סיפור המסגרת של המחזמר "מיקה שלי" לוקח את הצופים 30 ומשהו שנים אחורה, לתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, על כל האופוריה, ההיסטריה, האהבות והלבטים שהיו בה. המחזמר, המועלה על ידי בוגרי בית הספר למשחק בית-צבי, מבוסס על שיריו של המלחין יאיר רוזנבלום ז"ל.
היום, אחרי 30 שנה, אנחנו פחות צעירים ויפים ואנחנו סקפטיים יותר, בוחנים יותר, ומוכנים פחות להתפשר. ואולי משום כך, חרף העובדה ש"מיקה שלי" נותן במה לשחקני העתיד שלנו, ושיש שם הרבה כישרון והרבה תום, המחזמר זוכה אצלי לציון בינוני בלבד.
חלק מהשחקנים לא ניחנו ביכולות ווקאליות שראוי להעלותן לבמה, וזה פוגם בהרמוניה של השירים, ולעתים אף ביופי שלהם. בוגרי בית- צבי אמנם מזרימים דם חדש בעורקיהם של "גבעת תחמושת", "ישנן בנות", "גשם אחרון", "מיקה" ועוד, אבל באגף הסולואים יש לעתים בעיה.
כמו בכל סיפור טוב, גם כאן יש אהבה שמתפתחת בין מיקה, היפה של השכבה, לבין גידי, הקול של החבר`ה. חבל רק שהשחקנים הראשיים , איתי לוי ועדי זורע, לא מצליחים לסחוף אחריהם את הקהל, ואיכשהוא נבלעים בין יתר השחקנים.
מי שמצליח לגנוב להם את ההצגה, ומצטיין במשחק, בהומור ובעיקר בריקוד הוא דניאל אפרת, שמשחק את ההומו שבחבורה, שמנהל רומן עם קצין בדרגה בכירה. מן אאוטסיידר שבסוף נכנע לחיבוק של הממסד. הביצוע המצוין שלו ל"יש לי אהוב בסיירת חרוב" גרם לי לחשוב שאפשר שהשיר נכתב על שני בחורים, ולא כשיר על בחורה שמצפה לאהוב לבה.
שווה לראות את המחזמר ולו בזכות "שיר לשלום" שסוגר את המעגל. אחרי המלחמה, אחרי ההרוגים, אחרי הבגידות של החברים ואחרי שהקהל מוחה דמעה, מורגשת מן צמרמורת שכזו כששרים "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות".
נכון, כבר עשרות שנים אנחנו חיים על החרב, וכמו שזה נראה כעת "מיקה שלי" יהיה רלוונטי עוד הרבה זמן, ובכל זאת – התקווה והשירה המאוחדת של כל הקהל בסוף הוציאה אותי אל צינת הלילה התל-אביב עם זיק של חיוך בלב, ועם ידיעה ברורה שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
עוד על מיקה שלי
מיכל בן-דוד
23/01/2004
:תאריך יצירה
|