תיאטרון - מיכל בן דוד הייתה אתמול בפסטיבל בשקל

בישראל 2004 תרבות היא מצרך יקר. לא כל יום אזרח מהשורה יכול להרשות לעצמו להוציא עשרות ואף מאות שקלים על מופע של ריטה, שלמה ארצי, אהוד בנאי או הדג נחש.

במציאות כמו שלנו, כשאנשים מחשבים כל שקל, תרבות היא מותרות. פסטיבל בשקל יוצא נגד התפיסה הזו, ומנסה להביא את התרבות הישראלית גם לאלו שהכיס לא מאפשר להם. העיקרון פשוט – קובעים יום, שעה ומקבצים אומנים מהשורה הראשונה לתת מהרפרטואר שלהם. מחיר הכניסה – שקל אחד.

זו השנה השלישית להיווסדו של הפסטיבל, ונראה שהוא צובר תאוצה משנה לשנה. אם בשנים הקודמות רק תושבי הפריפריה נהנו ממופעים כמעט בחינם. השנה החליטו שהפריפריה התקרבה למרכז או להיפך. כך או אחרת, אמש זכו תושבי בת-ים ליהנות ממנה גדושה של תרבות ישראלית בתיבול של בריזה ים-תיכונית.

הכל התחיל בסביבות 17:00 ואנשים רבים מהעיר ומסביבותיה הגיעו לאמפיתיאטרון המחודש כדי לחגוג. כמיטב המסורת היו שם דוכנים של סוכריות תפוח (מציצות בעגה הירושלמית), בייגלה עם זעתר, קעקועי חינה, תכשיטים – בקיצור – הפנינג אמיתי. מנחה הערב היה לירון תאני שלזכותו ייאמר שגם אחרי 5 שעות של הנחיה לא איבד את האוויר בריאות כשהזמין לקול שאגות הקהל את האמנים בזה אחר זה.

לקטעי הקישור בין האומנים היו אחראים קבוצת "לא רואים ממטר" וכן משתתפי סדנה מטעם העמותה, שהצטיינו בעיקר בזה שהם לא היו ארוכים מדי. במילים אחרות – אנשי "בשקל" יודעים בשביל מה הקהל שלהם הגיע לאירוע. הם רוצים לתת לו את האמנים, ומאלה היה הרבה מאד.

בשעות הערב עלה לבמה שמעון בוסקילה. ששר כמה משיריו וכן שירים שכתב לאחרים - "מחפש חבר קרוב", "הייתי בגן עדן", "עלש", "עד סוף העולם" ועוד. בוסקילה נהנה מהאהבה של הקהל ששר אתו, רקד, ומחא הרבה הרבה כפיים לאיש שלא כבש את הפסגה ביום אחד, אבל נשאר עדיין אדם פשוט, ולטעמי הוא אחד היוצרים המוכשרים והמקוריים ביותר בתקופה האחרונה במחוזותינו.

אחרי בוסקילה עלה לבמה מוקי, שמשתתף בפסטיבל כבר משנתו הראשונה. מוקי, כבר בלי שיער ארוך אבל עדיין עם גרוב מטורף, ביצע משירי "שמע ישראל" בלי שום חידושים מסעירים במיוחד. הקהל אוהב אותו, עדיין זוכר איך נשמעת המחאה שלו. אולי כדי לשמור על רלוונטיות ואולי כדי לעשות את הכותרת של מחר, אחרי "כולם מדברים על שלום" (אף אחד לא מדבר על צדק), הוא צעק לתוך המיקרופון שלא יהיה כאן צדק כל עוד ראש הממשלה גונב וכל עוד הילדים שלו גונבים. בתור מי שלא ידוע כאידיאולוג מהשורה הראשונה, האמירה של מוקי נראתה תלושה - היא באה משום מקום והלכה אל שום מקום.

את הערב סגרה זהבה בן, ששודרגה על ידי לירון תאני לדרגה של דיווה. על ההגדרה הזו ניתן להתווכח אמנם, אבל על החום שהרעיף הקהל על זהבה אין אפשר לטעות. בהופעה שלה האמפי התמלא, אנשים אפילו עמדו על הטיילת הבת-ימית כדי לשמוע אותה מסלסלת ב-LIVE.

בשורה התחתונה, פסטיבל בשקל הוא יוזמה ברוכה של מספר אנשי תרבות שאכפת להם. אחרי הכל, האומנים מופיעים בערב הזה בהתנדבות, ובימינו ההתנדבות היא לא אירוע נפוץ ויום-יומי.

ודבר אחרון אך חשוב לא פחות, בתור בת-ימית לשעבר, אני לא יכולה להתעלם מההשתתפות של ראש העיר באירוע. במקום לעמוד על הבמה ולנאום נאום שאף אחד ממילא לא מקשיב לו, בחר ראש העיר, שלומי לחיאני, להעביר את המסר שלו בצורה אחרת. מי שלא ראה את ראש עיריית בת-ים שר יחד עם האזרחים שלו את "שירו של שפשף", לא ראה אודישן ל"כוכב נולד" מימיו. גם אם זה נראה כמו מופע קריוקי, היה משהו באנרגיה שהוא העביר שהחדיר גאווה. בת ים על המפה.