סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן "השיטה" - כליה חדים, עוקצה קהה
 

 
 


אחד הנושאים הדרמטיים המרתקים ביותר בתיאטרון מאז ומעולם הוא הניסיון להציג ולתהות על דמות המנהיג, עולמו, אישיותו ודרך פעולתה של המערכת העומדת לרשותו. אדיפוס, קראון, ליר, מקבת, הריצ`רדים, ההנרים, קליגולה, האפיפיור, רובספייר, דנטון, צ`רצ`יל – אם לאזכר רק מעט מהנשמות הגדולות שאיכלסו מחזות גדולים.

כלים חדים, עוקץ קהה

בשורש הבעייתיות של ההצגה החדשה של נאווה צוקרמן "השיטה" ( על פי רעיון שלה וטקסט שכתבה יחד עם אנסמבל תמונע), ניצבות כמה נקודות תורפה משאירות את ההצגה היפה ללא עמוד שדרה של ממש.

נקודת התורפה הראשונה היא שהרעיון עצמו הוא מופשט וכללי מדי. גם אם יש רמיזה אקטואלית או אוניברסלית כלשהי בדיבור על כך שפתאום קם אדם בבוקר והוא מנהיג סוחף ומשתלט, אין בכך די. שהרי היו גם הרצל, ז`בוטינסקי, בן גוריון, או קרל הגדול, ג`ורג` וושינגטון, ביסמארק, דה גול, גריבלדי ועוד, אפילו משה ומוחמד, ולא רק לנין, סטלין או היטלר.

נקודת התורפה השנייה היא שיטת ההנהגה עצמה איננה מוגדרת. שהרי כדי שהתייצבותו של מנהיג בראש העדר תתקיים הוא צריך לבנות את דרכו על שני פסים מקבילים – משמאל מצוקתו האמיתית של העדר שהוא מנסה לייצג, ומימין הנוסחה שתאחד את העדר ותביא מזור למצוקתו.

אצל צוקרמן וחבריה, המצוקות של נציגי העדר הן פרטיות מאוד, וגם אם יש דמיון מסוים ביניהן – אין הן מתגבשות לכלל מצוקה אחת שדורשת פיתרון מהפכני, חברתי או מדיני. ואולי משום כך "המנהיג" כלל אינו מתייחס אליהן ואינו מציע שום פיתרון, אמיתי או מדומה, ושום נוסחה מאחדת, למעט אולי שלטון הכוח.

נקודת התורפה השלישית, שפתרונה הנאות היה יכול לחפות על הקודמות, נוגעת בדמותו-אישיותו של המנהיג. הרי לא מספיק שהוא דפוק בראש מילדות, ולא מספיק שהוא לא התבגר איכשהוא. עדיין צריך שיהיה בו משהו מוגדר מאוד שיסביר, ולו רק בצורה שטחית, את יכולתו ולו גם הבסיסית ביותר לעורר, להנהיג ולשלוט.

בהעדר מימוש נאות של הרעיון בשל נקודות התורפה הללו הופכת הצגת "השיטה" להצגת תיאטרון שעוקצה קהה, גם אם כליה חדים. וגם כשהיא מרתקת – בעיקר בציפייה לפיתוח מעמיק של הרעיון – היא איננה מעלה את הטמפרטורה הריגשית, ואיננה משאירה את המשקע הרעיוני המוצג יפה כל כך בתכנייה המרשימה.

ההצגה אמנם מבוימת היטב, עם רעיונות יפים המנצלים היטב את החלל של האולם השני של תיאטרון תמונע, שבו מועלית ההצגה (אחרי הפתיחה, השגרתית למדי בחצר). העיצוב של עתי אהרונסון ענייני, המוזיקה של עידית אשל, ובביצועה, אפקטיבית מאוד (ושוב מופיע בתכנייה גם שמו של המלחין קולאז`(!) שעדיין לא מצאתי את תולדות חייו בשום ספר), והתאורה של ג`קי שמש יפה ומשרתת היטב את ההתרחשות.

משחק חלש על פי רוב

בתווך ניצבים, כמובן, השחקנים. הם אמורים להיות נושאי הדגל של השיטה. שניים מהם עושים זאת מצוין – ניב רז כמיקו החשדן, התחמן, והרגיש מתחת לקליפה הקשה והקוצנית, ושרון שחל, כנטשה הבלונדינית מהקריות, דמות ילדותית למדי, מחפשת אהבה, נואשת שכמו מרילין מונרו מתקרבת אל אש השלטון ונכווית.

טובות היו גם יעל דר, כאהובתו של השליט החרמן, שמלווה אותו עם מצלמת וידיאו, ונאמנות מפוכחת, ועדיה גודלבסקי בתפקיד אילם למדי של חרדית שגנבו לה את ילדה.

הבעייתיות במשחק מתמקדת בשלושת התפקידים המרכזיים של ההצגה. יוסי רחמני בתפקיד מיטלר (!) נושא הכלים השולט בכל – וגם בשליט ובשיטה – יוצר אמנם דמות ברורה מאוד, בעיקר בהתנהגות בוטה, אך לא מצליח למלא את החסר במחזה – כלומר, מה מניע את דמותו.

יוסי מרשק מעורפל וחלש בתפקיד גולדמן, בן הטובים שמחפש דרך להגיע אל אביו המתנכר באמצעות השיטה – וסופו שישתלט עליה בעצמו. מרשק גם בולע או לוחש את מרבית הטקסטים שלו, ואינו מצליח לעצב אישיות שתאפשר להבין איך ולמה נבחר לרשת את הוגה השיטה.

בתפקיד המנהיג אדם רייכר, משחק חן חגי, שלמרות מאמציו הכנים ליצור דמות של ממש נכנע לצעקנות מזה ולילדותיות מזה. התוצאה היא שאי אפשר להבין איך ולמה התמקם בראש הפירמידה, ואיך בנה אותה. המחזה לא נותן מענה, וחגי אינו מצליח לחפות על כך.

בעלת השיטה

המפתיע בדבר הוא כי מדובר באחת היוצרות המעניינות ביותר שיש בתיאטרון הישראלי, נאווה צוקרמן, שמבחינות רבות היא עצמה יצרה "שיטה" – אמנם במתחם התרבות – שהניבה פרות רבים, ולמעשה פתחה שער נרחב ליוצרים אחרים שאיכלסו את פלנטת הפרינג` הישראלי.

בתחילת דרכה, לפני עשרים ושלוש שנים הבשורה שלה הייתה "לפתח את יכולת ההבעה והיצירה האישית של המשתתפים באמצעות שפה אחת – שפת הגוף", הנה ברבות השנים – אולי משום שרבו הנוהים אחריה – השפה הזאת חדרה לתוך האורתודוקסיה התיאטרלית, ואנו עדים כיום למודעות גדולה ולניצול נרחב יותר של יכולות תנועה וגוף בכל הז`אנרים והסניפים של התיאטרון הישראלי.

מעבר לכך, המהפכנית הפכה מנביאה ולא רק בעירה, לשליטה. לא בכוח, חלילה, אלא כמנהיגה אמיתית וראויה, עד כדי כך שהתיאטרון שהקימה לפני חמש שנים הפך למרכז ואבן שואבת לממשיכי דרך.

אבל בה בעת, מעבר לפינה כמעט, מתייצבות כנגדה "שיטות" תיאטרון אחרות שרואות בה חלק מהמסד ומהממסד גם יחד. והשיטות האחרות לא רק שהן מתעמתות עם המיינסטרים של התיאטרון, אלא שהן גם מבקשות להביא אמירה חד משמעית ונוקבת לחברה שעבורה הן יוצרות.

ומה שבעיקר חסר לי בהצגת "השיטה" – שבסופו של דבר אין בה אמירה חד משמעית ונוקבת.


עוד על "השיטה"

צבי גורן



27/06/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע