סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן "הלהקה" – כיף גדול היה שם וגם פה
 

 
 


ההנאה המלאה שמעניקה הגרסה הבימתית לסרט הפולחן בן השלושים נבנית על עוגה כפולת נוסטלגיה המסתתרת מתחת למעטה הקצפת והדובדבנים של הלהקה החדשה.

הערה היסטורית תרבותית

כמה וכמה מוקשים ארבו לאילן רונן כשיצא להרפתקה של העלאת גרסה בימתית לסרט "הלהקה" שלושים שנה אחרי שאבי נשר יצא להרפתקה הפילמאית שלו, לתאר להקה צבאית טיפוסית, ובעיקר זו של הנח"ל. נשר גייס לסרט שחקנים וזמרים רבים שהיו חברי להקות צבאיות בעצמם, והסרט שיצא לאקרנים ב-1977 כבר פעל במערך נוסטלגי לשנות השישים, ערב מלחמת ששת הימים, ואחריה, עד מלחמת יום הכיפורים. הסרט הצליח מכל הבחינות, והפך מהר מאוד לסרט פולחן.

הסרט הזה הוא מוקש כפול, האחד – כי נוכחותו בתודעה הציבורית של בני כל הדורות לא פגה, והשני – כי בסופו של דבר, ברור מראש שלא יהיה אפשר להימנע מהשוואות. בביקורת שלי, החלטתי עוד לפני שצפיתי בגרסה הבימתית, לא אעשה השוואות. אחרי ההצגה שיניתי כיוון, ולו רק כדי להבין למה נהניתי כל כך ומה באמת שונה. לשמחתי הרבה גיליתי שתחושת ההנאה שיצאתי עמה מאולם רובינא לא פגה גם אחרי ששבתי וצפיתי בסרט המצוין.

מוקש שני שארב לרונן – שהתחיל את הקריירה שלו כבמאי בלהקה צבאית - הוא העיבוד לבמה. הוא גבר עליו בהחלטתו לגייס למשימה את ענת גוב, בעצמה יוצאת להקה צבאית, כמו החלטתו להפקיד את העיבוד המוזיקלי בידי רמי קליינשטיין, אף הוא להקן לא קטן. גוב נטלה את התסריט המקורי של אבי נשר ושרון הראל, הותירה ממנו את המסגרת העלילתית הפשוטה, שינתה כמה זוויות והדגשות, שינתה כמה דמויות או איחדה שתיים שלוש שבסרט לאחת, ובעיקר הוסיפה מטען פוליטי בדמות המאבק על "שיר השלום", שאלוף פיקוד המרכז באותם ימים, האלוף רחבעם זאבי, ושר הביטחון אז, משה דיין, התייצבו נגדו בכל עוזם. אחת התמונות שהוסיפה, הופעה של הלהקה בפני חייל פצוע בודד בית חולים, היא גם תמונה מרגשת למזכרת. הנוסטלגיה הבידורית של הסרט הפכה על הבמה, אם כי לא בכוח, להערה היסטורית תרבותית. ומכיוון שזה נעשה חי, גם המשמעות חיה. ולו רק בשל כך אפשר בהחלט לברך את גוב ורונן והבימה.

מבחינה מסוימת גם העיבוד המוזיקלי של רמי קליינשטיין נעשה על פי אותה מתכונת של גוב. מלודיות השירים הנפלאים של יאיר רוזנבלום, בעיקר, וגם של נעמי שמר, זהרו היטב בתוך השינויים הריתמיים, הצבעים הג`אזיים או הרוקנ`רוליים, וכמו החזירו את השירים למרחב של תקופתם – ולהדים שנשמעו אז מהחיפושיות, ג`ואן באאז, בוב דילן, ליאונרד כהן ואחרים. ואם נזכור שבסרט כבר היו עיבודים חדשים, שאותם יצר אז במיוחד יאיר רוזנבלום, הרי שנבין מיד כי המשימה של קליינשטיין לא הייתה פשוטה, וכמו גוב גם הוא יצא ממנה גדול לא מעט בסיוע ההדרכה הקולית הנהדרת שעשתה חדווה מלר, הסאונד המצוין שעיצב ערן פרדליק, וארבעת הנגנים – טל בלכרוביץ הקלידן שעל הבמה, המתופף שחר חזיזה, הגיטריסט עילי בוטנר הבסיסט מיכאל פרוסט שישבו מתחת לבמה.

פתרונות חזותיים יצירתיים

המוקש הבא שהוא הפער הגדול שאי אפשר לגשר עליו בין סרט קולנוע לבמה, ובעיקר כאשר מדובר בסרט על להקה צבאית הנודדת בדרכים, המופיעה בבסיסים ובשטחי אש, בימי רגיעה ובימי מלחמה. רונן הבין שאת המסה הזאת הוא לא יוכל להעלות על הבמה (אפילו אם היו מעניקים לו תקציב מיוחד) ואת נדודי הלהקה הוא יוכל רק לסמן, ומשום כך אפשר בהחלט לוותר על נוכחות הנגנים על הבמה, גם בהופעות המוצגות וגם בכל מהלך העניינים הסוערים שמאחורי הקלעים, ובכך הבטיח לפחות איכות סאונד גבוהה.

אבל הפיתרון החזותי הבימתי נותר עדיין אתגר בפני עצמו, ובעזרת שלוש מעצבות מצוינות הוא ניטרל גם את המוקש הזה. נטע הקר עיצבה את התפאורה הכי פשוטה והכי נכונה שניתן לצפות לה. היא יכלה כמובן לעצב תפאורה עולה וירדת, נפתח ונסגרת כמקובל במחזות זמר מפוארים, אבל ההחלטה הנבונה הייתה לנצל את השטח הגדול של הבמה דווקא כמין האנגר גדול עם רשתות הסוואה, כמסך קדמי ואחורי, וכמסכים בצדדים, וליצור מסגרת של שקי חול, ובתווך יתנהלו כל האירועים, על במה פשוטה, צבאית משהו, באוטובוס המיתולוגי של הלהקה, במוצב שסופג הפגזה, בבית חולים, ואפילו באולפן טלוויזיה כמעט פרימיטיבי של אותם ימים. פשוט יופי, ממש כמו התלבושות שליקטה ועיצבה רוני כרמל. נקי, מדויק ואמיתי.

אך בכך לא די, והמעצבת השלישית שנקראה לתת לגרסה הבימתית את האפקט המיוחד שכאילו יכפר על האפקט הפילמאי, היא קרן גרנק שהתאורה שלה היא מלאכת מחשבת יצירתית בקנה מידה גדול. אני מתלהב כי הצבעוניות, הערפיליות, היומיומיות, החגיגיות והמעברים ביניהם היו חיים מאוד, מוקפדים בכל כיוון של הפנסים וכמויות האור הנשפכות מהם.

אדיר מילר שולט

אז מה שבעצם נותר לרונן לעשות זה לבחור את השחקנים-זמרים ולתת להם לשחק כאילו הם באמת בני 21-18 בלהקה צבאית, עדיין לא משוכללים כשחקנים, עדיין לא מבריקים כזמרים, בטח לא כרקדנים, וכל מה שיש להם זה קולות, כשרונות, התלהבות ותחרותיות ילדותית. מי שסייעה לו במיוחד להפיק מהם את אלה הייתה הכוריאוגרפית רננה רז שלרגעים גנבה לו את ההצגה בכמה רעיונות מבריקים של תנועה קבוצתית, ולא פחות מזה בתנועה של איש אחד ויחיד, שרונן הימר עמו על כל הקופה – אדיר מילר, שהמעבר שלו מאולפני הטלוויזיה אל הבמה(ולא כסטנד אפיסט) הוא לו הישג אישי משמעותי מאוד .

מילר שולט על הבמה בתפקיד הבמאי של הלהקה, שענת גוב עיבתה אותו מאוד והפכה אותו לציר המרכזי של הגרסה הבימתית. אין אצל מילר רגע דל, גם כשהוא חוזר על פעולה מסוימת בכל פעם שהוא מוצא עצמו לבד עם אחת מבנות הלהקה. זה תמיד חדש. כמו המשפט שגוב שמה בפיו. הוא מתנועע במיומנות מדהימה, רננה רז ניצלה היטב את יכולתו, והוא מעצב דמות ברורה מאוד. אולי רונן לחש לו משהו באוזן מנסיונו שלו, אבל זה כנראה יישאר סוד בין שניהם. מבחינת ההצגה – מילר הוא תגלית אמיתית.

והוא איננו היחיד. יחד אתו כובשים את הבמה שירי מיימון, בקול מדהים בגודלו וביופיו – ומה ששמענו עד ההצגה הזאת מגרונה היה רק אפריטיף. והיפה במיוחד שהקול הזה בוקע רק בשירתה, כמו מדגיש את הטירוניות שלה בלהקה, בתפקיד נועה, שאותה היא מגישה באותה טבעיות נכונה, במשחק מעודן, כמו את זמרתה.

כמוה גם קרן פלס, מוזיקאית מחוננת, שקולה יפהפה. זמרתה כובשת בשירי הלהקה, ולא פחות מכך כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה בשיר של החיפושיות או ב"סוזאן", וכאילו ברקע למתרחש סביבה. פלס מגלמת את מיקי, השועלה הוותיקה של הלהקה, במשחק מצוין שבולט מאוד מהרגע הראשון, בתגובותיה, במבטיה, דרך הדיבור ובעיצוב מצוין של דמות אמיתית מאוד.

תגלית רביעית היא מוקי שרונן מפיק ממנו משחק טבעי, אמין, בתפקיד דטנר, אחד משלושת המצטרפים החדשים ללהקה. הוא משחק ללא מאמץ וללא הגזמה, גם בתמונת האודישן המדהימה שלו (תוספת מבריקה של ההצגה) ואפילו ב"שיר השלום".

השלישי בחבורת הטירונים של הלהקה, הוא גם התגלית החמישית בהצגה – עודד יחזקאל, שעושה כל מה שרק אפשר להיות הבזוקה האותנטי של כל הזמנים, החל מהאודישן הצרפתי ועד לנשיקה המפתיעה שהוא זוכה לה.

יחד עמם אפשר בהחלט להחמיא לאמיר פיי גוטמן, טוב ומדויק ממש כמו דני, הסולן הוותיק והמנוסה והחתיך של הלהקה שהוא מגלם אותו במינון נכון של קסם אישי. מחמאות מיוחדות מגיעות לעופר זוהר בתפקיד קטן ומרשים של אלוף הפיקוד, ולעידית טפרסון בתפקיד המורחב של קצינת החינוך שהיא גם הבוס הישיר של הלהקה, והיא עושה מטעמים מהתפקיד שנתפר היטב למידותיה.

הנאה מלאה

הישג חשוב של רונן כבמאי הוא בעיצוב הלהקה כחבורה "משפחתית" לטוב ולרע, של כל השחקנים, כולל הצעירים שלא הזכרתי עד כה – קרן רון כיפצ`ו שגוזלים ממנה את קטעי הסולו, יעל דואני, כאורלי ש"כל הצבא כבר מכיר אותה", שירלי נוב ואסתר רדא כצמד החברות שרי ומלי, עומר שיש בתפקיד דורון ההומו (וגם כאן נמצא פתרון מוצלח למה שהיה ניתן לעשות בסרט), אורי אמנותי המצוין בתפקיד דורון המצחיקן של הלהקה, תומר טל בתפקיד מפקד הלהקה מוטי, וכן נצר אלוני כנהג הלהקה, וטל ירימי הקצין במוצב שהלהקה מאלצת אותו לשמוע את "קרנבל בנחל".

והנה גם צמד המוקשים שמונחים לפתחו של אילן רונן, והפעם כמנהל אמנותי של התיאטרון הלאומי. גם מחזה מוזיקלי וגם מהלך פופוליסטי-קופתי. שלא כבמקרה הקודם, הפעם אינני יכול שלא לסמוך את ידיי, כמבקר שחרד למעמד התיאטרון הלאומי ולזהותו האמנותית. הבימה שאני מכיר כבר יותר מיובל שנים לא התרחקה משני אלה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, ובעיקר כאשר היה מדובר בתוצרת הארץ. לא תמיד זה היה מוצלח, ובדרך כלל בהיותה קולקטיב ובהופכה להיות מנוהלת על ידי מנכ"לים ומנהלים אמנותיים, נשפכו עליה קיתונות של זעם. אבל אני, שגדלתי עמה כקהל ואחר כך כאיש תיאטרון צעיר, ובחמש עשרה השנים האחרונות כמבקר, הקפדתי תמיד להדגיש כי מבחינתי וכאשר זה משלנו – הכל צפוי והרשות נתונה.

ותמיד המבחן היה ונותר מבחן העשייה והתוצאה. ו"הלהקה" של הבימה היא הצגה שמעניקה הנאה מלאה, מזכירה שהיה פעם כיף שקראו לו להקות צבאיות, ונותנת כיף של הצגה עכשווית, נוסטלגית ככל שתהיה, שהיא תיאטרון מצוין.

לפרטים נוספים


25/06/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (9 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
9. הנחל טובים ולהקה לא
נחלאי , (15/07/2006)
8. הצגה נהדרת - הנאה מושלמת
עדנה , (28/06/2006)
7. מחזמר מדהים מדהים מדהים!!!!!!!!!!
רעות שטיינברג , (27/06/2006)
6. הייתי בהצגה ונהנתי
גילי , (27/06/2006)
5. הצגה מדהימה ומצחיקה בטירוף!
שרית , (27/06/2006)
4. איזה מין מבקר תאטרון מתייחס לבושה הזאת כאומנות
שלי , (27/06/2006)
3. התיאטרון הלאומי הבימה מצדיק את עצמו בהפקות מקור ישראליות
, (25/06/2006)
2. אדיר מילר גונב את ההצגה
יובל , (25/06/2006)
1. וואו
ניצה , (25/06/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע