סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: ענת מוניץ הדר גלרון חוזרת למקווה, ביידיש
 

 
 
בחברה החרדית הגברים עושים לנשים הפרד ומשול, עד שאנחנו כבר לא מסוגלות לסמוך על עצמנו. ההיררכיה המובנית הזאת מאוד בעייתית, והמחזה לוקח את המקום האינטימי הזה שבין גבר ואישה ונכנס שם. בהצגה הבלנית הראשית אומרת לי, כדמות החילונית, שבחברה שלי אין מקום לפרטיות, ואני עונה לה שלפחות אני לא צריכה לשאול את הרבי מתי לשכב עם בעלי"
מי שכתבה את המחזה המצליח על עולמן של נשים חרדיות, משחקת בהצגה חדשה על פיו ביידישפיל


בימים אלה עולה בתיאטרון היידישפיל ההצגה "מקווה" ביידיש, מאת הדר גלרון ובבימויו של מיכה לבינסון.

 המחזה נכתב במקור בעברית בשנת 2002 על ידי גלרון, והפך ללהיט ענק בתיאטרון בית ליסין, בו הוצג כחמש שנים. ההצגה זכתה להצלחה לא מבוטלת גם בחו"ל וממשיכה לרוץ עד היום בתיאטרון הלאומי של פראג.

"מקווה" מצליבה את דרכיהן של דמויות נשיות שונות, המתראות אחת לחודש במקווה המקומי ויוצרות מערכות יחסים אינטימיות ומרתקות. לצד חשיפת הגוף הן חושפות גם את עולמן הפנימי, את המגבלות, הערגות, הסודות והשקרים, ואת הניסיון לפרוץ את מסגרות התפקיד שיועד להן על ידי החברה הדתית-חרדית שבתוכה הן חיות.

שונאת הגדרות

גלרון, בת 44, שחקנית, מחזאית, במאית ותסריטאית שהיתה שותפה לכתיבת תסריט הסרט המצליח "סודות" יחד עם הבמאי אבי נשר, נולדה בלונדון למשפחה דתית, ועלתה בגיל 13 עם משפחתה לישראל. היא למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ואחראית לכמה מופעי סטנד אפ העוסקים במעמדה של האישה ביהדות, ביניהם "חוזרת בתשוקה", בבימויו של שמואל וילוז'ני, העולה בימים אלה ברחבי הארץ.

"אני שונאת הגדרות ולא קוראת לעצמי אישה דתיה," היא עונה על שאלת יחסיה עם הדת היהודית. "המרתי את הדת באמונה, ואני מנסה לחנך את ילדיי באופן יותר פתוח מן החינוך שקיבלנו אני ובעלי (דניאל פוירשטיין, בנו של פרופ' ראובן פוירשטיין, ע.מ.). אני דואגת להשאיר להם מקום לשאלות".

עד "מקווה" עסקת בעיקר בהצגות בידור וסטנד אפ. איך הגעת לכתיבה של מחזה דרמטי, שעוסק בנושא כל כך טעון?

"זה התחיל כשהעליתי את הסטנד אפ הסאטירי 'פולסא' במרתף העליון בבית ליסין, ומנהלת התיאטרון ציפי פינס הגיעה לראות וזימנה אותי לפגישה. הייתי בטוחה שהיא הולכת להציע לי את תפקיד חיי, אבל היא הציעה לי לכתוב מחזה. אמרתי שאני לא יודעת לכתוב והיא הצמידה אליי את המחזאית והדרמטורגית גורן אגמון. ככה נכתב המחזה, שאמנם הוא דרמטי, אבל עוסק, באופן אחר, באותו נושא שעסקתי בו בסטנד אפ - מעמד האישה ביהדות ונשים שמנסות לשנות את גורלן בתוך המסגרת הזו".


מקווה12-זראר-וקרן-אלון.jpg
מקווה (צילום: ז'ראר וקרן אלון)

"כמו לתרגם את ההצגה לשפת המקור"

ציפית להצלחה המסחררת ש"מקווה" זכתה לה?

"זה מאוד הפתיע אותי. גם בארץ, עם זכיית המחזה בפרס הצגת השנה של האקדמיה לתיאטרון ב-2005, ולא פחות מזה בחו"ל. ההצגה רצה במקומות שונים מאוד אחד מהשני כמו מקסיקו ו-וושינגטון, בודפשט וברטיסלבה. יש משהו במחזה הזה שמדבר לנשים בכל העולם, מפני שאי-השוויון בין נשים וגברים הוא עניין אוניברסלי, ולא מיוחד רק ליהדות.

"יש איזה אנקדוטה מדהימה שאני חייבת לספר עליה, שקשורה ל'מקווה' בתיאטרון הלאומי של פראג. אחת השחקניות שם יצרה איתי קשר וסיפרה לי שהתפתחה אגדה אורבנית לפיה כל שחקנית שמשתתפת בהצגה נכנסת להריון. יש תור של שחקניות שמחכות לקבל שם תפקיד בגלל זה. לא מדהים?"

איך הגיעה ההחלטה לתרגם את ההצגה ליידיש?

"הרבה תיאטרונים רצו להעלות את המחזה, אבל היינו חייבים לחכות מפני שההצגה רצה בארץ כל כך הרבה זמן. בשנה שעברה ביימתי אותה בבית צבי, בהזמנת מיכה לבינסון שעדיין ניהל אותו. ששי קשת, מנהל היידישפיל, הגיע לראות והוא ומיכה העלו יחד את הרעיון לתרגם אותה ליידיש.

"בפעם הראשונה ששמעתי את ההצגה ביידיש ממש הצטמררתי. זה כמו לתרגם אותה לשפת המקור. גם במקור הכנסתי המון ביטויים ביידיש, כל מה שהכרתי בעצם, והשאלתי כמה מאמא שלי. בעצם זו השפה של האוכלוסייה הזאת. יש ליידיש קונוטציה ארכאית אבל למעשה אוכלוסייה שלמה שחיה בינינו דוברת את השפה בחיי היומיום, ובשבילה זה משהו מאוד עכשווי".

היית מעורבת בתהליך העלאת ההצגה לבמה?

"לגמרי. הייתי מעורבת יחד עם מיכה בתהליך הכתיבה והבימוי, כי אני כזאת. לא יכולה לא להיות מעורבת. מיכה ואני צוות טוב, עוד מאז העלאת המחזה בבית ליסין. הוא היה מעורב בכתיבה, שאל שאלות, חידד דברים, וגם אני ניסיתי איתו כל מיני דברים. אנחנו מרגישים אחד את השני.

"בגלגול הקודם של ההצגה לקחתי את זה קצת כמובן מאליו, כי באתי מעולם אחר לתוך עולם המחזאות ונשאבתי. ככל שהשנים עוברות אני מבינה כמה הקשר בינינו מיוחד וכמה אני לומדת ממנו, גם ברובד היצירתי וגם ברבדים עמוקים. קלטתי את זה לא מזמן כשביימתי את המחזמר 'חלום קוסטה-ריקה' בתיאטרון פסיק בירושלים, וראיתי כמה דברים שאני משתמשת בהם קיבלתי ממנו".
 
גלרון אינה מסתפקת הפעם בתפקידיה מאחורי הקלעים. לצד כוכבות כענת עצמון ואירמה סטפנוב, היא מגלמת על הבמה את דמותה של מיקי - החילונית היחידה בין נשות "מקווה", והיחידה שאינה דוברת יידיש, כמו גלרון עצמה.

"מיכה רצה שאשחק בהצגה גם בגלגול הראשון, אבל אז ציפי אמרה, ובצדק, שזה יתנגש עם התפקיד התובעני שלי כמחזאית. בדיעבד זה היה נכון, וזה הביא את המחזה לדרגה של דיוק וזיכוך שלא הייתי מגיעה אליה אם הייתי גם על הבמה. עכשיו המחזה כבר מפוענח וכשמיכה הציע לי לשחק בו אמרתי שאני לא דוברת יידיש אבל אשמח ללמוד.

"בסופו של דבר קיבלתי את הדמות של מיקי, הפרחה החילונית שיש לה פה גדול ולא מפחדת להגיד את כל מה שאני מעולם לא העזתי. מיקי נותנת לי לגיטימציה לצעוק את זה בשיא החוצפה וזה כזה תהליך משחרר. מה שמצחיק זה שאני היחידה מכל הקאסט שהיא סוג של דתייה מסורתית".



מקווה14-זראר-וקרן-אלון.jpg
מקווה (צילום: ז'ראר וקרן אלון)

כוח נשי

היית מגדירה את "מקווה" כדרמה מחאתית-פמינסטית?

"בואי נעשה סדר. קודם כל זה סיפור על נשים ועל מקום. כל המתח של ההצגה נמצא על קו התפר שבין הגלוי לנסתר שאותו מסמל המקווה – מה מסתירים, מה מגלים ומה המחיר על הגילוי. כמו בקבלה, שיש עולם ומכוסה ועולם נגלה, ככה יש שני רבדים בהצגה, אחד גלוי ושקט – מעל לפני המים והשני דרמטי וגועש, מתחת לפני המים. בחברה סגורה שומרים על פני המים כדי לא לעשות צונמי חברתי.

"יש מחאה וביקורת במחזה אבל יש גם כוח נשי, בייחוד במקום שמוכנים לחשוף ולשלם את המחיר. זה נובע מהכוח האדיר של הנשים כיחד, כוח שאסור לנו לוותר עליו.

"בחברה החרדית הגברים עושים לנשים הפרד ומשול, עד שאנחנו כבר לא מסוגלות לסמוך על עצמנו. ההיררכיה המובנית הזאת מאוד בעייתית, והמחזה לוקח את המקום האינטימי הזה שבין גבר ואישה ונכנס שם. בהצגה הבלנית הראשית אומרת לי, כדמות החילונית, שבחברה שלי אין מקום לפרטיות, ואני עונה לה שלפחות אני לא צריכה לשאול את הרבי מתי לשכב עם בעלי".

אחדד את השאלה: את רואה את עצמך כפמיניסטית?

"המילה הזאת קיבלה גוון מאוס. אני לא מגדירה את עצמי כך, אבל אני בהחלט בעד שוויוניות, גם אם הצד השני הוא זה שמקופח. אנחנו חיים בתקופה מיוחדת שמאופיינת בתנועת מטוטלת חזקה, שבסופו של דבר תמצא את האיזון שלה.

"לפעמים בא לי לירות בכל מיליוני אירגוני הנשים, אבל צריך את התנועה הזו כדי להגיע לשוויון. לצערי יותר נשים נרצחות על ידי בעליהן מאשר בתאונות דרכים מפני שאנחנו עדיין נתפסות כרכוש, אבל יש מקומות שגם הגבר קורבן, ואני משתדלת לראות את התמונה הכללית.

"יש משהו תקוע בדת היהודית היום, שקשור לתפיסה ההלכתית. ההלכה לא נכתבה לרעת האישה אלא כדי לחזק את מעמדה לפני אלפי שנות דור. היום ההלכה צוברת אבק ומטיפה לקיפוח בהשוואה למצבה של האישה המודרנית".



מקווה11-זראר-וקרן-אלון.jpg
מקווה (צילום: ז'ראר וקרן אלון)

צריך אומץ כדי לשנות.

"יש התנגדות בחברה החרדית לשינוי, אבל היום אפשר לראות שהנשים הדתיות וגם החרדיות מגלות בעצמן עוצמה חדשה. מרגע שהגברים החליטו לא לצאת מהבית לעבוד זה סייע לנשים לקלוט את כוחן, להבין שהן לא אהבליות קטנות שצריכות להישאר בבית.

"אני רואה את זה למשל ב'מאהל', אנסמבל תיאטרון מוזיקלי של נשים חרדיות ודתיות שאני מנחה בירושלים. מדהים לראות את העוצמה שיוצאת מהנשים האלה. אפשר לראות את זה גם בפעילות של עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל. נכון שההתקדמות היא צעד קדימה ושלושת רבעי אחורה, אבל זה עדיין תהליך של התקדמות ואנחנו בתוכו, כי זו המהות של שלנו כנשים – בעשייה.

"מה שכן, זה תהליך מאוד עדין, וצריך להיזהר לא לזרוק את התינוק יחד עם המים. יש דברים מאוד יפים בדת היהודית שקשורים ליחסים בין גברים לנשים, למשל כשאומרים לגבר כמה פעמים הוא צריך לשכב עם אשתו, או האיסור לקיים יחסים אחרי הלידה. זה נובע מרצון לשמור על האישה ולא להזניח את הצרכים שלה. אבל אם קובעים שזה קשור לטומאה של האישה, כבר חוטאים לעיקר. הקולות מתערבבים, וצריך בהירות כדי לזכור שברצון האלוהי יש שוויון אמיתי בין המינים. הבעיה היא בפרשנות".

מה את מאחלת ל"מקווה" ולעצמך?

"ל"מקווה" אני מאחלת להמשיך לגעת בקהל, כמו שקורה מאז עליית ההצגה. העבודה שלנו, התרגום, הקאסט והזמן שחלף הפכו את ההצגה ליותר מהודקת מבחינת הסיפור, ויש תחושה מאוד אמיתית שמעבירה בנו רטט של התרגשות שמגיע גם לצופים. הרבה מזה נובע לדעתי מהיידיש. גם פעם ההצגה השאירה רושם עז אבל עכשיו יש בה משהו יותר אותנטי, שנותן הרגשה של הצצה לתוך העולם הנשי בצורה הכי חשופה.

"לעצמי אני מאחלת להמשיך ליצור. אני כותבת מחזה שיהיה ההמשך של התסריט 'סודות', ומשחקת בסטנד אפ הסאטירי 'חוזרת בתשוקה', שהוא הצד השני של המטבע של 'מקווה'. אני מקווה להמשיך להעביר את המסר שאני מאמינה בו, שנשים יכולות לשנות את גורלן גם בתוך מסגרת כפייתית ומגבילה".



מקווה13-זראר-וקרן-אלון.jpg
מקווה (צילום: ז'ראר וקרן אלון)

"מקווה" תעלה באודיטוריום אריסון בתל אביב ובכל רחבי הארץ בתאריכים 4 בינואר עד ה-19 במרץ 2015. למידע ולהזמנות: 03-5254660 שלוחה 1 .

לרכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

30/12/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע