תרגיל בהתעוררות" - כתיקון למופע ההשקה של האלבום, שבו הסתפק בקולה המוקלט, "את חירותי" ו"שקיעתה של הזריחה" בדואט עם פורטיס) הם גם שיאי המופע המשותף והמצליח שלהם. מופע מופלא. הוגש באריזה מרהיבה של וידאו ואימאג'ים משוכללים, אסתטיקה ברמה גבוהה, עיצוב בימתי מוקפד, סאונד מושלם והומור חד, מושחז ומשובח. חבל רק שהוא חד פעמי. ואולי לא?




שלומי שבן, פסטיבל הפסנתר 2018, צילום: ארבל תקשורת



אביתר בנאי, עד האהבה

20 שנה מאז הופעתו הראשונה בפסטיבל הפסנתר, ניסה הזמר אביתר בנאי לשחזר את ההרגשה המרגשת ההיא, עם מופע סולו חדש "עד האהבה", ודווקא בהיכל התרבות רחב הידיים. ניסה והצליח. בשבילו ובשביל קהל המאמינים האדוק והנאמן שאסף מאז. הוא, גיטרה אקוסטית, פסנתר כנף ואיש מחשבים ומעצב סאונד לצידו, אמוץ נחמני, וגם אורח מכובד, בן דודו אהוד בנאי. המופע החדש מציג גרסאות חשופות לשירים מכל הקריירה המעטירה של אביתר. נסמך בעיקר על אלבומו האחרון "לשונות של אש", מפתיע והולך לאחור עד "יש לי סיכוי" מהראשון ו"אמביציה" הזנוח מהשני, מצדיע לאחיו המנוח מאיר עם "לך אלי תשוקתי" (בנוסף ל"בלוז כנעני" עם אהוד) וכולל גם שניים חדשים "מגדל המים" ושיר הנושא. שירים של התמודדות עם פחדים ותחושות אנוש, עם אמונה וחיי משפחה, עם המציאות והפרקטיקה. יוצק את התפילה, הנהי והיבבה לתבניות פולק, גוספל, ריתם אנד בלוז ונגיעות אלקטרוניות. בסיטאוציה החדשה אביתר מרוכז ומזוקק, כמו שר לעצמו, בכוונה עצומה, מנגן בצמצום וברכות, גם בנינוחות ובתבונה, מן הסתם ללא תחושות הדחיפות והלחץ שאיפיינו את הופעתו ההיא בפסטיבל. הוא אפילו מעז לצאת מעמדת הנוחות מאחורי המיקרופון, להישען על שירת הרבים המנחמת של הקהל ב"לילה כיום יאיר" ולהתערסל בחיקה עם "עד מחר". מופע מרגש ומפעים, שיריעתו הרחבה אינה פוגעת בתחושת האינטימיות המחבקת. הרבה הודות לתאורה חכמה שיוצרת סבך מרתק מחד ואפקט גדול מאידך.



אהוד בנאי ואביתר בנאי, צילום: אורית פניני



אריאל הורוביץ, כשבאנו הביתה

גם אריאל הורוביץ סגר 20 שנה עם פסטיבל הפסנתר. המופע "כשבאנו הביתה" מספק הצצה לשירים מתוך אלבומו השביעי באותו שם, וללהיטים שצבר לאורך הדרך. נאמן לפולק-רוק שלו, לגיטרת הבס (בחלקו הראשון של המופע) ולפסנתר (בחלקו השני), היצירה של הורוביץ היא חוויה אישית ובה-בעת בבואה להוויה הישראלית הקולקטיבית, או לפחות מתכתבת איתה. 20 שנה אחרי שחשף את הרומן הכפוי עם קצינת המילואים סיגל נחמיאס, הוא ממשיך לנגן ולהגן על המצפון (והמצפן) הלאומי, בשירים אוהבי ארץ ואנשיה ("כשבאנו הביתה", "ברלין", "סלון קטרינג", 20 אלף איש", "רקפות בין הסלעים" ו..."מרוואן"), לצד אהבות משפחתיות ואנקדוטות אינטימיות ("אם נישָאֵר חלום", "אהבתנו", "זה בשבילך", "ילדה כמוך", "התפוח והעץ" ו"אהבה אנלוגית"), בכשרון סיפורי מבריק (גם אחרי "רנה" ו"יאללה ביי") ועם הומור נהדר שהפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו הבימתית.



אריאל הורוביץ, צילום: טוני פיין



אפרת גוש, ופעם אני היֹה היתה

כשחושבים על זה, היה אך טבעי שאפרת גוש, שהעזה ופרובוקציה מאפיינות אותה למן ראשית דרכה, תתמודד מתישהו עם היצירה והדמות של יונה וולך, המשוררת שהמציאה את הפרובוקציה. ב"ופעם אני היה היתה" היא מבקשת להיכנס בעורה של וולך, לשיר ולשחק אותה, על הכשרון והשגעון, הבוטות והמודעות העצמית, המיניות ויחסיה עם גברים, הסמים והאישפוזים בבתי חולים. מופע חריג ויוצא דופן בפסטיבל. אמיץ ונועז אבל רחוק משלמות. השילוב של תיאטרון, מחול (עם שבעה רקדנים מיומנים מתאטרון המחול ענבל, בכוריאגרפיה מצוינת לפרקים של מור שני), שירה וזמר, דורש בימוי שיאזן בין המרכיבים, ימתן את הג'סטות, ויאיר - תרתי משמע, נוכח אפלוליות התאורה - את ההתרחשות, ואולי גם יעבה ויסמיך אותה (מעבר ל-55 דקות הופעה). הנסיון מרשים, הפוטנציאל קיים וגוש מענגת עם גרסאות מרתקות לכמה מהשירים המוכרים יותר של וולך. אסף מידן, הפסנתרן ואיש המחשבים, מרשים במלאכתו.


 
אפרת גוש, כיונה וולך, צילום: משה סיציאת

חגיגת קיץ - נתן אלתרמן

פסטיבל הפסנתר אירח גם את הצגת הבכורה הלא רשמית של "חגיגת קיץ", עיבוד בימתי-מוזיקלי לספר השירה החמישי של נתן אלתרמן. הספר, המגולל אירועי ליל קיץ אחד בשכונת סטמבול התל אביבית (פלורנטין של שנות ה-50) בשירים ובקטעי פרוזה מחורזים ורוויי הומור, הועלה כמעט ככתבו וכלשונו, בקיצורים הכרחיים. השחקן דורון תבורי מגלם (במחויבות ובהתמסרות כהרגלו) את דמות המחבר-מספר ולמעשה את כל הדמויות האחרות. המוזיקאי והפסנתרן שאול בסר כתב מוזיקה משובחת וחדשה לחלוטין ל"מחזה", ובהתמודדותו האמיצה עם הצל הכבד שמטילים הלחנים של סשה ארגוב, הצליח להשכיח אותם לשעה קלה. אני מתפתה להגיד שמוזיקה עדכנית יותר, בעצימות גבוהה יותר (לכדי פסקול הדוק ותובעני, עם מינימום "חורים" לקריאה האמנותית), יכולה הייתה לסייע יותר, אבל ככזו הייתה שומטת את השטיח מתחת לכוונות האמנותיות המכובדות והמכבדות של החבורה.



חגיגת קיץ בפסטיבל הפסנתר, תמונת יחסי ציבור


תימנה בראוור, החיים בוורוד

שנים שתימנה בראוור עשתה בעיקר ג'אז, בצמד עם אלי מאירי, ומוזיקת עולם אוריינטלית, בה מהלה את שורשיה התימניים מבית אמה. משום כך ראיתי ב"החיים בוורוד" הצהרת כוונות בדבר שיבה למעגל הופעות בישראל. התאכזבתי. לא מיכולותיה הווקאליות שלא נעלמו. גם לא מכשרונה למהול בהן השפעות והשראות קלאסיות וג'אזיות. רק מבחירתה להשמיע בצרפתית את השאנסונים שאיגדה למופע זה. כאילו מה? או קיי. היא אוסטרית-ישראלית שגדלה בפריז וכותבת שירים בצרפתית. אבל היא עצמה מחמיאה (דברי הקישור וההסברים את השירים הם בעברית) לתרגום של יורם טהר לב את "את חירותי" (של ז'ורז' מוסטקי) ובכל זאת מעדיפה את המקור ומחמיצה לדעתי את ערכה המוסף של הפרשנות, ודווקא מפיה. בעיקר פיאף וברסנס, וגם "אל תעזוב אותי" של ז'אק ברל בעיבוד שונה מהמקובל ואַריָה מ"כרמן" של ביזה בעיבוד ג'אזי מבריק. רק שלי זה לא הספיק.

ויקטוריה חנה, הראפ הארמי הראשון

ויקטוריה חנה היא לא זמרת במובן המקובל. היא הרבה יותר מזה. גם ההגדרה אמנית קול קטנה עליה. היא גם שחקנית ורקדנית, גם פנטומימאית ומימיקנית, גם פסלת ומיצגנית. ועוד ועוד גם וגם. האמנות שלה היא פירוק טקסטים יהודיים, עתיקי מקור, ובנייה מהם צורה חדשה מקורית וייחודית של ספוקן וורד. העברית (וגם הארמית) כפלסטלינה בפיה. הדיקציה שלה עילאית. הדגשים טונאליים מגוונים, עוצמות וגבהים שונים, לשונות ומוצאים משמשים אותה בערבוביה ובהיגיון בדרך לחגיגת קצב של אותיות, עיצורים והברות. ההגשה שלה מרתקת ומהפנטת. כמה אופני הבעה דרים בגרונה. פעם היא חזן, פעם בעלת אוב, פעם מלאך. קולה מתפנק כשל ילדה, מאיים כמכשפה או ממריא כזמרת אופרה, וכמעט תמיד היא מורה שמאפשרת הצצה לשיעור לפיתוח קול לדוגמה. מאתגרת את מיתרי הקול ובו זמנית את תאי המוח. אולי האמנית הכי פסטיבלית בפסטיבל, ומבלי לגעת בפסנתר כלל.



ויקטוריה חנה, צילום: Mupler Photo, ויקטור ליסט


הַיֶלָלָה

התכוונתי לראות את שרון קידושין, אבל כיוון שטעיתי בגלריה, קיבלתי להקה בהפתעה, היללה (Hyelala). שישה מוזיקאים צעירים שחתומים על פרוג פואטי דובר אנגלית, נע בין פולק בלוז רך לבין שירת עם אמנותית קדומה, עדות לשירים שהם כותבים ולהשפעות שהם אוספים ממקומות שונים בעולם, שבחלקם ביקרו ובחלקם עוד יבקרו. לניתאי קלי, סולן ההרכב, בהיר שיער ובעל חזות נורדית, מבע חולמני ומבטא משונה, והוא מקונן ומסלסל ברכות, עד כדי תהייה אם השם המתאים יותר להרכב צריך להיות "היבבה"... ועם זאת הצליל שלהם יפהפה ומרגיע, טיפולי כמעט, שילוב של כלי נגינה אקוסטים כגיטרה, קונטרבס, סקסופון, חצוצרה ותופים. בשעה של הופעה השמיעה החבורה שבעה שירים בלבד, אם בשל נטייתם להאריך, אם בזכות מופע הפסנתרנות המבריק של הנגן האורח גיא מינטוס, שלטעמי, גנב את ההצגה. 


היללה, תמונת יחסי ציבור
 



והיתה עוד הופעה שראיתי, שירי מימון Unplugged, אבל תחת וטו על הסיקור. הפסד שלה.



29/10/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע