סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן "מחול אחר" – רעננות עם מעט העזה
 

 
 


יבול של 19 יצירות מחול צעירות בהשתתפות למעלה מ-40 רקדנים הוצג בסוף השבוע במסגרת "מחול אחר" כחלק מאירועי "מחולוהט" במרכז סוזן דלל. הרבה רעיונות טובים היו שם, אך לא מהפכנות וחדשנות.

מינימליזם נגיש

כאשר מגדירים מפעל תרבות כלשהו עם שם התואר "אחר" נוצרת תמיד הציפייה משהו שאיננו נמצא בדרך שגרה בקדמת הבמה המוכרת של להקות מקצועיות ויוצרים ותיקים. ההגדרה הזאת אמנם פתוחה לפרשנות אינדיבידואלית, ממש כמו הציפייה הזאת, אבל בה בעת היא הופכת למעמסה רעיונית על היוצרים שצריכים להצדיק את בחירתם כמשתתפים באירוע.

במבחן הציפייה אפשר לומר כי "מחול אחר" עדיין לא מצא את הנוסחה הגואלת, אך זה כשלעצמו לא צריך להיות מדד ביקורתי ביחס לכל אחת מהיצירות. גם פסטיבלים ותיקים שמעוררים ציפיות דומות, כמו פסטיבל התיאטרון בעכו, אינם עומדים תמיד באמות המידה של שונה, אחר, נפרד, מהפכני, חתרני וכו`.

לעומת זאת, בכל אחת מארבע התכניות נמצאו יוצרים שבחרו דווקא בכוריאוגרפיה בעלת אופי כמעט מינימליסטי, כאשר התנועה המצומצמת דווקא מצליחה לבטא ולהביע רגש, תובנה ונגישות תקשורתית אל הצופים. כך הייתה "מפגשים ברבע הדרך", יצירתה היפה של קים סגל שפתחה את הסדרה כולה, עם ארבעה רקדנים (ליאטור אייל, אוהד קולומבוס, דורון נוימן ותמר לוין) ומוזיקה דרמטית ביותר של מרק פנחסוב, שהייתה קונטרפונקטית והלמה את האיפוק התנועתי. כזאת גם הייתה היצירה החיה מאוד שחתמה את הסדרה, Wanted של נאוה יעקובי, שרקדה בה יחד עם יואב גרינברג, לצלילי פסקול מעוצב היטב על ידי הראל קיי. ההתבוננות של שתי היוצרות באדם, כיחיד או במערכת יחסים, הייתה נקייה מהתפלספות וכל אחת בדרכה.

יצירה מורכבת יותר במרווח הרעיוני שלה הייתה "תזוזות" של מירילי צאירי ומיכל גרס שבהן הן שרטטו בהומור מהלך של התבגרות משלב הילדות אל שלב ההתבגרות הנשית, כולל רמיזות למשקעי עבר מעיקים. בדומה להן גם "שכבות" של שרון וזנה עם עודד ביין ומקו אוטומו היפנית. כאן כבר לא היה הומור, והביטוי התנועתי לשתיקות ולסאב-טקסטים חבויים היה ברור מאוד.

הדס האוזמן-אגמון יצרה לצלילי המיסה של רמירז את "מחווה", מחול המצוי יותר במתחם של ריקודי בטן, אך לצערי היא לא הצליחה לעלות על השלב המעביר את התנועה האגנית הסיבובית לתנועת מחול משמעותית.

נטע ירושלמי העלתה את הסולו שלה "אי" שהועלה לראשונה בשנה שעברה בניו יורק, וגרסה מורחבת ומעובדת שלה הועלתה לפני חודש וחצי באינטימדאנס. הסולו עצמו היה מעניין, אך כמו ביצירה המורחבת, השימוש בקהל מתנדב (הפעם ללא רקדן שתול) היה מעורפל ונטול משמעות.

הקולקטיב הלאומי וסתימת פיות

בתכנית השנייה בלטה בפשטות המדויקת שלה יצירתה של חלי מזראי, "עיטוף", דואט אחר בטיבו, כאשר היוצרת מכתיבה לרקדנית יעל וידן ביטוי תנועתי מוגדר לסדרה של מילים בודדות. רצף המילים והתנועות חוזר על עצמו בארבעה סיבובים, עם שינויים קלים עד להיצמדותן של השתיים, והטמעתן המוחלטת של המילים בתנועות שלהן.

מיד אחריה באה היצירה "ארץ זבתהייה" של עפר ארזי ודנה אנגל שהייתה היחידה שבה היוצרים ניסו בהצלחה מסוימת לעסוק בתהייה שלהם על ישראל, וזאת על רקע שני פזמונים פופולריים ובוטים באמירה שלהם, "שיר ארץ" עם חוה אלברשטיין ו"ארץ זרה" של ברי סחרוף. המחול יוצא מתוך תנועה רחבה, כזאת המזכירה במפורש את הקולקטיב הלאומי, ומסתיימת בנשימות קצובות ובסתימת הפיות הפעורים.

היצירה הראשונה באותה תכנית, "ארכיון" סבלה מהשילוב המוגזם של קטע מתוך הסרט "לאט יותר" של אברהם הפנר בהשתתפותם של שני שחקנים, פאני ליוביץ` ואברהם בן יוסף. דמותם וקולם של השניים על המסך שברקע גנבו את תשומת הלב מהרקדניות טלי זבילביץ וילנה אברמוביץ שיצרו את המחול המשונה הזה יחד עם ליאורה בלפורד שהקרדיט שלה מעניק לה "תסריט, בימוי, קונצפט ועיבוד וידאו", ועם עידו גוברין שכתב את המוזיקה.

בתכנית זו גם העלתה מיכל אבולעפיה את יצירתה "משלוש יוצאת אני" שהקשר בינה לבין מחול מקרי לחלוטין. ליתר דיוק מדובר במופע לולייני של קרקס או תיאטרון רחוב. התנועה במופע הזה משמשת את הצרכים הלולייניים ואין לה משמעות לכשעצמה. לזכותה של אבולעפיה ייאמר שהמופע היה משעשע, ממש כמו המופע של להקת TAM TAM שחתמה את התכנית מיד אחר כך ביצירה אפריקנית פולקלורית של הדסה ארמוזה לשלוש רקדניות (ויקי חייט, עדי קסל יחד עם ארמוזה) וחמישה מתופפים, שגנבו להן, ובצדק, את כל ההצגה. כמו המופע הלולייני שקדם לו גם המופע הזה לא היה שייך באופיו למפעל הזה, אבל לפחות הוא היה מרשים ואחר.

מתחת למים

אודי דרש ואופיר דגן העלו בתכנית השלישית גרסה משוכללת יותר של מחול הסולו "נראה" שהועלה באינטימדאנס לפני חודש וחצי. הם הוסיפו, פירקו ועיבדו פרטים בתנועה הנפלאה של דרש, ואפילו הוסיפו תלבושת מצוירת מיוחדת הנחשפת בחלקה האחרון של היצירה המרשימה הזאת.

כמו ביצירה הזאת, תלבושות טובות אפיינו רבות מהיצירות, אם כי לא תמיד שירתו אותן באמת. שירות טוב לרעיונות הכוריאוגרפיים נתנו התלבושות המצוינות שעיצבה איריס מרקו ליצירתה "מפגש עורקים" שרקדה יחד עם נועה צנטנר. המחול הזה שחתם את התכנית השלישית ניסה לטפל, בהצלחה מסוימת, במשהו דמוי פיצול אישיות אחת לשני גופים נפרדים, שדרך מאבק ותחרות מגיעים בחזרה אל ההרמוניה שלה.

ההרמוניה שלטה גם ביצירה "כל-ים" של עידן כהן עם רקדניות של קבוצת המחול חיפה. היצירה ניסתה לבטא מצב של קיום מתחת למים, השואף להתעלות מתוכם, לצוף ולהגיע אל אור היום. הכוריאוגרפיה הייתה נעימה לעין בפשטותה ולוותה בנגיעות טובות של הומור.

הרמוניה יפה נוצרה גם ב- BOO, דואט קצר ויפה של רעות צורף ויוחאי גינתון, שבו נעשה ניסיון נאה לחבר עולמות שונים של תנועה כמו פנטומימה, קונטקט, אימפרוביזציה וליצנות. שלא כמו בערב הקודם, היצירה דווקא עובדה להפליא לתנועה שחיברה אותה יפה לעולם המחול.

עירום ועיוורון

גם בתכנית הרביעית נעשה ניסיון, אם כי לא באותו מישור, לפייס בין שני קצוות של נפש אחת. זה היה ב"הללוי-ה" של מיכאל כהן, שבה הוא ניסה להתמודד עם עולמו המסורתי המזרחי לבין העולם החילוני שבו הוא פועל ורוקד. ארז יחיאל כתב מוזיקה מרגשת מאוד לטקסט של "תפילת תקנה", וכהן הניע את עצמו, וליתר דיוק את פלג גופו העליון בתנועה היוצאת מתוך אותה תנועת מתפללים ושבה אליה, כשהוא ניצב במקום אחד, עד לרגע הסיום שבו הוא מנסה לפרוץ מעגל סמוי אך ללא הצלחה. היצירה מעניינת בתמימות הנשקפת ממנה.

את התכנית הזאת פתחה יצירתה של רוני הלר "דיוקן" שבו ניסתה לשרטט דמות באמצעות תנועה מוגבלת מאוד, ולא מעניינת לכשעצמה, ואוסף בגדים המונח על הבמה כמתווה של חדרים שאחר כך הופכים לאביזר – יפה כשלעצמו – או ללבוש. שותף חשוב ליצירה הוא המוזיקאי יורם לכיש שישב בצד הבמה וניגן באבוב ד`אמורה ובשתי חליליות אלט מוזיקה ואפקטים מרשימים שכתב. הבעיה העיקרית ביצירה הזאת שהעניין העיקרי שעוררה הלר היה סביב השאלה מה היא עושה עם הבגדים ולא איך או מה היא רוקדת.

דפי אלטבב יצרה את "Cold Feet" בה רקדה יחד עם טל קול למוזיקה מקורית של רן גולני. הדואט מייצג ניסיון ל"סדר את הראש", לארגן את החשיבה, לצאת מתוך הבלגן היומיומי המוכר לרבים. גם היצירה "השתקפות" של אור אפשטיין, שלצד אפשטיין רקדו בה אלון קרניאל, נועה שלה ונטע שליין, עוסקת בתופעה מחיי היומיום - תחושת העירום שלנו והעיוורון של הסביבה העוטפת את עירום הזה המבנה של היצירה סכמטי מאוד, לא תמיד נאמן לעצמו, והסיום משעשע.

בסופו של דבר ולאחר ארבע תכניות, ולמרות אותן יצירות בודדות שענו איכשהו על הציפיות שלי, נותרתי בתחושה שאצטרך להמתין עוד שנה ואולי אף יותר אם רצוני לשמוע קולות חדשים ברורים בתחום המחול. ועם התקווה הזאת אשמח לשוב למפעל החשוב הזה המועלה במסגרת "מחול לוהט" של מרכז סוזן דלל.


15/08/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע