סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן דמוקרטיה – המרגל שאהב אותי
 

 
 


מיטב הכוחות של התיאטרון הקאמרי התגייסו להביא לקהל הישראלי את מחזהו הפוליטי של מייקל פריין האנגלי "דמוקרטיה". המחזה עוסק בעלייתו ובנפילתו של ווילי בראנדט כקאנצלר הסוציאליסטי הראשון של גרמניה המערבית הדמוקרטית לאחר מלחמת העולם השנייה.

את הסיפור המרתק של בראנדט בחר פריין לתאר מבעד לעלייתו ונפילתו של גונתר גיום, המרגל המזרח גרמני שהצליח להתברג לצמרת המערכת הפוליטית המערב גרמנית, לצפות בה ובהליכותיה מבפנים, ולדווח עליה לראש השטאזי מרקוס וולף. סיפוריהם של בראנדט וגיום מתרחשים בה בעת, ובאותה לשכה עצמה.

אין חידה בדמוקרטיה

זה סיפור טוב, שלא צריך מאמץ מיוחד כדי להבין את המטען הדרמטי העצום הצפון בו. פריין, שנושא הריגול קרוב ללבו איכשהוא, כבר התעמת בעבר הלא רחוק עם הנושא כשכתב את "קופנהאגן", שהוצג בהצלחה רבה בקאמרי עד לא מכבר, וגם כתב ספר ששמו "מרגלים".

ב"קופנהגן" טיפל פריין בחידה היסטורית - מה קרה במפגש בין בוהר והייזנברג, שני המדענים הגאונים שתרמו תרומה מכרעת למהפיכת האטום במאה העשרים. המפגש התרחש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהשניים ניצבו משני עברי החומה המוסרית הגדולה שהקים הנאציזם בתוך קהילת המדע – גרמניה מזה, בריטניה וארה"ב מזה.

אותו מפגש חידתי איפשר לפריין לבחון חידה גדולה עוד יותר - מהות המוסר של המדען מול המדינה והחברה מזה והעקרונות הנעלים מזה.

ב"דמוקרטיה", לפחות על פניו, אין חידה. המחזה כשלעצמו מבריק מאוד, במבנה, בדרמטורגיה ובאיכות הטקסט. הוא מתבסס על תחקיר עמוק, ואיננו מנסה לחדש או לחשוף מידע חשאי. הוא מתאר כמעט ללא פערים את פרשת גיום, והוא מתאר – עם הרבה פערים – את פרשת בראנדט.

בראנדט כאישיות חצויה

למעשה הטיפול בבראנדט הוא נקודת החולשה הגדולה של המחזה, כי פריין החליט לטפל בו כעוד חידה היסטורית שלא באה אל פתרונה. אולי זה קרה לו משום שלא החליט עד הסוף מה הוא רוצה להגיד במחזה המורכב הזה שלו, ובעיקר לא החליט מה הוא רוצה להגיד על בראנדט.

אשר על כן המחזה איננו מיידע אותנו כיצד בראנדט טיפס ועלה במערכת הפוליטית המערב גרמנית. אין מספרים לנו על עברו הפוליטי כחבר הבונדסטאג הגרמני מיומו הראשון ב- 1949, כראש עיריית מערב ברלין מ-1957, על בחירתו כיו"ר המפלגה הסוציאל דמוקראטית כעבור שבע שנים, ואפילו לא על איך ולמה נבחר ב-1969 לקאנצלר הסוציאליסטי הראשון של מערב גרמניה.

ואולי מפליא ביותר – אין במחזה הסבר כלשהוא לכוחו המהפנט של בראנדט, שבשתיקותיו הניע את ההמון, ששרד מהדור שהופנט ברעמי צוויחותיו של היטלר, שלושים ושש שנים קודם לכן. אולי זה יישמע מופרך, אבל גם היטלר וגם בראנדט דיברו על בנייתה של גרמניה מהריסותיה, שניהם דיברו מנקודת מבט סוציאליסטית, שניהם דיברו על "האדם הגרמני". ועליית שניהם לשלטון הייתה גורלית לגרמניה, לאירופה ולעולם כולו.

המחזה מתחיל בנקודה שבה נבחר בראנדט לקאנצלר, והוא מתאר אותו כאישיות חצויה בין הדמות המוכרת בחוץ, לבין הדמות הנסתרת בחדרי החדרים של הפוליטיקה. בין בראנדט שחולל את ההפשרה המהותית הראשונה ביחסי מזרח-מערב באירופה השסועה, לבין בראנדט המתקשה להחליט, המהסס, השותק, המשתף פעולה הקריטי במחדל של העסקת גיום. בין בראנדט המוסרי ונקי הכפיים לבין בראנדט החרמן שצובר קטלוג מאהבות המזכיר את זה של דון ג`ובאני.

המשחק הכפול של גיום

חומר טוב באמת, שרק זקוק למחזאי כמו פריין של "קופנהאגן" שיטפל בו כמנתח לעומקו. אלא שפריין של "דמוקרטיה" בחר בדרך אחרת – זו של אורג שטיחים אמן שמנסה לתאר את הדמוקרטיה כסדרת איורים ודמויות בתוך תמונת נוף גדולה.

פריין לא מתעסק באמת במהות הפוליטית של הדמוקרטיה המערב גרמנית, או האוניברסלית, אלא רק בכמה מחולשותיה, שאחת מהן היא היותה פרוצה לרוח הרעה של ריגול ובגידה. הוא גם לא מנסה לחדור למהות אישיותו של בראנדט, או למה שהתרחש בגרמניה של "שנות בראנדט". הוא אפילו לא מחטט בקרביים של מפעלו הגדול – האוסטפוליטיק, או "עם הפנים והלב למזרח" – והמחיר ששילם עבורו – הכרה בחלוקת גרמניה, הכרה בגבולות פולין וצ`כוסלובקיה, ומעל לכל – הכרה בחלוקת אירופה בין המזרח של מוסקבה למערב של וושינגטון, ומה זה עשה למערב גרמניה, ואיך זה עבר בפוליטיקה הפנימית שלה.

לעומת זאת, פריין מעדיף לייחס לבראנדט דווקא את הצעד הראשון בדרך לנפילת החומה ואיחוד גרמניה, חמש עשרה שנים אחרי נפילתו שלו. והקו הזה חשוב לו לא פחות ביחס לעיצוב דמותו של גיום. שכן, בזכות דיווחיו נתנו המזרח גרמנים, ועמם גם הסובייטים, את אמונם בבראנדט ובכנות כוונותיו. משום שכך יכול גיום לנכס לעצמו חלק חשוב וחיובי בהיסטוריה הגרמנית, ואפילו לכפר במשהו – כלפי עצמו וכלפי בראנדט - על משחקו הכפול בלשכתו.

המשחק הכפול הזה הוא בסופו של דבר המפתח הדרמטי של המחזה – כמו של ההיסטוריה. גיום אוהב ומעריץ את בראנדט אך מרגל אחריו למען מזרח-גרמניה ומסייע לנפילתו, שהיא למעשה הכישלון הגדול של השטאזי ומרקוס וולף. ובמקביל, בראנדט בוחל בגיום היעיל והמתרפס ומבקש להרחיקו אך אינו עושה דבר לשם כך ומסתפק במילים שמביעות זאת.

ההצהרתי גובר על הדרמטי

כמוהו גם פריין. יש לו הרבה מילים. הרבה הרבה. והמילים שלו הן הנושאות את התרחשויות המחזה. בהן קורה כל מה שקורה. ומה שלא נאמר או לא מסופר גם לא מתרחש. אבל זה יכול היה להיות גם אחרת, כפי שמעידה תמונה אחת במחזה, כשבראנדט וגיום מבלים חופשה משותפת בנורווגיה. תמונה טעונה מאוד, שהדיאלוג שבה מרתק, והנאמר בה רב שכבות, וההתרחשות מתחת לכל אלה דרמטית ביותר.

לעומת זאת מה שמתרחש לפני התמונה הנורווגית ואחריה הוא כמעט תמיד "על יד", לא ממש דרמטי, יותר הצהרתי, במידה מספיק קרובה או רחוקה כדי להבין את הפוליטיקה של הדמוקרטיה, ואת דרך הפעולה של הנשמות הטובות שנקבצו אליה.

זה קל יחסית, שהרי גם לנו יש פוליטיקה כזאת, או דומה לה. גם אצלנו – כמו בבריטניה של טוני בלייר (שנראה כי היא זאת שמעסיקה את פריין) או בכל דמוקרטיה פרלמנטרית - יש חתרנות הדדית, קנאה, שמחה לאיד, טעויות, אלי הון, ואפילו צער עמוק.

מה שקשה יותר זה לחדור פנימה מבעד לסיסמאות ולאמירות הכלליות. ופריין מתקשה בזה, גם אם הוא כמו בראנדט מצליח לעצב למחזה שלו דמות חיצונית מרתקת שקל מאוד ללכת שבי אחריה.
***
על כן גם אין זה מפתיע שעשרה חודשים בדיוק אחרי שהמחזה הועלה בתיאטרון הלאומי המלכותי של הממלכה המאוחדת הוא נוחת אצלנו בתיאטרון הקאמרי של תל אביב.

דרמה גדולה, שייקספירית לכאורה

רבקה משולח תרגמה מצוין את המחזה לעברית טבעית מאוד, ברורה וקולחת. אולי רק משגה אחד, גם אם אינני בטוח שזאת האחריות שלה, שתרם להצגה קטע מביך אחד שאיננו קיים במחזה המקורי: כאשר מתברר שבראנדט ניצל מתבוסה בבונדסטאג שואג גיום "יששש!" ומצטדק מיד כי הקריאה הזו טובה לא רק בכדורגל. (וקשה להבין בשביל מה זה היה טוב). כרגיל, רבקה משולח גם אחראית לתכנייה עשירה ומלאת חומר חשוב להבנת המחזה, רקעו והקשרים שונים אליו.

עומרי ניצן בחר לביים את המחזה כדרמה גדולה, שייקספירית לכאורה, עם כניסות ויציאות בכמות עוצרת נשימה (להבדיל מפריין שרצה שכל השחקנים יהיו על הבמה כל הזמן, גם כשאינם פעילים). אבל הנשימה נעצרת באמת באותה תמונה נורווגית שניצן ביים בנזירות רבת עוצמה, התואמת לחלוטין את כוחו של הטקסט, שעיקרו כמעט מונולוג של בראנדט על עצמו כמרגל בגרמניה הנאצית. דיאלוג ארוך שנמסר בדייקנות רבה דווקא בזכות הסטטיות שלו, כשבראנדט וגיום מנהלים אותו בישיבה נינוחה לכאורה, ומבלי לזוז ממקומם.

אבל התמונה הזאת ועיצובה הבימתי הרגיש מדגישות עוד יותר את הקו הגדול שניצן בוחר ללכת בו. הבחירה הזאת מביאה גם לתפאורה המסיבית והמרשימה מאוד שעיצבה רות דר (ושוב בניגוד למה שפריין תיאר) שהופכת את לשכת הקאנצלר לחדר היי-טקי ענק וקר, עם שולחנות של פקידים, מדרגות, ופתחים – כולל דלת חשמלית - שדרכם באים ויוצאים השחקנים, וקיר מדפים אחורי שחששתי כל הזמן שמדפיו הארוכים יקרסו תחת כובד משקלם של התיקים.

מעצבת התאורה קרן גרנק מגזימה בחילופי תאורה דרמטיים את התחושה הקרה הנושבת מעיצוב הלשכה הגדולה, ומעניקה תחושה אינטימית מדי לתמונות המפגשים בין גיום למפעיל שלו.

את התחושה של מחזה "גדול מהחיים" מחזק גם פסקול מוזיקלי מוזר וכמעט אופראי – שכולל את בטהובן והחיפושיות - שערך אלדד לידור, וצץ מעת לעת כרקע לנאמר.

דמויות תלת ממדיות מסקרנות

אבל בתוך הגדול הזה הצליח עומרי ניצן לעצב משחק ברמה גבוהה של צוות השחקנים המרשים שגייס, ובראשם עודד תאומי שופע זוהר כריזמטי כווילי בראנדט, ויצחק חזקיה שמגלם גיום מתרפס בפני אדונו במערב.

שניהם, בניצוחו של ניצן, גם היטיבו להבליט את יסוד "הגיבור הטראגי" של הדמויות שגילמו, ואפילו את האחיזה ההדדית והגורלית ביניהם, כפי שהתפתחה מאותה חופשה בנורווגיה ועד נפילתם, כל אחד בזכות טעויות משלו.

לצדם בולטים שלמה בר-שביט כמאכר המפלגתי, השועל הערום והזאב המסוכן שעושה את העבודה המלוכלכת עבור בראנדט וכנגדו, ואוהד שחר כמפעילו של גיום במערב גרמניה, וכמי שהעביר לשטאזי את דיווחיו. שניהם מצליחים לעצב דמויות תלת ממדיות מסקרנות, חרף העובדה שפריין הסתפק בדו-ממדיות, כמו בשאר הדמויות.

אמיר קריאף מצוין ואמין מאוד כמנהל לשכתו של בראנדט, שחוסר ניסיונו מוליך אותו שולל ביחס לגיום. אלכס אנסקי מעצב יפה את פיצול האישיות של הלמוט שמידט, שהיה אחד משני שותפיו של בראנדט בעיצוב "המרכז החדש" של הפוליטיקה הגרמנית ונחשב ליורש העצר שלא יזכה כנראה בירושה. אנסקי שופע כנות כמעריץ ושותף, ויודע לרמוז (גם אם פריין לא אומר זאת במפורש) לשותפותו בתככים שסייעו לנפילתו של בראנדט, ולזכייתו שלו בכהונה הנכספת.

דודו בן זאב מגלם גרמני "טוב" קלאסי כשומר הראש האישי של בראנדט שרץ לספר לחבר`ה על מעללי המיטה של הבוס (ואולי גם לצלם ולמכור אותם ברגע הנכון). גדעון שמר מגלם היטב עובד בכיר וחשדן בלשכת הקאנצלר, אלי גורנשטיין מדגיש את החיוורון והחלמאיות של ראש שירותי הביטחון של מערב-גרמניה, ואלון דהן משלים את התמונה כהאנס דיטריך גנשר, שכולם ידעו לזלזל בו והוא האריך ימים מכולם בשלטון כשר חוץ של שמידט ואחר כך של הלמוט קוהל.

בדרך לטרילוגיה?

לסיכום, יש ב"דמוקרטיה" - במחזה ובהצגה גם יחד - די והותר מרכיבים טובים לצד אותן בעיות שהעליתי, והיא יכולה להיחשב כהצלחה בימתית מעניינת ולא שגרתית.

בהערת-שוליים אוסיף כי "קופנהאגן" ו"דמוקרטיה" יוצרות שתי צלעות בטרילוגיה אפשרית של פרשיות ריגול שעניינן הנסתר והגלוי גם יחד הוא הדילמה המוסרית הצמודה לרצון לשים קץ למלחמה. מלחמת העולם השנייה ב"קופנהאגן", המלחמה הקרה ב"דמוקרטיה", והצלע השלישית החסרה יכולה להיות מחזה על המלחמה שאינה חדלה לאיים באזורנו (ומעוררת בבריטניה עניין רב ואילו כאן – אדישות), ובמרכזו מפגש פנים אל פנים בין שמעון פרס ומרדכי ואנונו (וכל הזכויות על הרעיון שמורות אצלי..).


למועדי הצגות


צבי גורן





12/07/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. אני יצאתי באמצע כשצפיתי בזה בלונדון...
*** , (18/07/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע