סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן "אנטיגונה" – תיאטרון בשיאו
 

 
 


ההפקה המשותפת ההיסטורית של הבימה והקאמרי לטרגדיה היוונית הקלאסית מציבה רף גבוה חדש של תיאטרון אמנותי ואקטואלי יחד עם אתגר להמשך.

האמיתות של סופוקלס

החלטתן של הנהלות התיאטרון הלאומי הבימה והתיאטרון הקאמרי של תל-אביב לצאת בהפקה משותפת איננה חדשה. לפני כשלוש שנים כבר נמסר על "מסע ארוך לתוך הלילה" של יוג`ין או`ניל, אך המהלך נתקע, התעכב ולבסוף ירד מסדר היום, והותיר על כנו רק את עצם רעיון השיתוף המבורך (שעל פי הקריטריונים של התמיכה הציבורית מזכה כל תיאטרון רק במחצית הנקודות). ישבו ההנהלות, חשבו על מה ראוי ללכת במהלך ראשון מסוגו בתולדות שני התיאטרונים, והחליטו שם כבר אז לחזור אל מעשה בראשית, כלומר אל מקורות הדרמה, והבחירה נפלה על "אנטיגונה" של סופוקלס, אחת מפסגות הדרמה היוונית.

אין כמעט צורך להסביר לשוחרי התיאטרון את איכות ההחלטה הזאת, אך כדאי להזכיר כי לכל אורך השנים הועלו כאן טרגדיות יווניות, בגרסאות שונות, ובלא מעט הצלחה אמנותית. אולי משום שאנחנו אוהבים סיפורים אנושיים טרגיים, אולי שכוח המשיכה של הוויית הפולחן והאלים לא לגמרי הושמד על ידי אברהם אבינו, או אולי רק משום שהתפקידים שיש בהם מאפשרים למיטב הבמאים והשחקנים האהובים להתבטא בהם ולהציג את מלוא כשרונם, הם והיוצרים האחרים השותפים למלאכת הבמה.

כי העניין הזה של "הצגת תיאטרון טובה" הוא בסופו של דבר הסיבה הטובה ביותר להעלות מחזות כמו "אדיפוס", "אנטיגונה" ו"מדיאה". הסיפורים המיתולוגיים מוכרים כמעט מינקות, מקצתם נלמדים בבתי הספר, ועלילותיהם פועלות על הדמיון במישורים רבים, וגם אם מדובר בעולם שהיה אי-פעם התחושה היא תמיד שמדברים בהם על כאן ועכשיו. כך למשל ב"אנטיגונה". בהצגת הבכורה שהתקיימה בסוף השבוע נשמע קראון המצביע על המקורות לשחיתות: "מי שמעדיף את מקורביו על פני מולדתו" ו"הכסף משמיד מדינות". הרחש באולם דיבר בעד עצמו. אבל לא, אלה לא תוספות של אקטואליזציה זולה. אלה אמיתות של סופוקלס שהיה מחזאי פורה ובה בעת גם היה מדינאי אתונאי, יד ימינו של פריקלס, ובין השאר כיהן כשר אוצר וכמצביא צבא אתונה במהלך חייו הארוכים. לא, אל תחפשו דומה לו במחוזותינו.

ו"אנטיגונה" הוא במפורש מחזה בעל משמעויות פוליטיות וחברתיות אוניברסליות עכשוויות, גם אצלנו, העולות בכל תוקפן מבעד לסיפור האנושי הטרגי של אנטיגונה. הבמאי חנן שניר החליט בתבונה להוסיף תמונה ראשונה שבה מספרת המקהלה את הרקע ההיסטורי למתרחש במחזה הזה – פרשת אדיפוס, האב/האח של שני האחים ושל שתי בנותיו, אנטיגונה ואיסמנה. ואחר כך מלחמת האחים -פולינקס, שקם נגד עירו תבי וניסה לכבוש אותה מידי אחיו, אתאוקלס, אחרי שזה הפר את הסכם הירושה ביניהם. בסופו של קרב גדול יצאו שני האחים לדו קרב חניתות ושניהם נהרגו, איש מידי אחיו.

סדרת מאבקים

העלילה עצמה כתובה ומתפתחת כסדרת מאבקים: תחילה אנטיגונה מנסה לשכנע את אחותה איסמנה לבוא עמה, אך זו מעדיפה לשמור נאמנות לצו של קראון שהורה קראון לקבור במלוא הטקס וההדר, ואילו את פולינקס הורה להשאיר בשדה כמאכל לחיות ולציפורי הטרף. אנטיגונה יוצאת לבדה, נחושה להעניק לאח את הכבוד שהאלים מצווים עליו.

בעקבות הצו והפרתו מתפתח במלוא עוזו המאבק בין אנטיגונה לקראון, הוא מייצג שיקול דעת ותבונה מדינית, היא בלבושה השחור מביאה אנרגיה של קיצוניות רגשת ודתית של מי שהחליטה ליטול את גורלה בידיה שלה. קראון משחק לידי ההכרעה הזו שלה כשהוא גוזר את דינה למוות במערה. היא הופכת באחת לקדושה. האקטואליה בת זמננו איננה מאחרת להדהד באולם. או אז קמים עליו בנו היימון, ואחר כך הנביא תרזיאס המביא את תמיכת האלים באנטיגונה. שלושת אלה, בזה אחר זה מטילים את קללותיהם על ראשו של קראון המסרב לגלות את מידת הרחמים, לכבד את מוסר האלים כעליון על חוקי האדם. כל אותו זמן צופה המקהלה במתרחש, מתערבת, מנסה לשכנע פעם את קראון, פעם את אנטיגונה, בעיקר שומרת על נייטרליות. היא צודקת ואתה צודק, אומרת המקהלה ואומר לו היימון, אך קראון בשלו. הוא אינו מכיר באופציה כי הפה שאסר הוא גם הפה שרשאי להתיר. אך אין מפשר ואין מפייס, וכפי שמבשרת הכתובת על קיר התפאורה "מילים גבוהות ויהירות יביאו רק מכות גדולות".

רשימת הנושאים שבהם נוגע המחזה כוללת גאווה ויהירות, מעמד היחיד מול המדינה, חוקיה ושליטיה, מעמד האישה (נושא שסופוקלס קידם אותו במיוחד), מעורבות חברתית או אישית מול עמידה מהצד, סכנה לשלטון יחיד עריץ. כל אלה באים לידי ביטוי מובהק לכל אורך המחזה, הכתוב במרקם מורכב של מונולוגים, דיאלוגים וקטעי מקהלה המעבירים או מגשרים בין המעמדים השונים.

שפת המחזה במקור (שאינני מכיר אלא מבעד לתרגומים השונים, לעברית ולאנגלית) כוללת קטעים פיוטיים לצד קטעים ענייניים, פרוזאיים. המתרגם שמעון בוזגלו הצליח לשמר זאת בתרגום נפלא ובהיר, שחנן שניר הכין לגרסה הבימתית שביים. השפה של בוזגלו נעה בין שפת-רחוב קומית של השומר המבשר על קבורת פולינקס ואחר כך על תפיסתה של אנטיגונה, דרך שפה מדויקת מאוד, עניינית של קראון, אנטיגונה, איסמנה והיימון, ושל חלקים מדברי המקהלה, לעבר שפה גבוהה יותר של הנביא תרזיאס ושל השליח המבשר לקראון על אסונותיו, וכלה בקטעי שירה טהורה מפי המקהלה. בכך השיג בוזגלו תרגום בימתי מאוד, נוח לקליטה ומרגש. שניר, בין השאר, החליט להפוך מונולוגים רודפים לדיאלוגים, ובכך חיזק את תחושת הדרמה והמאבק בין הנפשות, שהתחזקה גם בהחלטתו לחלק את הטקסט של המקהלה בין ארבעת השחקנים המגלמים אותה.

בגובה העיניים

וכאן אני מגיע אל ההצגה רבת העוצמה שעיצב הבמאי חנן שניר, כמלאכת מחשבת של תפיסת המחזה ודרך העלאתו כך שקהל ישראלי בן ימינו ינהר לראות את הדרמה העתיקה הזאת חיה ונושמת ומדברת בגובה העיניים. ההחלטה העיקרית שלו הייתה – מעבר להכנת הגרסה להצגה – להעמיד את ההתרחשות במרקם עכשווי על-זמני, המותאם לכל אחד ממעמדי המחזה. שותפיו העיקריים לכך, לצד התרגום של בוזגלו, הם מעצב התפאורה רוני תורן, מעצבת התלבושות עפרה קונפינו והמלחין יוסי בן נון, ועמם מעצבת התאורה פליס רוס ומעצבת התנועה סער מגל.

התפאורה היא הדבר הראשון שהצופה נפגש עמו, והיא שגם יוצרת באופן מיידי את התחושה שההצגה תתרחש בזמן-מקום בימתי מעוצב, ולא ריאליסטי. תורן בנה במה יפהפייה שיש בה שני מרכיבים שליטים: קיר אחורי, אפור-לבן עם גוון ארגמני נרמז, שבראשו מעין כותרת-קלאסית שהיא רצף של ארבע שורות שבהן חוזר באותיות תבליט המוטו של המחזה (וגם של ההצגה) שצוטט לעיל. המרכיב השני השליט בתפאורה – שולחן עץ ארוך הנמתח מקצה הבמה השמאלי אל הימני, ומשני עבריו שערים גבוהים. על השולחן הזה משחקים, נאבקים, רוקדים, מתופפים, ונכנעים לגורל. כסאות עץ ניצבים בין הקיר לשולחן, ולפני השולחן. הרצפה כולה מחוספסת, אדמת טרשים אפורה-שחורה. שלושה גושי אבן מונחים מצד השמאלי של השולחן. הצופים שתופסים את מקומותיהם באולם רואים שבע גוויות בתכריכים מונחות על השולחן. הנה כך, במחי תמונה ראשונית אחת, ועוד לפני שמתחילה ההצגה הקהל מוזמן למקום עתיק-חדש, למצב של טרגדיה ומוות. כאשר ההצגה תתחיל, יתגלה עוד מרכיב בתפאורה – לשון הנפתחת בקיר האחורי, יורדת אל השולחן ויוצרת גשר המוליך אל ארמון המלך.

פליס רוס עיצבה תאורה אקספרסיבית מאוד, שלרגעים צובעת ממש את הקיר האחורי בסגול-ארגמני, וברגעים אחרים משדרת מצבי רוח, כמו ייאוש ותקווה. עופרה קונפינו עיצבה סדרת תלבושות מרתקת החל מתלבושת ותיקי-מלחמות לארבעת שחקני המקהלה, על מדליות ואותו מלחמה המעטרים אותן, וכלה בשמלת הכלה הנהדרת של אנטיגונה ההולכת אל מערת הקבורה. יש חליפות מודרניות, כמו להיימון ואמו המלכה, יש תלבושת של חייל שדה עם כל הפקלאות הצמודות, יש מעיל אפור-סגול מרשים, ארוך, בגזרה מודרנית לקראון, שמלות שחורות בגזרות התואמות את אופיין ותפקידן של אנטיגונה ואיסמנה, עם צעיף אבל שחור לראשיהן. ויש תלבושות קמאיות-ארכאיות לנביא תרזיאס ולשליח, וגם לבוש אפור ימ"מי לארבעה חיילים-מלצרים המצטרפים בשירה ובנגינה לחברי המקהלה. וכך, כמו התפאורה של תורן גם התלבושות של קונפינו יוצרות את תחושת הזמן-מקום שהוא אז-עכשיו ושם-כאן.

אנטיגונה בלתי נשכחת

את אלה מחזקת במיוחד המוזיקה הנהדרת, פשוט כך, של יוסי בן נון, שלכדה במלודיות ובמקצבים מודוסים יווניים קלאסיים ועממיים מודרניים, במרקם המעביר אותה ממתחמי יוון לעבר עמים וארצות אחרים. בן נון גם מבצע את המוזיקה בקלידים ובסמפלרים. קטע מיוחד ומלהיב כתב לתיפוף של שחקני המקהלה על גבי השולחן, וכמה לחנים מיוחדים לקטעי הזמרה של המקהלה. אבל בשיאה של הדרמה הוא הלחין לאנטיגונה הצועדת על השולחן בשמלת הכלה הזוהרת את מונולוג הפרידה שלה. וזה היה מרגש – כמובן גם בזכות הביצוע של אולה שור-סלקטר - לא פחות מאריית הפרידה המפורסמת של הנרי פרסל ב"דידו ואנאס".

בקטע הזה, ובדיאלוג-המתפרץ שבא בעקבותיו מגיעה אולה שור-סלקטר לשיאי משחקה בתפקיד אנטיגונה, ובקריירת המשחק שלה מאז גילויה ב"מעיין הכבשים", מיד בתום לימודי המשחק שלה בבית צבי, ב-2001 . בחמש השנים שעברו מאז היא גילמה תפקידים מרשימים כמו קתרין ב"אמא קוראז`" או לורה ב"בביבר הזכוכית" ואונה ב"ציפור שחורה", ובהצגה הנוכחית היא משתמשת היטב בכל מה שהשיגה בהם כדי לעצב דמות אמינה מאוד, של ילדה-אישה היוצאת למאבק על הצדק המוסרי שלה.

מתחילת ההצגה, כאשר היא מתגנבת אל גופות המתים שעל השולחן, יש לשור-סלקטר נוכחות מרתקת שאיננה מרפה עד יציאתה האחרונה, ומממשיכה להדהד אף אחר כך. היא מעבירה את המסרים הקשים שלה בקול צלול, ברור שהיא יודעת לצבוע אותו בגוונים כהים ובמבע רגשי כבוש או נפתח. אנטיגונה שלה עקשנית לא פחות מקראון, אך אצל שור-סלקטר העקשנות איננה ילדותית אלא בוגרת, שיודעת בבירור מה משמעות הצעד שלה. נצחונה המוסרי של אנטיגונה – אם אמנם אפשר לראות זאת כך – מתבטא במלוא עצמתו כאשר קראון מטיח לעברה "אויב הוא אויב" והיא עונה לו "נולדתי לאהוב, לא לשנוא". מכאן ואילך ועד להטחת הקללה בקריאון ויציאתה אל מותה, מגבירה שור-סלקטר את מינון הביטוי הדרמטי, ויוצרת דמות בלתי נשכחת, הממשיכה להדהד ולרחף מעל המשך ההצגה, ואף מעבר לכך.

השותף העיקרי להישג הזה הוא יגאל נאור, שנקרא למלא את התפקיד של קראון (לסירוגין עם יגאל שדה) אחרי שרמי הויברגר פרש מההפקה בגלל חילוקי דעות אמנותיים עם הבמאי. אינני יודע מה קרה שם, ולמען האמת זה גם לא לגמרי חשוב. דברים כאלה קרו בעבר ויקרו בעתיד. מה שחשוב ומעניין הוא מה עושה נאור (ובעתיד אני מקווה לראות גם את שדה) בתפקיד.

התשובה היא שזהו אולי המשחק המושלם ביותר בקריירה העשירה של נאור. הוא מעצב את דמותו המורכבת של קראון במגוון נרחב של מצלולי-קולו, ובהתאמה מוחלטת לכל ביטוי הגיוני או קפריזי, אנושי או מלכותי, ולכל הבלחה רגשית, מקרית או נצברת ושוברת. כל משפט מקבל משקל מדויק, מדוד מאוד. הוא איננו מעצב מגלומן שלטוני או עריץ, אך רומז למרכיבים האלה באישיותו, כפי שמאבחן היימון בסיום המפגש הסוער ביניהם "אתה משוגע, לך תשתגע עם מי שמוכן לכך!". בנקודה הזאת, אם הבחנתי נכון, מתרחש משהו בגופו של נאור, שעד לאותה נקודה היה זקוף מאוד וחזק. משם הרגשתי שהגוף מתרכך, לאטו, כמעט בלי משים, גם במהלך המאמץ לשמר את היציבה המלכותית במפגש עם תרזיאס. מה שקורה לו אחר כך, אחרי שהשליח מבשר על על גורלם של אנטיגונה והיימון ואשתו, הוא אחד המעמדים המרגשים ביותר בהצגה הזאת, כמעין הקבלה אילמת לקינתה של אנטיגונה.

האנושי של הדמויות

כל המחמאות האלה, הן כמובן גם מנת חלקו של הבמאי חנן שניר שהיטיב לחדד את האנושי של הדמויות האלה, כשם שעשה זאת עם יתר הדמויות, שעל פי תורת הדרמה היוונית הן מרכזיות למרות הופעתן האפיזודית.

הילה פלדמן עיצבה ברגישות רבה את דמותה של איסמנה, הנעה בין אהבה ומסירות לאחותה להכרת החובה שלה כלפי המלך והחוק. היא מרגשת, למרות שעובדה שהיא בוחרת לעמוד מהצד, וכך גם בתמונה שבה היא מנסה לכפר על כך ומתייצבת לימין אנטיגונה, שדוחה את המחווה (במידה מסוימת של גאווה ויהירות).

עידו רוזנברג מרתק בתפקיד היימון, שאותו הוא עצב כמי שנועד לגדולות אך נקלע לטירוף המערכות של אביו. הוא יודע לתת כבוד להגיונו של האב, אך גם כבעל תבונה משל עצמו וגם כמי שאמור היה לשאת את אנטיגונה ולא יזכה לכך. רוזנברג משיג עוצמה מיוחדת ברגעי הזעם המתפרץ שלו, שאותו הוא מבטא בקול מתכתי חד וחותך.

אלון דהן מביא לבמה משב רוח מרענן ומלבב בדמותו של השומר שנגזר עליו לבשר למלך כי מישהו מנסה לקבור את פולינקס, ואחר כך כשהוא שב ומביא עמו את אנטיגונה. דהן משתמש להפליא בטקסט העברי המצוין של התרגום שמיצג את חכמת הרחוב הטבעית.

רוית גביש בתפקיד ללא מילים כמעט של המלכה אוירידיקה קורעת את הלב בעמידתה, בהקשבתה לתיאור מות בנה ובהליכתה פנימה אל מותה.

יוסי גרבר בתפקיד הנביא תרזיאס יוצר את אחד התפקידים המרשימים ביותר בקריירה הנפלאה שצבר. משחקו מדויק מאוד בביטוי העצמה והחשמל השופעים מתוכו של הנביא, והסמכותיות שלו כמו הייאוש נוכח התעקשותו של קראון, מקבלים לפתע היבט אנושי, המייצג אולי יותר מכל את הקרע בין החוק לצדק. אם יחדשו פעם את "הדיבוק" הוא יהיה ר` עזריאל מרתק.

אלכס פלג מגלם את השליח, ואני מודה כי גם כאן עלתה בדעתי חוויית "הדיבוק", וליתר דיוק לדמות המשולח בהצגה ההיא. אולי במכוון אולי במקרה, כיוון ששניר הכניס אותו לבמה, מעת לעת, כצופה אילם במתרחש, למרות שהאפיזודה שלו היא רק בסוף ההצגה, כאשר הוא מבשר על התוצאות הטרגיות של המאבק בין קראון לאנטיגונה. פלג עושה תפקיד מרשים בשתיקותיו, בהתבוננותו, ומשלים את זה בתיאור מדויק ובהיר מאוד של האירועים שבא לדווח עליהם.

עד כאן באשר לסולנים המרשימים של ההצגה, אך לצד כל אלה, ניצבת סוללה של ארבעה שחקני-מופת המשמשים כמקהלה המלווה את מהלך העלילה, מספרת את תולדותיה, מתערבת במהלכיה, מייעצת, נכנעת, ויוצאת בשלום מכל הפרשה. אלה הם יוסף כרמון, אהרון אלמוג, יוסי קאנץ (המופיע לסירוגין עם חיים חובה) ואברהם סלקטר (המופיע לסירוגין עם שלמה סדן). הם נפלאים, מלאי חיים, שופעי תבונה ויודעים מה מקומם במערכת. כל אחד מהם יוצר דמות משל עצמו, וביחד הם קבוצה הומוגנית, הנעה בדייקנות, ומעניקה למתרחש את המשמעות החברתית הרחבה של ציבור הנקלע בין אמיתות, בין צדק לחוק, בין זכות הפרט לחובת הציות. ארבעתם שרים נהדר ואפילו רוקדים על השולחן בעיצוב תנועה יפה של סער מגל. לצדם ראוי לציין את ארבעת השומרים המצטרפים אליהם בשירה ובתיפוף ובמחול בכחיאני עם מסכות תיאטרליות – איתן גרינשטיין, מאיר דיין, רועי הסל וזיו קלייד. עוד משתתים בהצגה הנערים אור נוי, שחף שורר ויובל שניר המגלמים לסירוגין את הנער המוליך את תרזיאס העיוור.

לפני כמעט 60 שנה זכיתי לחווייה המעצבת שלי בתחום הדרמה היוונית. הייתי אז ילד כאשר בתיאטרון הבימה ביים טיירון גאתרי האירי את "אדיפוס המלך" עם אהרון מסקין, חנה רובינא, יהושע ברטונוב, שמעון פינקל ושחקנים אחרים באותם ימים. מאז שבתי וראיתי הצגות מופת של הדרמה היוונית בלונדון, בפריז, בברלין ובתל אביב. ועכשיו, ב"אנטיגונה" הזאת כאילו סגרתי מעגל של חוויות "יווניות" שיחד עם חוויות אחרות עיצב את אהבתי לתיאטרון בכלל ולזה שלנו בפרט. אני מקווה שזאת תהיה גם התחלה חדשה לנועזות רפרטוארית, ליצירתיות ללא ויתורים, ובעיקר – אני מקווה שהקהל הישראלי יידע למצוא את הנכס הזה.

למועדי מופעים >

07/01/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (14 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
14. ליהוק רבותי,ליהוק
מרים , (09/02/2008)
13. אחד הדברים הכי גרועים שראיתי
דניאל , (01/02/2008)
12. נפלא
איתן , (06/12/2007)
11. אכזבה
X , חייפה (06/12/2007)
10. תרזיאס צודק
חנן , (16/11/2007)
9. ציפיתי ליותר
אור , (14/06/2007)
8. התרדום של בוזגלו-הספר יצא למכירה (לא תוכנייה)
לילי , (13/01/2007)
7. תרזיאס- תמצא מקום אחר להוציא בו את התסכול שלך
אהרון , (10/01/2007) (לת)
6. לרוץ לקופות!
יואל , (10/01/2007)
5. אולה שצ'ור שחקנית ענקית - גדולה מהחיים - אדירה!!!
דוד , (08/01/2007) (לת)
4. ותרזיאס הוא ללא ספק שחקן/נית מתוסכל/ת
, (08/01/2007)
3. קלאסיקה בטעם מרי-לו
עוד טרזיאס (אבל עם ט') , (07/01/2007)
2. המלך הוא עירום
תרזיאס , (07/01/2007)
1. לראות! ולראות גם את "אנטיגונה" המקבילה!
eurip , (07/01/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע