להקת המחול הקיבוצית יוצאת במופע חדש "פוראמן מאגנום" (Foramen Magnum). שמו של המופע הוא מושג השאול מעולם האנטומיה ומשמעותו "פתח גדול". ובהתאם, המופע מעביר סוג של חוויה בולימית –של הכנס ככל יכולתך. אמנם מדובר במטעמים, אך השיטה היא אכול ככל יכולתך.
רמי באר מעניק לביטוי "עוצר נשימה" משמעות חדשה, וכמעט ולא נותן לצופה לנשום. הערב מורכב מאוסף אינטנסיבי של תנועה ודימויים, ומזכיר את האופרות של ואגנר, בטוטאליות ובעומס הבלתי רגיל. בין אם יש כאן משקל עודף ובין אם לא, השפה הבארית לבושה לתפארת, ומשתמשת באביזרים באופן מלא דמיון ומעורר השראה. כמו קוסם מטיס באר את הצופים מעולם אחד למשנהו, בהינף מטה.
הערב בנוי משלושה דימויים מרכזיים, המובלים על ידי שתי נשים, המלוות את הצופה במסעו. סולו יפהפה, עדין ופיוטי, של מה שנדמה לרגע כמו ריקוד השמאנית, פותח את האגדה. ריקוד פולחני זה נושא מחוות ותלבושת תיאטרליים ומאתגר דמות נשית אחרת, יצרית מאד, מעין לילית, לגנוב כל דקה אפשרית ולהשמיע קולה. כל אחת מהנשים מאופיינת במילון תנועתי ומוזיקלי שונה ומרתק בפני עצמו. שתי הנשים נעלמות בחשכה והמסך מתרומם.
הדימוי הראשון הוא מתנה המושלת מעטיפתה וחושפת אקווריום פלסטיק שבו כלואים שני יצורים - ספק נשים, ספק אלות. דימוי זה מרפרר לסיפורים מיתולוגיים על מתנות האלים שניתנו לבני האדם, ומעורר את השאלה - מה עשינו עם אותו ידע שהוענק לנו במתנה.
לחיזוק התחושה המיתולוגית נכנס גם סייס הסובב סביב האקווריום והופך אותו על צדו כמו קרוסלה שקמה לתחייה. רעיון יפהפה זה אינו מתחיל לספר את הסיפור, ובוודאי שלא להגיע למיצוי. וכבר נכנסות לחלל שתי שיירות. השיירה האחת מורכבת משלושה אנשים: סוחר עבדים ושתי דמויות הקשורות אליו, והשנייה משורת מלקטים, הנושאים על גבם מאין אלומות קש. שתי השיירות, בעלות מאפיינים מהמזרח, מעוררות את מוטיב "האדם כמכונה" השזור לאורך המופע, והולך ומשתלט עליו.
הדימוי המרכזי השני הוא מזרן המתנפח לתוך הבמה, וממושמע לחללים שונים בהתאם לכמות ולמשקל הרקדנים שעליו. המזרן הופך משדה חרוש, לים הבולע את האנשים, לאלמנט קרקסי שבו הרקדנים מפרפרים כמו נחום תקום, למיטת אוהבים ולגג המספק מפלט מן החוץ אך לא מן הפנים.
השימושים השונים במזרן יוצרים חוויה קסומה המצביעה על הוירטואוזיות הויזואלית של באר, אך גם על חוסר האמון שלו בקהל שלו. באר ממהר להלום בקהל בעוד תנועה, בעוד ריקוד ובעוד דימוי. המזרן מפונה מן החלל הרבה לפני שהפוטנציאל שלו הגיע למיצוי מלא. בקושי הספקת לטעום וכבר חוטפים לך את הצלחת ומגישים לך את המנה הבאה.
ואז, שוב חוזר הניגון לדימוי המרכזי של האדם כמכונה. בדימוי זה מפליא באר לעצב אביזר בימתי גאוני - כיסא רב תפקודים המשמש לרגעים כאלומות קש, כמחרשה, ככיסאות, כראש חיה ואפילו כחצאית.
על החוויה מוסיפות תאורה חסרת מעצורים, השולחת הבלחות בוטות על מנת להצהיר על קיומה וכן מוזיקה, שגם היא מתחרה על מקומה עם כל שאר האלמנטים. הרגעים החזקים ביותר הם דווקא במקום שהמוזיקה והתאורה שומרים על איפוק ומתמזגים במתרחש.
רקדני הקיבוצית, על גופותיהם המעוצבים בידי רב-אמן, מפגינים יכולות תנועתיות ואקרובטיות מרשימות. אולם הבחירה למנוע מהרקדנים לתקשר זה עם זה ועם הקהל מקשה על הצפייה. גם כשהם רוקדים בדואט אין ביניהם תקשורת אמיתית.. ניסיון לתקשר שנכשל יוצר תחושת ניכור, אך כשאין כלל ניסיון לתקשר - נוצרת בועה. הרקדנים מביטים לכל כיוון פרט אל הקהל, כמו נמלים העסוקות בעבודתן. לו היה זה ציור, לצופה היה זמן למצוא את נקודות החיבור שלו, אולם במופע כה אינטנסיבי ותיאטרלי היו חסרות לי העיניים של הרקדנים.
נדמה שיש כאן חומרים לשלושה מופעים שונים לפחות, ולא כל המרבה הרי זה משובח. אפילו בעידן הMTV ניתן לסמוך עדיין על הקהל שילך עם החוויה ויתרשם מהיופי, גם אם יתירו לו לנשום מדי פעם תוך כדי צפייה. ואת היופי מקבלים כאן במשקל.
לתאריכי המופעים
לילך דקל
10/05/2004
:תאריך יצירה
|