נוסטלגיה ותיקה

הקומקיאי נדב בושם ("ישבנים קוראים שירה", ליאור שליין ועוד) והזמרת רילי חברו למופע חדש ונוסטלגי שבו הם מצדיעים לענקי הזמר שלנו לרגל חגיגות ה-60 למדינה. לאורך המופע מבצעים השניים שירים מפרי עטם של נסים אלוני, סשה ארגוב, נתן אלתרמן ועוד. רובם המכריע של השירים הם בגדר נוסטלגיה ותיקה ביותר, כך שיש סיכוי  סביר שזו תהיה הפעם הראשונה שהאוזן שלכם תיתקל בהם.
 
בין השירים המוכרים ניתן למצוא את "חמוריקו" (מילים: נתן אלתרמן ללחן של סשה ארגוב) שבמקור מבוצע על ידי רבקה זוהר המופתית ובמופע הנוכחי לירי לא מצליחה להתעלות על המקור; "קונצרטינה וגיטרה" (מילים: נתן אלתרמן ללחן של סשה ארגוב); "לימון צלחת" (מילים: נתן אלתרמן ללחן של סשה ארגוב) ועוד.
 
בושם ורילי מבצעים את השירים – חלקם בכישרון וחלקם בקצת פחות כישרון – אבל לא עוצרים לרגע כדי לתת קרדיט ליוצרים המקוריים. אם זר היה נכנס לאולם צוותא 2 ושומע את השירים, יכול מאוד להיות שהוא היה חושב שהצמד על הבמה אחראי למילים, לפולקלור ולפניני הלשון המוזיקליים. ולא כך הוא. בעיני מן הראוי היה לעצור לרגע, להציג את השירים ולתת להם את הכבוד המגיע להם.
 
החלק היפה והמצחיק ביותר במופע היה דווקא שיר הסיום שלו. במקור נקרא השיר "ויויו גם" והוא נכתב על ידי ג`ורג` ברסאנס וזכה לגרסה עברית ראשונה מדן אלמגור. המנהל המוזיקלי של "מאי נפקא מינה", נדב ויקינסקי, חיבר למוזיקה מילים חדשות לגמרי ברוח התקופה הנוכחית. השמות התמימים והכינויים החביבים הפכו לשמות ציניים שהמחישו יותר מכל את הטירוף שבו אנו חיים כיום. בשיר הזה הצליחו בושם ורילי הבריקו עם שירה מהירה, חיוכים בוטחים וברק בעיניים שלא ניכר ביתר המופע.
 
הקהל של "מאי נפקא מינה" מנה בעיקר את בני גיל הזהב. פה ושם היו גם צעירים.  למרות שהביצוע לא אחיד ברמתו כאמור בושם ורילי ראויים להערכה  על כך שהעזו להעלות בימים אלו מופע שנותן את מרכז הבמה לפניני העבר שבעידן "כוכב נולד" כבר אין להם זמן, מקום ובעיקר רייטינג.
 
כשהמבוגרים מחאו כפיים וחייכו אחד לשני זה נראה כאילו השירים הצליחו להחזיר אותם שוב לימים ההם של היקב והגורן, כשבגרוש היה חור והכל נראה פשוט ותמים הרבה יותר.