תיאטרון - שירת העצבים

אפרים סידון הופך את הנושאים הכי כאובים של החברה הישראלית לסאטירה מושחזת

הבטן מתהפכת

"את יודעת מה הבעיה?" שאל אותי אבא שלי בתום המופע "שירת העצבים". "מה?" שאלתי אותו בחיוך שעדיין נשאר לי מהמערכון שסגר את המופע . "הבעיה היא שזה מצחיק מאוד, אבל ככה אנחנו בדיוק נראים".

הדיאלוג הקצר הזה התרחש על מדרגת היציאה מצוותא ביום חמישי האחרון, ביציאה מהמופע "שירת העצבים" - סאטירה אקטואלית שכתב אפרים סידון וביימה דניאלה מיכאלי. מדובר במופע שמגישות שש רקדניות-שחקניות-זמרות והוא מבוסס על שירי ארץ ישראל היפה לצד שירים קצת יותר עכשוויים. כל אחד מהשירים עבר מתיחת פנים בהתאם למצב (או יותר נכון – בהתאם למציאות שבה אנו חיים) ולתחלואים של החברה הישראלית של תחילת המאה ה-21. כך "ים השיבולים" הפך ל"ים הזיבולים" ועוסק בבלה בלה בלה שמאכילים אותנו הפוליטיקאים ואישי הציבור; "טיפת מזל" שהפך ל"כיפת מזל" ובז לכל העבריינים שרגע אחרי הדקירה, הרצח או השוד שמים כיפה ומתחננים לרחמים בפני בורא עולם (ולצלמי הטלוויזיה) ועוד.

סידון משתלח בכל פרה קדושה ולא קדושה. תאונות הדרכים, הילדים הרעבים, פקקי התנועה, גלעד שליט, פקידות הלשכה של הנשיא, נשים מוכות, התעללות מינית, שוחד, ניצול העובדים הזרים ואם עדיין לא חתכתם את הוורידים– יש עוד. והרבה. הכתיבה המושחזת גורמת לבטן של הקהל להתהפך, ואז צחוקי מבוכה מתגלגלים לצחוק של ממש ומפנים מקום לעוד כמה סלטות של הקיבה.

התפאורה והתלבושות מינימליות, שום דבר לא מסיט את תשומת הלב ממוקד העניין – הביקורת. שש הזמרות – שחקניות (אורית זפרן, אפרת מילוא, מורן ארביב, עדי נוי, קרן-אור קיצ`ס ושיפי אלוני) מחליפות דמויות ומגישות את המילים של סידון עטופות בחיוך, בחן ובהמון כישרון עד שלעתים נדמה שצוחקים על איזו מדינת חלם רחוקה ולא על העולם שממתין לנו ממש מחוץ לדלת של צוותא.

אחד השירים שאותי הכי הצחיקו היה "באב אל פקק" עוסק בפקקי התנועה האימתניים ובזמן שלוקח לעבור מידי בוקר כמה קילומטרים בדרך לעבודה. מי שמגישה את השיר הזה היא שיפי אלוני שנכנסת לנעליים של שושנה דמארי ששרה במקור את "באב אל וואד", ברצינות תהומית ועם תנועות גוף שלא היו מביישות את המקור.

שירים אחרים, שעסקו בתאונות הדרכים, בהתעללויות מיניות ובילדים רעבים העלו לי דמעות בעיניים. "עוף גוזל" הפך ל- "מחכות בסיבוב" שיר של שלוש ציפורי טרף המעודדות את הבחורים הצעירים לחתוך בסיבובים, ללחוץ על דוושת הגז ולשחק אותה גברים בכביש כדי שהן יוכלו לעוט על הפגרים; השיר "לאה`לה" על פי "Lonely Goatherd" (המוכר כשיר היודל מ"צלילי המוסיקה") עוסק במסלול הייסורים, האונס וההטרדות של ילדה בשם לאה ולא להאמין איך הזוועה הזו יכולה לעבור כסאטירה ועם חיוך. לאה`לה מגולמת על ידי אפרת מילוא כבובה על חוטים המופעלת בתזמון מדויק להפליא על ידי קרן אור קיצ`ס. התום של המריונטה מתנפץ על סיפור החיים המזעזע ועל הפאנצ` שסוגר את השיר, לפיו זהו בעצם סיפורן של נשים רבות בישראל, אבל איכשהו הופך את זה לנסבל. השיר "דני גיבור" הופך אצל סידון לשיר "תפוח" ועוסק בילדים הרעבים שיש בארץ הזו הנוברים בפחים כדי להשיג אוכל.

חלק גדול מהשירים – עם השינויים המתבקשים מהמצב – מוקרנים על גבי שקופיות והזמרות מזמינות את הקהל לשיר איתן. אבא שלי שארץ ישראל יקרה לליבו כמעט יותר מכל דבר אחר שר מלוא גרון את "ים הזיבולים" ואת "שיר לכל עת" (על פי "אנחנו לא נפסיק לשיר") ואת "באב אל פקק". כשראיתי אותו כל כך נהנה מהמילים החדשות לקלאסיקות הישנות הוסר אצלי כל ספק –השחיתויות והגועל נפש שאיתו אנחנו נאלצים להתמודד בחיי היום יום הם כל כך גדולים, אז אם כבר להתעצבן – למה לא לעשות את זה בכיף?

ודבר אחרון – אמנם היא עולה 10 שקלים, אבל קנו את התכנייה של המופע. אחרי שהאורות באולם ידלקו, תוכלו להתענג שוב על המילים, לחייך ובעיקר לחשוב איך אפשר לעשות שמשהו כאן ישתנה.